כתבים, צלמים ועורכים העמידו את כישוריהם לשירות המלחמה בעיתון האויב

במלחמה כמו במלחמה. כך קבעה כותרת ענק ב"מעריב" יום ו', 16 בפברואר 1996. שבועיים אחר-כך חזרה כמעט כל המדינה על הממרה הזו, בעקבות סדרת פיגועי ההתאבדות. אלא שאותה כותרת בעמודי החדשות של "מעריב" לא נגעה כלל למלחמה בטרור החמאסי. מתחת לכותרת נפרש, על פני עמוד שלם, מאמרו של רון מיברג, שחגג את ניצחון המסע שניהל "מעריב" באותו שבוע נגד "ידיעות אחרונות" ועורכו משה ורדי, בעקבות הגשת כתב אישום נגד ורדי על האזנות סתר. בימים הראשונים סירב ורדי להשעות עצמו מעריכת העיתון, אבל כשגבר הלחץ הציבורי ש"מעריב" הפעיל ועודד, וכשהתברר לו שהדירקטורים ב"ידיעות אחרונות" אינם נותנים לו גיבוי - התפטר.

הסיקור חסר הפרופורציות ב"מעריב" היה, למעשה, מסע נקמה. זה היה תגמול על הטיפול שהעניק "ידיעות אחרונות" למו"ל של "מעריב", עופר נמרודי, בעת חקירתו ומעצרו ולאחר הגשת כתב האישום נגדו בפרשת ההאזנות. "הסיקור הנרחב וההדדי של פרשת האזנות הסתר בשני העיתונים הוא אכן עניין מכוער ודוחה למדי", הודה מיברג במאמרו, "אבל במלחמה כמו במלחמה".

אותה מלחמה מכוערת של סיקור מגמתי לא יכולה היתה להתקיים ללא שיתוף הפעולה של העיתונאים. כתבים, צלמים ועורכים העמידו את כישוריהם לשירות  המלחמה בעיתון האויב. כללי האתיקה והשיקולים העיתונאיים הוגמשו או הופרו לפי הצורך. עיתונאים שיצאו להם מוניטין של חוקרים וכותבים חסרי מורא, כלבי שמירה אמיצים של הדמוקרטיה, נטו להירדם או לאבד את זיכרונם כאשר נראה כי הבוס שלהם ציפצף על הנורמות שהם עצמם אכפו על אנשי ציבור בעבר. חלק מהעיתונאים התגייסו למלחמה למען הבוס בגלל חשש למקום עבודתם, או לפחות למעמדם בעיתון. אחרים התנדבו על רקע ידידות אישית או סתם כדי להתחנף. יש גם כאלה ששכחו את המושג תחרות בריאה ונסחפו אל תוך המלחמה מתוך הזדהות אמיתית. ויש כאלה שעמדו מן הצד.

נוצרה תחושה שאנשים איבדו את חוט השדרה והתגודדו סביב הבוס

במוצאי שבת, 10 בפברואר, יומיים לפני הגשת כתב האישום נגדו, כינס משה ורדי במשרדו בבית "ידיעות אחרונות" כתריסר מבכירי עובדיו. לנוכחים לא היה מושג לפי איזה מפתח זומנו לפגישה ומה מטרתה. היו שם מיקי רוזנטל, ראש דסק החדשות; אילן נחשון, עורך המוסף לשבת; אבי לן, עורך "24 שעות"; זאב חספר, עורך "ממון"; איתן עמית, עורך מדור הספורט; שלמה פפירבלט, סגן רכז הכתבים; ואורנה ננר, עורכת "זמנים מודרנים". מבין הכתבים הבכירים נכחו נחום ברנע, שמעון שיפר, סמדר פרי, סבר פלוצקר, ירון לונדון ומרדכי גילת. בחדר ישב גם המו"ל והעורך האחראי, ארנון (נוני) מוזס.

ורדי, שנראה מתוח ביותר, הקריא מן הכתב את גרסתו להשתלשלות האירועים שהסתיימה בהגשת כתב האישום. לפי גרסה זו, ראשית ההסתבכות היתה ברצונו של ורדי להתגונן מפני מתקפת ריגול של "מעריב". ורדי סיפר כיצד חברתו לחיים ורכזת הכתבים, רות בן-ארי, הביאה את החוקר הפרטי יעקב בק, ידידה האישי, ואת שותפו אמיר בן-אשר, כדי שיגלו את מקור הדליפות מ"ידיעות אחרונות". הוא הוסיף וסיפר כיצד שני אלה הפילו אותו בפח. "אני מעולם לא הזמנתי שום האזנת סתר", התעקש. הוא הדגיש את העוול הצפוי לו: בפרקליטות אמרו לו שמשפטו יארך ארבע שנים לפחות.

כשסיים ורדי לקרוא השתררה דממה מביכה. הוא ביקש מהנוכחים לומר את דברם. שמעון שיפר רצה לדעת "מה אומר הצ'יף". נוני מוזס חייך ואמר: "אני רוצה לשמוע אתכם". השתיקה של מוזס עוררה כעס בקרב הנוכחים, בעיקר את כעסו של מיקי רוזנטל, ראש הדסק, אבל מוזס שמר על אלם עד תום הפגישה.

מרבית המשתתפים נזהרו מאמירות מחייבות, אבל מפה לשם התגבש בפגישה הלך רוח של תמיכה בוורדי, כלומר בהחלטתו שלא להשעות את עצמו מתפקיד העורך. ירון לונדון צידד במפורש בעמדה זו, ולא נמצא בפגישה אף אחד שאמר את ההיפך.

"אני דווקא מצטער שאיש לא דיבר אחרת", אומר לונדון היום. "נוצרה תחושה של איזה סחף, תחושה שאנשים איבדו את חוט השדרה שלהם והתגודדו סביב הבוס. טוב היה אילו היו נשמעות גם דעות אחרות".

ביומיים שלאחר הפגישה התבטאו לונדון ושיפר ברדיו ובטלוויזיה נגד השעיית ורדי. לונדון: "ורדי לא ביקש מאיתנו לצאת לתקשורת. לדעתי, הוא פשוט רצה להשיח את לבו בפני החברים שלו. אני אפילו לא הודעתי לו שאני הולך לעשות את זה".

