בלב הסערה על דחיית תחילת הפעלת תאגיד השידור והמעורבות של ראש הממשלה נתניהו בשוק התקשורת בישראל טוען היום רביב דרוקר ב"הארץ" (בתמצית ובהכללה כמובן): חבר'ה, בואו נירגע, נתניהו אולי אובססיבי ביחס לשוק התקשורת, אבל בגלל שהוא כזה לא יוצלח גם בתחום הזה ההצלחות מעטות למדי.

כאשר טיעון כזה נשמע מפי מי שנחשב לאחד הסדינים האדומים של נתניהו בשוק התקשורת (אם לא הסדין האדום בה"א הידיעה), יש לצפירת ההרגעה משקל עודף. אם דרוקר בעצמו חושב שלא כצעקתה – באמת אפשר להירגע. אלא שאין דבר רחוק יותר מהמציאות מטענה זו של דרוקר, והיא עלולה לשמש (ואני בטוח שעוד תשמש) ככלי לטעון כי אכן נתניהו לא משפיע כמעט בכלל על שוק התקשורת בישראל.

מכיוון שאני כותב מאמר זה מתוך נקודת מבט של צרכן תקשורת בלבד, ולא של איש תקשורת, שכן איני כזה (וראו גילוי נאות כאמור בשולי מאמר זה), אתחיל בכך שהמאמר של דרוקר מעיד שהוא מתבונן בסוגיית המעורבות של נתניהו בשוק התקשורת מנקודת המבט הפנימית של איש תקשורת, ובאופן מוזר – ממנה בלבד.

אחת הטענות הנשמעות חדשות לבקרים (דווקא מצד המבקרים את התקשורת בישראל) היא כי היא עסוקה יותר מדי בעצמה ופחות מדי בעולם אותו היא אמורה לחשוף ולהסביר לציבור – והנה דרוקר נותן לנו כמעט המחשה מושלמת של טענה זו.

בתור עיתונאי, ועיתונאי בכיר, ייתכן וההשפעה של נתניהו על המוטיבציות של דרוקר ועל ההישגים העיתונאיים שלו, ואולי גם על של עיתונאים בכירים אחרים, היא שולית או נעדרת הצלחה משמעותית. אבל מר דרוקר, התקשורת לא מתחילה ולא נגמרת בך. מכיוון שלתקשורת תפקיד ציבורי ראשון במעלה של הגשמת חופש הביטוי ושל "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אזי את הנזקים שנתניהו גרם וממשיך לגרום לשוק התקשורת צריך לבדוק לא דרך העיניים של עיתונאי בכיר, אלא דרך עיניים אחרות, שנעדרות מהמאמר של דרוקר.

נקודת מבט ראשונה שאני מציע להסתכל דרכה בנזק שגורם נתניהו, אולי החשובה ביותר שממנה מתעלם דרוקר, היא זו של צרכני התקשורת. כלומר, של אזרחי המדינה, שעבורם ובשבילם מתקיימת או אמורה להתקיים עיתונות חופשית.

בישראל ישנה תופעה של כלי תעמולה המתחזה לעיתון המחולק חינם בשם "ישראל היום". כלי תעמולה זה מופיע מדי יום ביומו בהיקף של מאות אלפי עותקים, והוא ממומן על-ידי ידידו הקרוב של נתניהו, איל ההון שלדון אדלסון. כלי תעמולה זה מפרסם בכסות עיתונאית, כמעט מדי יום, הטעיות, כזבים וחנופה במטרה לשרת את נתניהו.

מבלי להתיימר לבצע מחקר מדויק, אין ספק כי עשרות אלפי קוראים, אם לא יותר, מגבשים את דעתם על המתרחש בישראל (ובעולם) רק דרך "ישראל היום", שכן זהו ה"עיתון" היחיד שהם קוראים. לתופעה ששמה "ישראל היום" אולי אין השפעה על היכולת העיתונאית של דרוקר, אבל לצרכני התקשורת בישראל היא גורמת נזק בל ישוער.

גם אם נתניהו לא היה נוקף אצבע נוספת בשוק התקשורת מלבד לגרום להמשך התופעה ששמה "ישראל היום", הוא היה זכאי בדין לתואר מחריב שוק התקשורת בישראל ומחריב העיתונות החופשית בישראל. אין למיטב ידיעתי בשום מדינה דמוקרטית ליברלית בעולם המערבי תופעה מתמשכת שאפילו מתקרבת לזו של "ישראל היום", ואני מתפלא כיצד דרוקר אינו מבין את כוחה ואת השפעתה של תעמולה מתמשכת במסווה של עיתון על המשך שלטונו של נתניהו.

ועוד דבר: שוק התקשורת אינו רק עיתונאים בכירים וידועים כדרוקר. הוא כולל גם אלפי פועלי עיתונות העושים דרכם במעלה הקריירה העיתונאית. מה לומדים אותם עיתונאים שנאלצים להתמקצע ב"ישראל היום" על חופש העיתונות, מה לומדים אותם עיתונאים שעובדים באתר כמו "וואלה", השייך לידיד אחר של נתניהו, על יסודות המקצוע? כיצד מתחנכים עיתונאים שגדלים על מסורת של התערבות ואלו הצופים בהם, ואיזו צנזורה פנימית הם מאמצים?

אם עבור ה"הישגים" האלו של נתניהו דרוקר מכנה אותו לא-יוצלח, מה ייחשב כהצלחה של נתניהו להשפיע (לרעה) על שוק התקשורת? מאסרים המוניים? מה שדרוקר אולי יודע ומבין אבל לא אומר הוא שנתניהו לא צריך לאסור עיתונאים כמו ארדואן. הוא כבר לימד לא רק את העיתונאים, אלא גם את הקוראים, להאמין לכל מה שכותב עבורו "ישראל היום". אז מדוע לבזבז כוחות מיותרים על סתימת פיות?

גילוי נאות: הח"מ ניהל ומנהל מאבקים משפטיים כנגד תופעת "ישראל היום" ועד כה נכשל בכולם