תארו לכם מה היה קורה אם בוקר אחד, לפני שנה וחצי, היה אלי גולדשמיט מצלצל למיקי רוזנטל ומזמין אותו לראיון עם סמי עופר. תבוא עם צוות, היה אומר גולדשמיט, יש לך שעתיים איתו. תשאל כל מה שאתה רוצה. או שעידן עופר היה מציע לרוזנטל סיור משותף בתרכובות-ברום, עם מצלמות וראיון ארוך על רקע המפעל. הם הורסים לי את הסרט, היה רוזנטל אומר לרונאל פישר. מה אפשר לעשות נגדם? זה ודאי היה הסיוט של רוזנטל: אי-אפשר לעשות דוקו-אקטיביזם כאשר נשוא הסרט שלך משתף פעולה. זה הופך, אבוי, לסתם תחקיר. ואיפה הדרמה?

רוזנטל היה יכול למחות את הזיעה הקרה ממצחו. זה לא קרה. הז'אנר ניצל, וגם הסרט. ממרומי חדרי ההנהלה של החברה-לישראל, בווילות המפוארות, העדיפו האחים עופר להפנות כתף קרה לבחור הזה שרץ אחריהם לכל מקום, והשאירו לו את כל הבמה.

אל תשכח, אמר לי פעם עמית ותיק, האנשים העשירים הם לא כמונו. הם חושבים אחרת, מתנהגים אחרת. אני מניח שבחדרים האטומים של האלפיון העליון בטוחים שמיקי רוזנטל הוא טרדן חסר נימוס, שהעיסוק בקשרי הון-שלטון הוא סתם שטות (תשאלו את עו"ד רם כספי), וכל הדיבורים והעתירות האלה, שם למטה, בענייני ניר גלעד ושות' הם ניסיון נואל לשבש את הזרימה הטבעית של החיים. טלפון אחד או שניים, והסרט לא יוקרן. החברים ידאגו לזה.

אבל גם שם, באלפיון העליון, לפעמים טועים. הבחור חסר הנימוס שמנסה להתפרץ לכל מקום – ואפילו מעז לחשוב שבניין עיריית תל-אביב הוא מקום ציבורי – חורש את הארץ מקמפוס לקמפוס, מסינמטק לסינמטק. לאט-לאט גם מי שלא שמע על האחים עופר מתחיל לשמוע עליהם. כל התחמקות מן המצלמה – חלומו הרטוב של כל דוקו-אקטיביסט – מחזקת את הדימוי שמדובר כאן בגרסה הישראלית של "הברונים השודדים", כפי שכונו הרוקפלרים, המורגנים, הוונדרבילטים, האסטורים וכל ענקי התעשייה, הרכבות, המסחר והנדל"ן שעשו מיליארדים במאה ה-19 באמריקה.

במלחמת הדימויים תקעו אנשי החברה-לישראל שלושה שערים עצמיים.

הראשון היה הסירוב העקרוני לשבת מול המצלמה ולהתייחס לטענות נגדם, צעד שהיה מכבה את הלהבה מתחת למחבת השקשוקה, ושולח את רוזנטל לחפש קורבנות אחרים. במיוחד הדרך שבה עשו זאת: כל מפגש בינם לרוזנטל העניק לו נקודות, והציג אותם כאנשים רהבתנים, יהירים, מנותקים, מיליארדרים שלא שמים על אף אחד. זה לא מפתיע למי שזוכר את פרשת מוזיאון תל-אביב, אבל זו עדיין טעות.

השגיאה השנייה היתה הגשת תביעת הדיבה בסך 3.5 מיליון שקל. שגיאה של עשירים, שיכולים לשלם בקלות את אגרת בית-המשפט, אבל מסרבים להבין שהמהלך הזה מצטייר כצעד של הפחדה, שרק מחזק שבעתיים את הדימוי, האמיתי או השגוי, שנוצר בעקבות הסרט: העשירים עם הסיגרים מול הלוחם ללא חת, האיש והמותג מיקי רוזנטל, והמשפחה הדואגת.

השלישית – הניסיון למנוע את הקרנת הסרט, שרק העצים את העניין ב"שיטת השקשוקה", ואת החשד שיש להם מה להסתיר.

האמינות נמצאת בפרטים הקטנים

לא שרוזנטל חף מטעויות, קטנות וגדולות. הקטע המוצלח ביותר בסרט התגובה של האחים עופר היה הפתיחה, הצלילה לנמל הקישון. לכאורה עניין שולי, פעוט, שאנשי החברה-לישראל בחרו להתחיל דווקא בו כדי להסיח את הדעת מן הדברים הגדולים והרציניים שהובאו בסרט. אבל חייבים להודות ששי נשר, רני רהב, אלי גולדשמידט או מי שהיו אחראים למהלך הזה שמו את האצבע על אחת מנקודות החולשה ב"שיטת השקשוקה", ובעצם של הז'אנר הנושא את שמו של מייקל מור.