אתה מתחרט היום על העמדה שהצגת?
"לא. אני מקווה גם שהעתיד יוכיח את צדקת עמדתי, ואני מקווה שמשה לא רימה אותי. למחרת כתבתי לו מכתב, ובו ציינתי שהעמדתי למענו את המוניטין שלי כאיש הגון, ואם יתברר לי שהשתמש באמון הזה והוליך אותי שולל, אז אני לא אסלח ולא אשכח".

אתה לא מתכחש לעובדה ש"ידיעות אחרונות" דרש בעבר את השעייתם של אישי ציבור שהוגש נגדם כתב אישום, ולפעמים דרש זאת אפילו לפני  שהוגש.
"אגיד לך את האמת: אני לא יודע. אני לא ראיתי בשום מקום ציטוט שבו העיתון תובע מאחרים להתפטר".

בעניין זה יש מידה רבה של היתממות מצד לונדון ומצד כתבים בכירים אחרים ב"ידיעות אחרונות", שסירבו להתראיין בשמם לכתבה זו. לטענתם, "ידיעות" לא דרש את השעייתם או את התפטרותם של אריה דרעי או רפי פלד, אלא רק דיווח על עתירות לבג"ץ של גופים שדרשו זאת, כמו התנועה לאיכות השלטון. זה נכון, "ידיעות אחרונות" דיווח בהרחבה על העתירות, ובמקרה של פלד ציטט בכותרת גורמים עלומי שם במשטרה שתהו "איך המפכ"ל יוכל לבוא בדרישות לשוטרים אחרים". במקרה של דרעי חיבר "ידיעות אחרונות" את הכותרת הבאה, שפורסמה ללא מרכאות: "מחכים להשעיה". עם טיפול עיתונאי אינטנסיבי כזה, שהיה מוצדק במידה רבה, באמת אין צורך גם במאמר מערכת.

לונדון הוגן מספיק כדי לומר, שאין הוא מייצג את העיתון. "העמדה שלי אישית לחלוטין. אני חושב שכתבתי לפחות פעם אחת על כך שיש נמהרות רבה מדי בשיפוטם של אישי ציבור. זה בא לידי ביטוי בכתבי האישום הרבים שהוגשו נגד ראשי ערים, שרובם יצאו זכאים בסופו של דבר. עקרון ההשעיה הוא פרובלמטי מאוד, מפני שהוא מעניש אדם בטרם הורשע; והשאלה היא מהי מידת העונש הנסבלת. לדעתי, צריך להביא בחשבון גורמים כגון חומרת העבירה שבה האיש נאשם, באילו נסיבות היא נעברה, למען מי נעברה, ומהו הנזק שייגרם למושעה. כששיקללתי את כל הנתונים האלה, ואני לא אכחיש שגם מתוך היכרות עם בעל הדבר, חשבתי שבמקרה הזה השעיה היא בלתי מוצדקת".

התנהל חשבון סמוי, שתמיד אפשר גם להתכחש לו, עם רשות השידור

יומיים לאחר הפגישה האמורה הוגש כתב האישום. ורדי בחר להגיב בראיון לערוץ 2. לערוץ 1 הוא שלח תגובה בפקס. זה לא מקרי. לוורדי ול"ידיעות אחרונות" יש חשבון עם הערוץ הממלכתי ועם הכתבת איילה חסון, שסיקרה את פרשת ההאזנות. במאי 94' חשפה חסון את העובדה, ש"ידיעות אחרונות" הזמין מעקבים ותצפיות על עופר נמרודי ועל חברת "הכשרת היישוב" באמצעות החוקר דוד ספקטור, ששכר לשם כך את חברת החקירות "תשבץ". אין שום דבר בלתי חוקי במעקבים הללו, אבל פרסום הידיעה בהבלטה עורר את זעמם של אנשי "ידיעות אחרונות". הם פנו למנהליה של חסון עם ההאשמה שהיא, ככתבת "מעריב" לשעבר, משת"פית של עופר נמרודי.

גילוי אחר של חסון גרם לוורדי ול"ידיעות אחרונות" מבוכה גדולה עוד יותר. על-פי הידיעה של חסון, המופיעה כעת כסעיף בכתב האישום, הזמינו ורדי ובן-ארי האזנת סתר לטלפונים של אורית ליפשיץ, שהיתה גרפיקאית ב"ידיעות אחרונות". חסון: "הפרסום הזה היה בששי בערב, ובמשך כל השבת נערך מסע לחצים טלפוני על העורכים והמנהלים שלי, עם טענות עקשניות שהידיעה מצוצה מן האצבע. כבר אמרתי זהו זה, הקריירה שלי נגמרה".

מנכ"ל רשות השידור, מוטי  קירשנבאום: "כשהתחלנו לדווח בזמנו שמתנהלת חקירה גם נגד אנשים ב'ידיעות אחרונות', היתה טענה שהדיווח גורם לסימטריה בין העבירות המיוחסות לנמרודי לעבירות המיוחסות לוורדי ולבן-ארי, בשעה שהחטא של נמרודי משול לבניית בית ללא רשיון ואילו החטא של אנשי 'ידיעות' משול לסגירת מרפסת ללא רשיון. עמדת רשות השידור היתה מלכתחילה שהיא איננה שופטת. היא לא קובעת מה גודל החטא אלא מדווחת על החקירות באופן ההוגן ביותר".

מה ביקשו ממך, שלא תדווחו בכלל על החשדות נגד ורדי?
"בהתחלה אפילו את זה. הטענה היתה, שהסיבה שבגללה המשטרה בכלל עוסקת בחקירת 'ידיעות אחרונות' היא שנמרודי וכוחותיו מנסים להפוך את הפרשה לחטא משותף, בעוד שהמציאות איננה כזאת. אנשי 'ידיעות' בכל הדרגים, כולל כתבים בכירים, עורכים והמו"ל של העיתון, באו בטענות גם בשיחות אישיות אתי וגם עם אנשים אחרים ברשות השידור. חלק הביעו מחאה בצורה הוגנת, וחלק השמיצו את איילה חסון וניסו לעשות גם לה וגם לרשות השידור דיסקרדיטציה בטיפול בנושא הזה ובכלל".

