בסוף השבוע פורסם ב"דה-מרקר" ראיון עם יואב טלר, סגן נשיא בקבוצה האחראית למיזמי צמיחה וחדשנות בסיטי-בנק. מסתבר שבנקים מוכנים לתת כסף למי שיש לו רעיון טוב. הרעיון להשקיע ברעיון הוא בסך-הכל רעיון לא רע. אחרי הכל, אם אתה משקיע ברעיון מוצלח בשלב שבו הוא רק רעיון ועדיין לא מוצר, תוכל בבוא היום לגזור קופון שמן מההצלחה.
מצוידים בתובנה הזו ניגשים כתבי העיתון לצוד אחר כתבות. כך, לדוגמה, בראשית השבוע שעבר פורסמה ידיעה על סטארט-אפ ישראלי ש"יסייע לחמוק מצלמי פפראצי". נשמע מעניין. ואיך זה עובד?
"החברה מציינת כי מדובר בטכנולוגיה אלחוטית שמאפשרת לשבש כל צילום דיגיטלי (סטילס ווידיאו) בצורה שאינה ניתנת לשחזור על-ידי המשתמש ושתמנע את השימוש העתידי בצילום. הטכנולוגיה אינה מוגבלת לאזורים סגורים בלבד, אלא פועלת בכל רדיוס המכוסה על-ידי המערכת".
הנה מוצר שסלבריטאי העולם וודאי ישמחו לרכוש. אלא שסלבריטאי העולם אינם יודעים שז'אנר חדש מתפתח בעיתונות הכלכלית, ז'אנר שאינו מדווח על מוצרים, אלא על רעיונות. רגע, מה זאת אומרת? הרי מדובר ב"טכנולוגיה אלחוטית שמאפשרת לשבש כל צילום דיגיטלי", לא? ובכן, לא ממש.
"הילה גולדמן-אצלן, מנכ"לית החברה, אמרה ל-TheMarker כי בשלב זה יש אך ורק רעיון ותו לא. 'אנחנו רק בתחילת הדרך. מדובר ברעיון על הנייר שאנחנו מקווים לפתח אותו. יהיה מה להרחיב על הנושא רק בשלב מאוחר יותר'".
צריך לקרוא שוב כדי להאמין. יש רק רעיון ותו לא. מדובר ברעיון על הנייר שהם מקווים לפתח אותו. אולי יהיה מה להרחיב אחר-כך. מתישהו מאוחר יותר. לא בטוח. נראה. תחזור אלינו בדצמבר.
חולפים כמה ימים, וב"דה-מרקר" שוב מחליטים לצוד אחר רעיון. הפעם הם מגדילים את ההימור: הפעם לא מסתפקים ברעיון טכנולוגי שנמצא על הנייר, אלא ברעיון שמסרבים לומר מהו. לא, זו לא בדיחה. מדובר בשני יזמים, עופר וילנסקי ודרי שריבמן, שמכרו בעבר חברה תמורת 107 מיליון דולר וכעת הם מכריזים: "אנחנו עומדים לפתח מוצר מהפכני שייצור לנו הכנסות של מאות מיליוני דולרים".
טוב, אי-אפשר להיות אדיש לכזו הצהרה. מה החבר'ה עושים? בפסקה השנייה של הכתבה, שמחזיקה לא פחות מ-500 מלה, נכתב: "בינתיים וילנסקי שותק בכל הקשור לפיתוח הטכנולוגי שעליו הוא עמל ומסרב לחשוף כל פרט עד להשקת המוצר בתחילת 2009". אם זה מה שנכתב בפסקה השנייה, מה מתרחש בשאר הטקסט? מסתבר שאנחנו עדים לחקירה. הנה דוגמית:
מה כבר עוד ניתן לחדש?
וילנסקי: "לא היית אומר את זה אם מישהו היה ממציא תוסף שגורם לרכב שלך לנסוע 1,000 ק"מ תוך שימוש בליטר אחד של דלק. במקרה שכזה ברור שכולם ישתמשו בתוסף".מדוע לא לחשוף את הפיתוח?
"אני לא רוצה לעורר תחרות לפני שאני שועט בדרכים".
האיש דיסקרטי. מותר לו. אבל כאשר הכתב, גיא גרימלנד, מנסה לברר באיזה שלב נמצא הפיתוח הטכנולוגי, זה שלא ברור מהו, איך הוא עובד, באיזה תחום הוא ולמה הוא מעניין, עונה היזם בנונשלנטיות:
"המוצר עדיין לא בשלב האבטיפוס, אבל הוא מגובה בהוכחות תיאורטיות... דיברנו עם חוקרים באוניברסיטאות בכדי שיבדקו איתנו האם המוצר שלנו יכול לעבוד. הם מאמינים בטכנולוגיה, אבל עדיין יש סיכון שלא נצליח לממש את מה שאנחנו עושים".
נראה שהתחרות בין עיתוני הכלכלה מעבירה את העיתונאים והעורכים על דעתם, שכן גם ב"כלכליסט" מיהרו להתייחס לאותה חברה, תוך שהם מצטטים מלה במלה את דבריו האובייקטיביים של מנהל בקרן הון-סיכון שהשקיעה בחברה ושצוטט בהודעה לעיתונות שנשלחה לעיתונאים כמי שאומר: "ZON תעשה לאינטרנט מה שעשתה סקייפ לטלפוניה, מה שעשתה גוגל למנועי החיפוש או מה שעשתה הוטמייל לתחום האימייל". צניעות אף פעם לא היתה התכונה החזקה של אנשי הון-סיכון.
מי שקרא את הטקסטים המתלהבים למד ששני יזמים פתחו חברה שלא ברור מה היא עושה (רק את השם שלה הם מוכנים לומר), שלא ברור מה היא מפתחת אבל ברור שהיא גייסה כסף, ושהדבר שהיא מפתחת עוד לא נמצא בשלב האבטיפוס, אלא הוא בגדר "רעיון תיאורטי בלבד".
מה פשר העיתונות המוזרה הזו שמתעקשת לשחק מחבואים עם הקוראים? מר טלר משקיע ברעיונות, אבל הוא משקיע בהם אחרי שאומרים לו מה הרעיון. העיתונאים משקיעים ברעיונות בלי שיש להם מושג ירוק מהו אותו רעיון שעליו הם מדווחים. סטארט-אפ!
האמת, כך נראה, הרבה יותר פרוזאית. מדובר ביצירת קשרים: כתבנו 500 מלה על שני יזמים בשלב שבו הם לא היו מוכנים לומר לנו דבר. עשינו צחוק מעצמנו כאשר החלטנו שאנחנו מפרסמים טקסט שלא עונה על השאלה הבסיסית ביותר בעיתונות: "מהו הסיפור?" (ששששש, אנחנו לא מגלים. נגלה ב-2009). אבל מה, עכשיו היזמים חייבים לנו. בפעם הבאה שיקרה אצלם משהו מרגש, הם יבואו אלינו, אל העיתון, אל הכתב. זוהי השקעה ספקולטיבית על חשבון הקורא. קטן עליו.