המגישה מיקי חיימוביץ’ סיפקה לי לאחרונה תשובה לשאלה שמקננת בי זה זמן רב: מה פשר הסלידה שאני חש נוכח שכר העתק של מגישי חדשות בטלוויזיה? מהו שפסול בזה? מדוע זה מכוער? מדוע שדין מגישת חדשות לעניין גובה השכר לא יהיה כדין דוגמנית או אלילת פופ או שאר בעלי מקצועות זוהרים שהמיליונים המורעפים עליהם אמנם יוצרים לעתים רושם לא נוח של money for nothing, ועם זאת אין ספק בנוגע ללגיטימיות של שכרם הגבוה: זה שוויים המסחרי, כך מתבטאים הביקוש עבורם והערצת ההמונים אותם, ובכך ניתן מלוא ההצדקה לשכרם. מדוע במקרה של מגישי חדשות אין זה כך? מדוע יש כאן דבר חמור יותר מסתם money for nothing, ומהו הדבר הזה?

"בהחלט, לא צנוע", פסקה לאחרונה חיימוביץ' נוכח דרישת הנשיא לשעבר משה קצב שהמדינה תממן לו לשכה ומכונית מפוארת. זו היתה הידיעה שפתחה את מהדורת החדשות שחיימוביץ’ הגישה, וזאת היתה ההפטרה (אם אפשר לכנות כך את המלים הספורות שמגישי חדשות נוהגים לסנן/להפטיר/למלמל למצלמה בתום שידור כתבה, אותה הבלחה אותנטית, לפחות לכאורה, שאינה מופיעה על הטלפרומטר, שבה השדר חורג לרגע מהוויית הדיווח ובהרף הבעה, או בחצי משפט, חושף את שיפוטו על מה שדווח, לשבח או לביקורת) שחיימוביץ’ בחרה: "בהחלט, לא צנוע".

והנה התיזה שלי: לחיימוביץ’, שעל-פי הפרסומים משתכרת למעלה מ-150 אלף שקל בחודש(!) מהגשת חדשות, אין זכות לבקר אדם כלשהו בשמה של הצניעות.

מאחר שמגישי חדשות הם בראש ובראשונה עיתונאים, ועיתונות בחברה דמוקרטית נועדה בראש וראשונה לבקר את השליטים, ועל שליטים בחברה דמוקרטית מוטלת חובה שלא לראות בתפקידם מנוף להתעשרות - נשמטת הקרקע העיתונאית מתחת לרגליהם של אלה ההופכים הגשת חדשות, או עיתונות בכלל, למכרה זהב שמפיק להם מיליוני שקלים בשנה. אלה משוללים כל זכות וכל סמכות וכל מעמד להטיח דברי ביקורת בשליט ראוותן, וערכם העיתונאי נמצא מדולל. לטעמי, הם גם משוללים כל זכות לבקר פערים ברמת החיים בתוככי החברה, להתריע על עוני או לבקר בזבזנות. הם עיתונאים מסורסים, ודבק בהם הפגם השכיח ביותר בקרב השליטים שהם אמורים לבקר: פגם הסיאוב.

אלי לינדר הוא משפטן