איך זה בא לידי ביטוי?
"התנהל חשבון סמוי, שתמיד אפשר גם להתכחש לו, עם רשות השידור: סילוף של אינפורמציה שדובר הרשות מעביר לעיתונים, לגלוג על אינפורמציות אחרות שהעברנו, הפרסום על שעון הזהב שקיבלתי מהמלך חוסיין, ולפעמים אפילו מלחמה בשידורים שלנו. לפני שבועיים, למשל, הופיעה ב'ידיעות אחרונות' כותרת גדולה: 'הקדם אירוויזיון ישודר למרות הפיגועים'. מתחת לכותרת היה כתוב בקטן: 'גם הגשש החיוור ישודר בערוץ השני'. אנחנו גם כמעט לא יכולים להכניס ל'ידיעות' סקרים שלנו. רק סקרים שערוץ 2 עורך נכנסים לעיתון".

אם באמת יש זדון בשני העניינים האחרונים שציינת, אפשר אולי לייחס אותו לשיקול המסחרי של "ידיעות אחרונות" כשותף בערוץ 2.
"כן, אבל אל תשכח שנתח הפרסום שהולך לערוץ 2 יורד מהעיתון, אז זה לא כל-כך פשוט. תשמע, אני לא בא בתור פרנואיד שרודפים אחריו. ב'ידיעות אחרונות' יש תחושה שאני פועל נגדם, ומישהו בכיר ביותר בעיתון ביטא בפני את זה. ב'ידיעות' חושבים היום שהתוכנית 'שטח הפקר' היא המלחמה שאני משיב להם על ההתחשבנויות הקטנות שלהם איתנו".

שני העיתונים ועורכיהם עשו שימוש בטלוויזיה כדי לנגח את היריב. ב"ידיעות אחרונות" פותח דפוס פעולה שחזר על עצמו כמה פעמים: משיגים חומר נגד "מעריב", מעבירים אותו לערוץ 2, ורק לאחר מכן מפרסמים אותו בעיתון, כציטוט מהטלוויזיה. כך הגיעה לערוץ 2 הקלטת שבה צולם עו"ד מרדכי כץ, פרקליטם של פרידן וצור החשודים בביצוע ההאזנות, נושא שקית נייר תפוחה בצאתו מפגישה עם עופר נמרודי ודוד רונן. את הקלטת צילמו אנשי משרד החקירות "ספקיוריטי" של דוד ספקטור, שהועסק בידי "ידיעות אחרונות" ובשלבים מאוחרים יותר בידי "הארץ".

קלטת אחרת שהביא ספקטור לערוץ 2 הראתה אדם נושא סולם ליד ארון סעף מול בית "ידיעות אחרונות". ערוץ 2 ו"ידיעות אחרונות", שציטט אותו למחרת, ציינו שהאדם המצולם הוא קבלן ההאזנות המפורסם חוני מזעקי, שעבד בשביל חברת "אג"מ חקירות" שאותה העסיק "מעריב". חוקרי המשטרה שבדקו את הקלטת מאוחר יותר קבעו, שהאדם המצולם איננו מזעקי אלא עובד חברת "בזק" ביום עבודה חוקי למהדרין.

גם "מעריב" הרבה לצטט במשך הפרשה ידיעות מן הטלוויזיה, אבל רק את אלה שעסקו בוורדי ובבן-ארי. איילה חסון: "כתב צריך להיות לכאורה גאה כשמצטטים אותו, אבל לפעמים היה נדמה שהציטוטים נופחו קצת ושעושים בך מניפולציה כלשהי לתועלת המלחמה שלהם. ב'ידיעות אחרונות', לעומת זאת, לא פירסמו את השם שלי בכלל, גם לא כשהיו לי ידיעות נגד 'מעריב'".

השיא הראשון של דיווחים מגמתיים בפרשת האזנות הסתר נקבע באפריל 95'

יום שלישי, 13 בפברואר 1996, למחרת הגשת כתב האישום נגד ורדי ובן-ארי. "מעריב" מקדיש חמישה עמודים לאירוע המשמח, כולל שליש מהעמוד הראשון. נשיא מועצת העיתונות חיים צדוק, הפרשן המשפטי משה נגבי, הפרופ' לתקשורת ירון אזרחי, ולהבדיל אריה דרעי - כולם קוראים לוורדי ללכת הביתה. זהו הגיליון הרביעי ברציפות שבו מעניק "מעריב" טיפול נרחב לנושא.

בגיליון יום ששי הקודם כתב רון לוין סקירת רקע על פרשת ההאזנות. הקורא התמים של "מעריב" עשוי לחשוב, שכל זכויות היוצרים על האזנות הסתר בעיתונים שייכות לבית "ידיעות אחרונות" בלבד. "באפריל 1994 החלה הפרשה המכונה 'פרשת האזנות הסתר'", כותב לוין וממשיך מיד: "זמן קצר לאחר מכן נקשרו לפרשה גם שמם של משה ורדי, עורך 'ידיעות אחרונות', ושל עיתון 'ידיעות אחרונות' עצמו". מעל הסקירה של לוין מופיעה ידיעה מאת סופר "מעריב" אנונימי, המדווח על אווירה קשה וחוסר ודאות ב"ידיעות אחרונות".

"ידיעות אחרונות" מקדיש לנושא עמוד ורבע, הכוללים את כתב האישום כלשונו, ידיעה המספרת שהנהלת איגוד העיתונאים תדון בפרשה למחרת, קטע פרי עטו של משה ורדי תחת הכותרת "ברצוני להבהיר" ודברי רקע בלתי מחמיאים בעליל על חמישה מבין 19 עדי התביעה.

"הארץ" מסתפק בעמוד אחד, הכולל את נוסח כתב האישום, רשימת עדי התביעה תחת הכותרת "העד יעקב בק הורשע בניסיון שידול לרצח" ופרשנות משפטית של זאב סגל תחת הכותרת "כתב האישום אינו קל ערך". סגל מסיים את מאמרו בכך שראוי שעורך עיתון ינחה עצמו לפי אמות המידה המחייבות שרים וסגני שרים. כשהוגש כתב האישום נגד נמרודי חיבר משה ריינפלד את הפרשנות המשפטית ב"הארץ". הכותרת שניתנה אז היתה: "ביהמ"ש העליון תומך בהשעיה עד בירור האשמה".

