"לתעשייה יש קשר הדוק עם המומחים", סיפר עיתונאי הסביבה הוותיק אביב לביא, מגיש התוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל, בכנס "הון-מזון-עיתון" שנערך ב-10.7 בתל-אביב – יוזמה משותפת של הפורום לתזונה בת-קיימא, ארגון העיתונאים, החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב ו"העין השביעית".

לביא סיפר כיצד הבחין בכך שאתר עמותת הדיאטניות עתיד הפך לפרסומת למחלבות הגדולות. "לא כל רופא, או דיאטנית או תזונאית הם מושחתים – אבל רבים מהמומחים ואנשי המדע והרפואה עובדים עם התעשייה באופנים כאלה ואחרים, שחלקם באמת לגיטימיים, אבל אחרי זה כשאתה כעיתונאי נסמך עליהם כמקור מידע וסמכות בלעדית, ואתה שומע דקלומים כמו 'חייבים שלושה מוצרי חלב ביום' – ואז אתה בודק ואתה רואה עם מי האיש עובד ומי מממן אותו, יש לך בעיה מקצועית.

"כשאתה מחפש מומחה, נאמר אורתופד, ואתה מדבר איתו על בעיה, אתה יוצא מנקודת הנחה שהוא מדבר נטו על בעיות אורתופדיות. אבל פה יש אג'נדה – אם תצטרך להתחיל לחפור מאחורי כל איש מדע וכל איש מקצוע וכל איש רפואה איזו חבילה של אינטרסים עומדת מאחוריו...

"לא מזמן נשלח למיילים של עיתונאים רבים סקר לקראת שבועות: לכאורה ישנה ירידה דרמטית במספר הטבעונים בישראל, ואז אני מסתכל – מי שלח את ההודעה? עמותת חסד. עמותה שעושה עבודת קודש, שמחלקת אוכל לעניים. אני שואל את עצמי, רבאק, מה לעמותה שמחלקת אוכל לעניים בחג ולסקר אם אנשים אוהבים יותר בשר ומוצרי חלב או טבעונות? סקר כזה גם עולה כסף. ואז אני בודק ומגלה שחלק גדול מהמזון שאותה עמותה מחלקת זה מעדני חלב של חלק מהמחלבות הגדולות".

בהמשך דיבר לביא על הקלות שבה חודרות הודעות יחצנות לעיתונות ומוצגות כידיעות עיתונאיות לכל דבר: "זה נכון שלא מעט מזה זה תוצאה של קשיים אובייקטיביים של התקשורת – מחסור בכוח אדם, רדיפה מטורפת אחרי הדדליין, האינטרנט שמתחדש כל חמש דקות. וככל שלתקשורת יש פחות זמן, פחות כוח אדם, פחות יכולת מקצועית לבדוק את התכנים, לסנן אותם ולעשות עבודה עיתונאית עצמאית, ככה היא למעשה הופכת לקלט שלוקח מה שמאכילים אותו ומאכיל בזה את הציבור.

"תפקידה האמיתי של העיתונות, הוא לא להיות נחמדה ולא לשרת או להשמיע את מה שרוצים לשמוע – לא התאגידים, אבל גם לא הקוראים והצופים"

"אנחנו נמצאים בתקופה מבלבלת שבה יש שני וקטורים הפוכים: מצד אחד יותר ויותר חלקים בציבור מתעניינים בקשר בין אוכל לבריאות, מודעים לו, דורשים מידע, מחפשים אותו בתקשורת. לא במקרה יש יותר תוכניות תחקירים ויותר ויותר עשייה עיתונאית בכיוון הזה. מצד שני, ככל שהמגמה הזאת גוברת והמודעות הבריאותית מתגברת – ככה יש גם את תנועת הנגד הטבעית שאומרת 'צאו לי מהצלחת, תפסיקו להתערב לי במה שאני אוכל, אל תגידו לי במה להאכיל את הילדים שלי', וכולנו מכירים את הסלוגן 'ממילא כולם מתים בסוף'.

"העיתונאים לא מתלהבים הרבה פעמים להיות בצד שמתעקש לספר את האמת. אם העגל לא תמיד משתגע לינוק, אומר לעצמו העיתונאי, למה שאני אניק? במקום זה אעשה עוד סבב אייטמים ממוחזרים על מנגל לקראת יום העצמאות. אבל מה לעשות שתפקידה האמיתי, המקורי, של העיתונות, הוא לא להיות נחמדה ולא לשרת או להשמיע את מה שרוצים לשמוע – לא התאגידים, אבל גם לא הקוראים והצופים. תפקידה לומר את האמת. ואם האמת היא שהרגלי האכילה של הרבה ילדים בישראל גורמים לזה שבגיל צעיר הם צריכים להזריק לעצמם אינסולין, ושבהמשך החיים הם יחיו על תרופות, אז כן – החובה שלנו היא להגיד את זה גם אם יש מי שנמאס להם לשמוע את זה.

אביב לביא בכנס הון-מזון-עיתון (צילום מסך)

אביב לביא בכנס הון-מזון-עיתון (צילום מסך)

"משרד הבריאות והשר ליצמן מתחילים להשמיע קולות של דאגה לבריאות, אבל זה מעט מדי, חלבי מדי. התשדירים של משרד הבריאות שעסקו בסכנות של מזון לא בריא והשידור שלהם הופסק הם חיוניים, משום שבניגוד לרושם שמנסה תעשיית המזון ליצור, 'אנחנו תחת מתקפה', רוב הזמן הציבור תחת מתקפה.

"הילדים שלי, מהבוקר עד הלילה, תחת מתקפה. מתקפת פרסומות, מכל מקום ומכל כיוון. אז אם יש משרד ממשלתי שסוף-סוף הרים את הכפפה ויצא למתקפת נגד חלושה, ראשונית, בסיסית, חיונית – אז בעיני זה צריך היה להיות הרבה יותר. כדי שהמשחק יהיה הוגן, צריכים להיות שני שחקנים על המגרש, ומכיוון שהמלפפון לא יעשה קמפיין בשם עצמו, משרד הבריאות צריך לעשות את העבודה בשביל כולנו – והוא עושה קולות בכיוון הנכון, אבל הוא צריך לעשות את זה הרבה הרבה יותר".

לביא דיבר גם על הלחצים שמופעלים על עיתונאים המעוניינים לטפל בנושאי מזון ובריאות: "משהו על הלחצים – אני רוצה להגיד משהו על תביעות דיבה ואיומים בתביעות דיבה. זה כלי לגיטימי במגרש המשפטי במדינה דמוקרטית, וכשעיתונאי מפשל וכלי תקשורת מוסר מידע לא מדויק, זכותו של כל אחד, כולל תאגיד מזון גדול, לתבוע אותו.

"אבל הבעיה היא שתביעות הרתעה, SLAPP, הרבה יותר אפקטיביות כשהתקשורת ענייה, וכשהעיתונאים עניים וחסרי ביטחון תעסוקתי. חלקם עצמאיים, עובדי קבלן. כשאין להם גב מערכתי, משפטי, כלכלי, אפילו איום בתביעת דיבה יכול בעצם לקטול תחקיר או כתבה הרבה לפני שהם פורסמו בכלל. לכן תקשורת חזקה, מבוססת, עם ביטחון תעסוקתי לעיתונאים, זה לא אינטרס אישי שלי אלא אינטרס ציבורי של כולנו".