האזכור האגבי של נמל הקישון בסרטו של רוזנטל היה אישום מרומז נבזי (אם נעשה בכוונה תחילה) או רשלני (אם נותר שם בשגגה, מה שקשה להניח), מה שמכונה בלע"ז אינואנדו, מסוג התרגילים שתקנוני אתיקה באמצעי תקשורת בעולם מבקשים לעקור מן העבודה העיתונאית. יש לך מידע – תציג אותו. לא הצגת עובדות, אל תרמוז.

הדרך שבה צץ נמל הקישון, בלי לפרט מאומה, מזכירה לנו שוב את טשטוש התחומים המאפיין את הדוקו-אקטיביזם, ז'אנר שמזגזג ללא הרף בין שני צדיו של הגבול שבין תחקיר עיתונאי ובין דרמת טלוויזיה או קולנוע בידורית, שנראית לפעמים כמו תוכנית ריאליטי עם מתמודד אחד.

אני רוצה לקוות שבעיתון שבו יועץ משפטי עובר על תחקיר בשבע עיניים, כולל על הכיתובים לתמונות, כדי להבטיח שלכל טענה יש גיבוי, ובמגירה כבר מוכנים מסמכים למקרה של תביעה משפטית – דבר כזה לא היה עובר. גם לא השימוש הנוגע ללב באבראהים אבו-עפאש, הבדואי שבריאותו נפגעה ככל הנראה בשל עבודתו בתרכובות-ברום, אבל לפי בדיקת "גלובס" מתברר שהכל קרה לפני שהאחים עופר היו לבעליו של המפעל.

תגידו, בצדק – אלה עניינים קטנים. אבל כל מי שהכין תחקיר, או ערך תחקירים לפרסום, יודע שגם אם כל המשקל מונח על הטענות המהותיות והעובדות "הגדולות" – האמינות, כמו אלוהים, נמצאת בפרטים הקטנים. זו דרכם של גופים גדולים שנתפסים בקלקלתם: להציג בפני הציבור עשרה פרטים בלתי מדויקים שמצאו בתחקיר, שכל אחד מהם הוא שולי ופעוט, אבל כולם יחד מאפשרים להם לטעון: "איך אפשר להתייחס ברצינות לתחקיר אם אפילו פרטים קטנים כאלה אינם מדויקים?".

פעם, בימי טרום האִתרוג, אילץ אריק שרון את "דבר" לפרסם בהבלטה עשרים ומשהו נקודות תיקון, לאחר שבעיתון הופיע דיוקן ביקורתי עליו. אחרי התיקונים "הקטנים", מי זכר את המסר העיקרי של הכתבה?

הסיפור הוא השיטה

אבל הטעות הגדולה יותר היתה בהפניית כל התותחים לעבר האחים עופר. הסיפור הוא השיטה. החיבור בין הון לשלטון. אי-היכולת של פוליטיקאים לשמור על נכסי הציבור ולנהל אותם כראוי, השטיקים הקטנים במכרזים, המעברים של בכירי האוצר לחברות ענק כלכליות שעימן ניהלו מגעים בשליחות המדינה. האם סמי עופר הוא האיש הרע בסיפור הזה, או שמא ראשי הממשלות ושרי האוצר ושרי המשפטים שנתנו לשיטה הזו לפרוח? אפילו ניר גלעד הוא לא הראשון, ולמרבה הצער לא האחרון, שקופץ ממשכורת ממשלתית לא רעה (32,800 שקל לחודש + רכב והוצאות) לקערת השמנת של העשירים כדי לחבוץ להם חמאה, וללקק קצת בעצמו.

איך עושים, אם כן, דוקו-אקטיביזם על השיטה? יותר מדי רעים יהרסו את התסריט, יבלבלו את הצופים, ישחקו את הדרמה. וכמה פעמים אפשר לצלם את שער הברזל שננעל במשרד האוצר בשרשרת כבדה (אגב, נגד מיקי רוזנטל או בסופו של יום העבודה?). ואולמרט הרי כבר יעמוד כנראה לדין על עניינים כאלה. אז מי נשאר? ומי משתף פעולה באופן נפלא כל-כך עם כללי הז'אנר? האחים עופר.

ומלה אחרונה על מי שלא שגה: ערוץ 1. לא רק בעצם השידור של "שיטת השקשוקה", אלא גם בהקרנת סרט התגובה של החברה-לישראל. כמו ביו-טיוב: אתה מוזמן לצלם סרטון ולהעלותו לאתר, וכל מי שחולק עליך יכול להוסיף את תגובתו, במעין טוקבק וידיאו. צדק פרופ' מרדכי קרמניצר כשאמר בדיון שאחרי הסרט שהקרנת התגובה היתה עניין חשוב וראוי.

שהרי רוזנטל לימד אותנו על חשיבותה של הפרשנות להבנת המציאות, כחלק מהפרידה מעולם העיתונות של פעם. אם העובדות כבר לא חשובות אלא הפרשנות להן, יכול בהחלט להיות שיש יותר מדרך אחת להבין את המציאות. זה קצת פוסט-ז'ורנליסטי, ובעיקר פוסט-מודרניסטי, אבל אין כמו הדוקו-אקטיביזם להזכיר לנו את זה.