השיא הראשון של דיווחים מגמתיים בפרשת האזנות הסתר נקבע באפריל 95', בשבוע שבו נעצרו  נמרודי ואחר-כך ורדי. "ידיעות אחרונות" כיבד אז את נמרודי בכותרת הראשית ובכל העמוד הראשון כמעט. מעצרו של נמרודי דחק הצדה את מעצרו של טימותי מקוויי, שפוצץ את הבניין באוקלהומה, ארה"ב, והרג יותר ממאה איש.

הדיווח ב"ידיעות אחרונות" יצר את הרושם שנמרודי עמד לברוח לחו"ל: "נמרודי נעצר בנתב"ג בשעות הבוקר, שעה קלה לפני שעמד לצאת את הארץ בנסיעה פתאומית שלא תוכננה מראש. על-פי חשד המשטרה, הודלפה לעופר נמרודי כוונת המשטרה לעוצרו. נמרודי החליט לצאת לחו"ל אתמול בבוקר, ואכן יצא לנתב"ג, כנראה בדרך לשווייץ, מבלי לדווח למשטרה ובניגוד להסכם שהיה לו עם חוקרי יאח"פ לדווח להם על כל יציאה שלו לחו"ל". "מעריב" כתב: נמרודי נעצר, למרות שבידו היה כרטיס חזרה לארץ ליום המחרת.

למחרת, יום שני, הקדיש "מעריב" את מרבית הדיווח שלו על הנושא לציטוטים מפי סניגורו של נמרודי, עו"ד דן אבי-יצחק, שרמז רמזים עבים נגד היריבים: "אין להוציא מכלל אפשרות שעדות זו או אחרת נמסרת תמורת תשלום של סכומים מאוד כבדים מטעם מתחרים עסקיים". החדר שבו הוחזק נמרודי במעצר כונה ב"מעריב" צינוק, וב"ידיעות אחרונות" - חדר המתנה.

יום שלישי, וב"מעריב" פעמיים כי טוב. משה ורדי נעצר, ואילו נוני מוזס ורות בן-ארי נחקרו תחת אזהרה. כמו שלמדו מ"ידיעות אחרונות", הקדישו העורכים ב"מעריב" את מרבית העמוד הראשון לידיעה ולתצלומים בנושא, וכן ארבעה עמודים נוספים של דיווח, שנפתחו בתיאור פיוטי מאת רון לוין: "הפנים של משה ורדי אמרו הכל. כשעיניו בוהות ופיו פעור קמעה, נלקח אתמול עורך 'ידיעות אחרונות' ממשרדו בידי שני חוקרי משטרה".

"בנפול אויבך אל תשמח", קראה הכותרת הראשית של "דבר אחר" בסיומו של אותו שבוע. "דיווחים נרחבים ורכילות על מעצרו בעמ' 1, 2, 3, 4, 11, 12, 13, 16-17, 20, 23, וכן במוסף המיוחד".

הסיקור המגמתי גרם לנחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" לצאת לחופשת מחאה קצרה. נוני מוזס ומשה ורדי ניהלו איתו שיחות אינטנסיביות כדי לחסל את המשבר בשקט, וברנע חזר לעבודה לאחר שפירסם על הנושא מאמר לא בוטה מדי, למעט המשפט "קראתי בצער את המאמר שכתב (ורדי, י.מ.) ועוד דברים שהתפרסמו בנושא החקירה ב'ידיעות אחרונות'".

עמוס קינן פירסם מאמר תחת הכותרת "בית הספר שלי לעיתונאות", ובו סיפר על שלושה עורכים שונים שפסלו בעבר מאמרים שלו בגלל שפגעו באינטרסים של העיתון. "למותר לציין", סיים קינן, "שמכל מלמדי השכלתי, ויודעי העברית שעוד נותרו בינינו, אחד בעיר ושניים במדינה, יירדו לסוף כוונתי".

הכתבת נעמי לויצקי אמרה בראיון בגלי צה"ל, שאם יוגש נגד ורדי כתב אישום יהיה עליו להשעות את עצמו. האם זו הסיבה שלויצקי לא זומנה לפגישת העיתונאים הבכירים עם ורדי?

אמנון אברמוביץ' התפטר מ"מעריב" לאחר שנחשפה קלטת של האזנת סתר לאחת משיחותיו. משה נגבי נשאר, אבל כתב במפורש שכאשר יוגש כתב אישום בפרשה נגד עורך העיתון, יהיה עליו להשעות את עצמו. בתוכנית "ערב חדש" לחץ אמנון לוי את נגבי אל הקיר ושאל אותו: מה תעשה אם יוגש כתב אישום ונמרודי לא ישעה את עצמו? נגבי הודיע קבל עם ועדה, שלא ימשיך לעבוד בעיתון. לא כל העיתונאים היו אמיצים ונחרצים, ולא כל העיתונאים נהנים ממעמד כמו של ברנע או מחוזה כמו של נגבי, המונע התערבות מלמעלה בנושאים ובתכנים של מאמריו.

המעצרים והחקירות של העורכים הראשיים העמידו במבוכה עיתונאים משני העיתונים שסיקרו את הפרשה. צלמי "ידיעות אחרונות" מיכאל קרמר ושאול גולן ניסו, בהזדמנויות שונות, להבריח את ורדי ואת בן-ארי מאימת עדשותיהם של צלמים-עמיתים מהעיתונים האחרים והטלוויזיה.

במקרה אחד הוביל קרמר את ורדי ובן-ארי במכוניתו הפרטית לכניסה שבה לא המתינו הצלמים. בהזדמנות אחרת, כאשר הצלמים חיכו בחשיכה לצאתה של  בן-ארי מהחקירה, לקח גולן מונית שהגיעה לחצר משטרת פתח-תקווה. לעמיתיו התמהים אמר: "זה כלום, זה כלום", נסע עם המונית לאחת היציאות ודחק פנימה במהירות את בן-ארי.

עוזי קרן, צלם "הארץ": "ניסיונות ההברחה של קרמר ושל גולן היו בשלב שבו לא ידענו עדיין איך רותי בן-ארי נראית. בפעם הראשונה שקרמר עשה את זה אמרנו לו: 'מה אתה עושה לנו מאניירות, אם לא נצלם אותה היום אז נצלם אותה מחר'. קרמר ענה: 'אז מחר, מחר'".

מיכאל קרמר אמר בתגובה: "קשקוש. הסעתי אותם באוטו שלי, זה לא אומר שניסיתי להבריח אותם. הם פשוט חיכו מחוץ לבניין 'ידיעות אחרונות' שיגיע האוטו שלהם, ובמקום זה הגיע האוטו שלי. החוקרים קבעו לאיזו כניסה הם צריכים להגיע, ושם הורדתי אותם. אני חושב שזה היה מאוד קולגיאלי מצדי בתקופה מאוד קשה שלהם".

שאול גולן אמר בתגובה: "לא הסתרתי את רותי בן-ארי. היא פשוט היתה מבוהלת כשיצאה, ואמרה 'תשמע, אני בלי אוטו, בוא ותיקח אותי'. הזמנתי מונית, והמונית לקחה אותה לעיתון. זה מה שהיה".

הזדהותם של שני הצלמים עם הבוסים שלהם היתה ציון דרך בהתנהגות שאיפיינה את עיתונאי "ידיעות אחרונות". כאשר יצא ורדי מן המעצר ערכו לו העובדים קבלת פנים נרגשת במגרש החניה של העיתון. אחר-כך עלה הרעיון לעודד את רוחו באמצעות עצומת תמיכה של העיתונאים, בנוסח "אנחנו איתך". הכתבת תמר טרבלסי, מיוזמי העצומה, טענה שהיתה זו התארגנות ספונטאנית, אבל ב"ידיעות אחרונות" ידעו לספר שבן-ארי עמדה מאחורי היוזמה.

"הבסיס הוא בפירוש אנושי", הסבירה טרבלסי ליאיר שלג מ"כל העיר", "לתמוך באדם ולחזק אותו. לאף אחד אין כוונה אחרת. חוץ מזה, נניח אפילו שהוא עשה את מה שמייחסים לו - אני אשמח מאוד להיפגש עם עיתונאי ותחקירן שיש לו סקופ, והדרך היחידה לאשש אותו היא באמצעות האזנה לקלטת בלתי חוקית, שלא היה עושה את זה".

לאחר שנאספו כמה עשרות חתימות, נגנזה עצומת התמיכה בגלל הזעם שעוררה היוזמה אצל כמה מבכירי העיתון, אשר סירבו לחתום - ביניהם נחום ברנע, רון בן-ישי ומיקי רוזנטל. נמתחה גם ביקורת על כך שההחתמה השמית עלולה לשמש את ההנהלה בסימון המתנגדים. כ-80 מאנשי העיתון הגיעו למפגש תמיכה בוורדי בקפה "הבימה", שאירגנו שלמה פפירבלט וזאב חספר. לא נישאו דברים באותו מפגש. בעלת הטור סילבי קשת דיברה בגלי צה"ל, ואחר-כך ב"כל העיר", והגדירה את ההחתמות ומסיבות התמיכה בוורדי כ"חנופה שמנונית בנוסח רוסיה הסובייטית או המשטרים בסוריה ובעיראק".

מרמרי: אני ואחרים בעיתון חשבנו שההשעיה היא מראית עין

חוסר הנחת שחשו ב"ידיעות אחרונות" בעקבות הסיקור המגמתי של פרשת המעצרים גרם לכך שכאשר הוגש כתב האישום נגד נמרודי באוגוסט 95', השתדל העיתון (ואולי צריך לומר כאן משה ורדי) לגלות ריסון עצמי. 16 סעיפי האישום הובאו כלשונם על פני ארבעה עמודים, והדבר הספיק, כנראה, לעורכים כדי להבהיר לקוראיהם שעורכו הראשי של "מעריב" שקוע לכאורה עד צווארו ברפש פלילי.

"מעריב" לא יכול היה להתעלם מן האירוע ודחס את כתב האישום נגד נמרודי לעמוד אחד בלבד. מתחת לכותרת בעמוד הראשון, שדיווחה על הגשת כתב האישום, מיהר "מעריב" להבטיח לקוראיו: כתב האישום נגד ורדי - בקרוב.

למחרת פירסם עופר נמרודי בעמוד הראשון קטע אישי, ובו סיפר כי החליט להשעות את עצמו מתפקיד העורך הראשי. "אני משוכנע", כתב לקראת סיום, "שיומרתם הצבועה, השקרית והמתחסדת של גורמים אחרים בפרשה זו לרחוץ בניקיון כפיהם תטפח על פניהם, וקלונם עוד ייחשף ברבים".

"הארץ" יצא במאמר מערכת ראשי, שלא הסתפק בהשעיה אלא דרש ממשפחת נמרודי - למען שמה הטוב של העיתונות הכתובה -  לנתק עצמה מ"מעריב", מכיוון שכמו"ל יוסיף נמרודי להיות קשור בהכרח לעריכת העיתון. למחרת הופיע ב"הארץ" מאמר של אורית שוחט, שחזר על הדרישה ופנה לעיתונאי "מעריב": "העיתונאים, ובהם יעקב ארז, ישגו אם יסתפקו בהשעיה המופרכת של נמרודי מתפקיד העורך הראשי ואם יחפשו תירוצים מתחת לאדמה כדי לא לבעוט אותו החוצה מעולם העיתונות".

כעבור שבוע עשתה שוחט צעד אחד אחורה, בעקבות מתקפת נגד של עיתונאי "מעריב" ובראשם רון מיברג עם מאמר בגנות "מסדר הצדקנים" של שוקן. "לעיתונאי 'מעריב' נדמה כי כולם מביטים לעברם עכשיו בציפייה שיעשו מעשה", כתבה שוחט במאמרה המתקן, "אבל האמת היא שכל מה שמצופה מהם הוא להמשיך לעבוד ולדאוג במידת האפשר להקפדה על אתיקה עיתונאית ועל דיווח הוגן בתנאים הקשים שהם פועלים בהם".

מאז ראשיתה של פרשת ההאזנות טוענים עיתונאי "מעריב" כי "הארץ", הן בדיווחים והן בפובליציסטיקה, מעניק יחס מרוכך לוורדי ול"ידיעות אחרונות" לעומת האופן שבו הוא כותב על "מעריב". לאחר הגשת כתב האישום נגד ורדי מצאו ב"מעריב" חיזוק לטענה זו: "הארץ" השתהה מעט לפני שיצא במאמר מערכת שקרא לוורדי להשעות את עצמו; לא נמצא פובליציסט שההין לחתום בשמו על הקריאה; ו"הארץ" לא גינה את עיתונאי "ידיעות אחרונות" שתמכו בסירובו של ורדי להשעות את עצמו.

עורך "הארץ", חנוך מרמרי: "מאז סיפור ההלוואה הידוע (של "ידיעות אחרונות" לרשת שוקן, י.מ.) יש מי שנהנה לטפח את התיזה שאנחנו כותבים כך כי נוני מוזס משלם לנו את המשכורת ואנחנו מחזירים לו בתשלומים. התגובה היתה על-פי נסיבות המקרה ולא על-פי איזושהי שבלונה. אני לא מבקש מכותבי מאמרים 'בואו נגיב כדי שנגיע למכסה כמותית מסוימת'. המקרה של נמרודי קשה יותר ומסובך יותר בגלל החומרה של סעיפי כתב האישום נגדו. התעוררה גם בעיה של מה משמעות ההשעיה. אני ואחרים בעיתון חשבנו שההשעיה היא מראית עין בלבד. אגב, אני לא בטוח שאפשר להפריד בדרג כזה בין מו"ל ובין עריכת העיתון.

"במקרה של ורדי, סעיפי האישום אינם מבוטלים; אך העניין פשוט יותר, ואילו הוא היה משעה את עצמו תוך יום-יומיים לא היינו צריכים בכלל לכתוב משהו, כי הוא היה עושה את המובן מאליו. אני לא חושב שצריך לעמוד עם סטופר. למחרת הודעתו של ורדי בטלוויזיה שאין בכוונתו להשעות את עצמו, התכנסנו והחלטנו לכתוב במאמר המערכת שהוא צריך להשעות את עצמו".

ורדי עצמו האשים את עמוס שוקן בצביעות, משום שמאמר המערכת של "הארץ" שקרא להשעייתו בא לאחר שבשיחה ביניהם אמר לו שוקן להתעלם מן הלחצים בכיוון זה. "אני אמרתי לוורדי", מסביר עמוס שוקן, "אל תגיב ללחצים, שקול את הצעדים שלך בצורה מנותקת, אבל דע לך שמחר יש מאמר מערכת ב'הארץ' שקורא לך להשעות את עצמך. אני חשבתי שנוצר משהו שנראה כמו אופרת סבון דרום אמריקאית, ושהדרך הנכונה לצאת מכל המהומה היא שוורדי יגיד: אני לוקח כמה ימים ללמוד את כתב האישום ואז אחליט. בשיחה שלי איתו לא התייחסתי לשאלה המהותית של ההשעיה אלא לשאלה הפרוצדורלית, כדי שלא יחליט תחת מסע הלחצים שהפעיל 'מעריב'.

מה היתה עמדתך האישית בישיבת מערכת "הארץ"?
"למה העמדה שלי חשובה? אני הייתי בישיבת המערכת, וזו ההחלטה שהתקבלה. מאמר המערכת הוא פרודוקט קולקטיבי".

כיצד נסחף ציבור כה גדול של עיתונאים לסף שביתה, רק כדי למנוע מוורדי לנהוג לפי נורמה ציבורית שהוא עצמו דרש בעבר

יומיים לאחר הגשת כתב האישום נגד ורדי קיבלו עיתונאי "ידיעות אחרונות" הודעה בזימונית בדבר אסיפה מיוחדת עמו בשש בערב. אולם הדפוס הגדול שמתחת לבית "ידיעות אחרונות" היה דחוס וטעון כאשר ורדי זרק את הפצצה: אני לא מתכוון לעשות הצגות, אמר, לא מתכוון לצאת לחופשה. החלטתי להתפטר. גם כאן אמר ורדי שמרבית כתב האישום נגדו ונגד בן-ארי הוא עלילה, והוסיף: "כל מה שעשינו, עשינו בידיעת 'ידיעות אחרונות' ובאישור 'ידיעות אחרונות'".

בתו ובנו של ורדי עמדו לצדו. הבן, דורון, נטל את המיקרופון ונשא נאום נרגש על הקורבן המשפחתי שהקריב אביו במשך שנים למען העבודה האינטנסיבית בעיתון. לקהל העיתונאים היה ברור, שוורדי מבקש מהם תמיכה שתאפשר לו לחזור בו מההתפטרות, בנוסח הידוע של קבלת דין התנועה. אחרי כמה רגעי מבוכה הגיעה בינה ברזל אל המיקרופון וקראה: "מי בעד להביע אמון במשה?"; יער של ידיים הורם. מכאן והלאה נוצרה הדינמיקה הבאה: בכל פעם ניגש כתב אחר אל המיקרופון והציע להצביע על החלטה גורפת עוד יותר של תמיכה בוורדי - אם זו קריאה שיחזור בו מהתפטרותו, ואם זו הצבעה נגד צעד של השעיה. אלה שניהלו את ההצבעות היו כתבים זוטרים יחסית. העיתונאים הבולטים של העיתון שמרו על שתיקה. גדעון עשת, כתב כלכלי ואיש ועד, היה היחיד באסיפה שאמר למיקרופון שאין מנוס מהשעיה. עשת הציע לוורדי להביא את עניינו בפני בית הדין לאתיקה של מועצת העתונות, כדי שזה יחליט על מידת ההשעיה ועל מועד כניסתה לתוקף.

אחרי שעה של הצבעות תמיכה, ביקשה יעל גבירץ בשם הקהל לשמוע מה עמדתו של נוני מוזס. מוזס סירב לדבר, ואז אמר ורדי: הנה לכם, זו הסיבה להתפטרותי. באותו רגע הבינו הנוכחים, שוורדי לא הולך הביתה בגלל הלחץ הציבורי אלא משום שההנהלה לא מעניקה לו גיבוי, והוא למעשה מודח. באולם גבר והלך הלחץ על נוני מוזס שיאמר את דברו, ואחרי דקות ארוכות של היסוס הוא ניגש למיקרופון, אמר "ורדי יודע את האמת", ואז נשבר קולו והוא הודיע שאינו יכול להמשיך.

שוב התחדשו ההצבעות. מישהו קרא "מי בעד לדרוש מההנהלה להחזיר את משה". הורמו ידיים ספורות. אנשים הביטו באי-נוחות זה בזה, ורדי ובן-ארי העבירו את מבטיהם על הנוכחים, ואט-אט הורמו מרבית הידיים. השעה כבר היתה מאוחרת, והיה ברור שאם האסיפה תימשך לא יופיע עיתון למחרת. מרים (מימי) נופך-מוזס, הדירקטורית השנייה של "ידיעות אחרונות", ניגשה אל המיקרופון ופסקה: "אנחנו נגדיר שההתפטרות היא זמנית, נתכנס לדון בעניין ביום ששי, ועכשיו אתם תחזרו לעבודה".

מוזס פנתה ללכת, אבל קריאות זעם של הקהל החזירו אותה למיקרופון. "חשבתי שעיתונאים מבינים מהר", אמרה, ועוררה עליה זעם רב עוד יותר. ורדי, נסער, חטף את המיקרופון: "אני רוצה שתדעו שעובדים עליכם. האשה הזאת מורחת אתכם כמו תמיד".

אחרי הדברים האלה נראה היה שהעיתון צפוי לשביתה ממש. כולם עמדו ספק מחכים ספק שובתים, והרושם היה שוורדי מעודד את הסיטואציה. בשלב מסוים הוא אף אמר שהוא מלבה את הספקות, עד שיוחלט אחרת בעניינו.

השאלה המסקרנת היא כיצד נסחף ציבור כה גדול של עיתונאים לסף שביתה, רק כדי למנוע מוורדי לנהוג לפי נורמה ציבורית שהוא עצמו דרש בעבר מאחרים. צריך להזכיר שסעיף האישום הראשון נגד ורדי אומר שהוא קיבל במשך חודשיים תמלילים מהאזנות סתר לשיחות הטלפון בביתו של דב יודקובסקי, העורך לשעבר של "ידיעות אחרונות". גם סעיף האישום על ההזמנה להאזנת סתר לעובדת העיתון, הגרפיקאית אורית ליפשיץ, משקף התנהגות שאינה אמורה לשאת חן בעיני העיתונאים.

משה נגבי: "אני קיוויתי שיהיו ב'ידיעות אחרונות' אנשים שידרשו את השעייתו של ורדי, אבל לא העליתי על דעתי שיקרה ההיפך, כלומר שמתוך העיתונאים תבוא דרישה שיישאר. עד כדי כך לא האמנתי שהדברים יכולים להידרדר. אני מוכן לקבל חוסר אומץ לב, אני חושבשזה מאוד מסובך לצאת נגד העורך שלך, אבל ההתקרנפות שהיתה שם איכזבה".

לא רק נגבי, איש "מעריב", חושב כך. עמוס קינן, איש "ידיעות אחרונות" שלא נכח באסיפת העיתונאים מפאת מחלה, התראיין בסוף אותו שבוע בערוץ 1 אצל דוד ויצטום. "היה שם מחזה מביש, ביזנטיני", אמר קינן, "מסוג המחזות שראינו במשטרים נוסח צ'אושסקו. אני מתקומם נגד זה ורע לי עם זה, והסיבה היא שיום אחד אכתוב בעיתון שאני עובד בו משהו, ואדרוש איזו נורמה ציבורית, נורמלית לפי דעתי - ואז יגידו לי: תראו מי מדבר, איש 'ידיעות אחרונות' מדבר".

עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" מנסים להסביר בדיעבד, שאת התמיכה הגורפת בוורדי הוביל מיעוט של כתבים, בעוד שמרבית העיתונאים העדיפו לא לצאת נגדו אף שחשבו אחרת. כתב ב"ידיעות אחרונות": "שמעתי אנשים בפנים מדברים לטובת ורדי, ואחר-כך יוצאים החוצה ומדברים נגדו. בהצבעות, הידיים הורמו כחלק ממצב בולשביקי כזה. צריך להבין שגם אם ורדי לא היה אדם מאוד אהוד, הוא היה אדם נערץ בגלל כישורי העיתונאות והעריכה שלו. המחשבה היתה שיש לו חלק גדול מאוד בהצלחת העיתון, ושאם יילך לא יהיה מי שיידע לעשות את נוסחת הקסם. הסיבה השנייה לתמיכה היתה שיש בעיתון הרבה אנשים שהיו איתו הרבה שנים או שהוא טיפח אותם".

כתב בכיר: "אם אתה רוצה לדעת למה רוב העיתונאים שתקו, אז זה בגלל שהם לא ידעו מה חושב בעל הבית שלהם, נוני מוזס".

גדעון עשת: "רוב האנשים, כולל אותי, משוכנעים שוורדי חף מכל פשע, למעט מה שהודה בו - האזנה תמימה לשתי קלטות, אבל בלי כוונה לצותת לאף אחד. הסיטואציה היתה מאוד רגשית. התיאור לפיו אנשים תמכו במשה הוא נכון. היתה התלהמות, זה נכון. אבל להגיד שרוב העיתונאים חשבו שוורדי צריך לצפצף על מוסדות האתיקה ולא להשעות את עצמו - זאת תהיה מסקנה לא מדויקת".

לוורדי הוצגה שאלה מפורשת: האם אתה רוצה בהשבתת העיתון?

השינוי בהלך הרוח באסיפה התחולל כשצביקה רייך, עורך בדסק החדשות, ניגש למיקרופון והציע שהעובדים האחראים להוצאת העיתון מחר יחזרו לעבודה ויתחילו להכין אותו, למקרה שהאסיפה תחליט שהגיליון אכן ייצא. לוורדי הוצגה שאלה מפורשת: האם אתה רוצה בהשבתת העיתון? הוא  הודיע שאינו רוצה בהשבתה.

מרבית העיתונאים עזבו את האולם בתחושת הקלה וחזרו לעבודה ברצון. כמה עשרות מתומכיהם הנאמנים של ורדי ובן-ארי נשארו באולם, ובינתיים גיבש ועד העיתונאים הצעת החלטה שנועדה לסיים את המשבר. הנוסח אמר שהעובדים מביעים אמון בוורדי, מצטערים על התפטרותו ומציעים לו להביא את עניינו בפני מוסדות מועצת העיתונות. הסעיף השני כלל אזהרה להנהלת העיתון שלא להתערב בעבודת המערכת. עשת: "היתה לנו תחושה שנועצו בדירקטוריון לפני פרסום ידיעות הנוגעות לפרשה, וזה השפיע על המיקום ועל הממדים של ידיעות בתוך העיתון".

החלטת הוועד הופצה בין כל העובדים במערכת המחשבים של העיתון. יו"ר ועד העיתונאים, אילן גטניו, ניגש עם הנוסח לוורדי. ורדי כעס על הנוסח, גם משום שסעיף התמיכה בו לא היה חד-משמעי מספיק וגם משום שהסעיף השני הציג אותו כעורך שנכנע לדירקטוריון או ששיתף פעולה עמו, וכמי שכופף שיקולים עיתונאיים כדי לחדד את הקו מול "מעריב" ולהצניע את חלקו הוא בפרשה.

ורדי ערך תיקונים בנוסח שחיבר הוועד, וגטניו הקריא בפני הנוכחים באולם את הגרסה המתוקנת. עשת התפרץ עליו וצעק שיקריא בדיוק מה שהחליט הוועד. גטניו נכנע והקריא גם את הנוסח המקורי, ואז החל גל של מחאות, כשבראש הצועקים ורדי ובן-ארי. עשת המשיך להתווכח קצת, עד שהתייאש ופרש מן האסיפה. גטניו מחק מן המחשב את הנוסח שחיבר הוועד בתחילה, ולמחרת פורסם בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" הנוסח המתוקן, שקיבל קומץ העיתונאים שנשארו עם ורדי באולם עד חצות הלילה.

"ורדי לא ערך תיקונים בנוסח", אמר גטניו בתגובה. "הוא אמר שהאסיפה שהיתה היא לא של הוועד, ולכן הוועד לא סוברני להציג הצעות החלטה. הוא ניסח הצעה נוספת, שאותה קראתי יחד עם הצעת הוועד. ורדי ערך את ההצבעה עם 20 האנשים שנשארו, והצעת הוועד נפלה. אחרי שאני עזבתי הצביעו בעד ההחלטה שוורדי עצמו ניסח, וזה מה שהופיע למחרת בעמוד הראשון".

בכך לא תמו הפרסומים החד-צדדיים באותו גיליון. בעמוד חדשות פנימי פורסם כידיעה מכתבו של יו"ר ועד עיתונאי "ידיעות אחרונות", אילן גטניו, להנהלת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. הכותרת: "יש לדרוש הפסקת פיקציית 'השעיית' עופר נמרודי מעריכת 'מעריב'". גטניו דרש עוד מיו"ר האיגוד, שרה פרידמן, שתתפטר מתפקידה בגלל "השתלחותה בעורך 'ידיעות אחרונות' משה ורדי והתגייסותה למסע ההכפשות האגרסיבי וחסר התקדים של עיתונה נגדו ונגד 'ידיעות אחרונות'". "ידיעות אחרונות" לא ביקש מפרידמן תגובה על המכתב ועל ההאשמות. גדעון עשת ראה את המכתב בעיתון ושלח מיד תגובה לאיגוד הארצי. הוא כתב שגטניו פעל בחוסר סמכות ושמכתבו אינו מייצג את עמדת ועד עיתונאי "ידיעות אחרונות" בעניין זה.

גטניו: "לא הבאתי את זה להצבעה מסודרת של חמישה אנשים, אבל שלושה אנשים מתוך הוועד תומכים בעניין הזה. אם דווקא מכניסים לפה דקדוקי עניות, אעלה את זה בישיבת הוועד הבאה ואומר שזה מכתב אישי".

על מידת מעורבותו של נמרודי ב"בליץ" נגד ורדי ונגד "ידיעות אחרונות" ניתן להסיק רק בעקיפין

השאלה שנותרה פתוחה בקשר לפרשה כולה היא עד כמה היה מעורב עופר נמרודי, העורך שהשעה את עצמו רשמית, בהכתבת מדיניות הסיקור והעריכה המגמתית של "מעריב" עם הגשת כתב האישום נגד ורדי. תשובה ממשית לשאלה הזאת אי אפשר לקבל. עיתונאים בכירים ב"מעריב" פוחדים לדבר על כך, חלקם כמעט טרקו את הטלפון כשהצגתי בפניהם את השאלה. עיתונאים אחרים אמרו שאם נמרודי נותן הוראות, יודע עליהן רק דרג העורכים הבכירים.

עורך "מעריב", יעקב ארז, היה מוכן למסור רק את התגובה הבאה:  "שיקולי העריכה נעשו לפי מיטב הפרמטרים העיתונאיים, בהתאם לנסיבות המקרים. להזכירך, 'מעריב' מעולם לא עימד את הידיעה (נגד ורדי, י.מ.) בכותרת הראשית שלו, בניגוד ל'ידיעות אחרונות'". עופר נמרודי אמר לי: "'מעריב' נוהג בכיסוי פרשת האזנות הסתר על-פי הנסיבות המתחייבות מהפרשה ועל-פי אמות המידה המקצועיות המתאימות".

על מידת מעורבותו של נמרודי ב"בליץ" נגד ורדי ונגד "ידיעות אחרונות"  ניתן להסיק רק בעקיפין. בראיון לרדיו אחרי פרסום תחקיר "מעריב" על מחדלי הבטיחות באל-על אמר יעקב ארז, שההחלטה לפרסם היתה של נמרודי. כתב "מעריב" רונאל פישר, שרואיין ב"תיק תקשורת" בערוץ 2 אחרי התחקיר על מנות הדם המושלכות של עולי אתיופיה, אמר שהוא עובד ישירות עם נמרודי. עם כל הצער, גם האופן שבו סיקר "מעריב" את מותה של רותי וייסברג-נמרודי ז"ל עשוי ללמד משהו על מידת מעורבותו של המו"ל בשיקולי העריכה של העיתון.

סיכום הפרשה העגומה הזאת בתולדות העיתונות הישראלית מעלה שני לקחים עיקריים. הראשון הוא שכאשר עיתוניהם נמצאים במוקד הסיקור, עיתונאים אינם מחילים על עצמם את אמות המידה שהם תובעים ממושאי כתיבתם. הלקח השני הפוך: בסופו של דבר נוקב הדין את ההר, אפילו אם ההר הוא העיתון של המדינה.

"בסך הכל", אומר משה נגבי, "אני רואה גם את הצד החיובי. נקבעה נורמה שעורך שמוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לשמש עורך. הנורמה הזאת נקבעה למרות שאין לה גיבוי מפורש בחוק, וספק אם אפשר היה לאכוף אותה מבחינה חוקית".

 יגאל מוסקו הוא חבר מערכת "כל העיר"

גיליון 2, מרץ 1996