"ראוי שתיבחן מחדש בבית-המשפט הלכת שניצר לגבי אמות המידה הראויות לפסילת פרסום". כך נכתב בדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, בפרק 13, סעיף 229, בהמלצות הנוגעות לבטחון המידע במלחמה. בכך, ובנאמר קודם לכך, נוקטים מחברי הדו"ח עמדה ביקורתית חריפה במיוחד נגד ההלכה החשובה ביותר ביחסים בין התקשורת למערכת הביטחון – הלכה התוחמת את מרחב סמכותו של הצנזור הצבאי בתוך החירות הרבה שהאציל עליו המחוקק המנדטורי בתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, לפסול מידע כמעט כראות עיניו.
"הלכת שניצר", שבזכותה נהנו יחסי התקשורת והמערכת הצבאית במהלך 19 השנים האחרונות מהרמוניה יחסית, מכילה שש מלים בלבד. על-פיה רשאי הצנזור למנוע פרסום מידע בנושאי צבא וביטחון רק אם קיימת ודאות קרובה [כי הפרסום יגרום] לפגיעה ממשית [או קשה] בבטחון המדינה. את ההלכה טבע בינואר 1989 הרכב בראשותו של נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק, בשבתו במה שמכונה "בג"ץ שניצר".
ראשית דבר בעתירה של עורך "העיר" דאז, מאיר שניצר, הכתב אלוף בן והעיתון, באמצעות עורכי-הדין שלמה ליבליך ז"ל ומיבי מוזר, נגד הצנזור, שפסל כתבה ביקורתית העוסקת בחילופי גברי בראשות המוסד ("העיר" לא היה חבר בוועדת העורכים ולא חתום על ההסכם שלה עם מערכת הביטחון בענייני צנזורה, הכולל מנגנון בוררות שנקרא "ועדת השלושה", ולכן יכול היה לעתור ישירות לבג"ץ). בית-המשפט לא השתכנע מטיעוניו של הצנזור הצבאי, שלפיהם בפרסום ביקורת על תִפקודו של ראש המוסד ועיתוי החלפתו יש ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה, המצדיקה הגבלות על חופש הביטוי, וקיבל את העתירה. בהחלטתו כתב השופט אהרן ברק: "בשל מרכזיותו של הערך היסודי בדבר חופש הביטוי, יש לצמצם את הפגיעה בערך יסודי זה עד כמה שאפשר, ורק אם הפגיעה בחופש הביטוי היא חיונית כדי לקיים את הערך בדבר בטחון המדינה, תתאפשר פגיעה זו".
היפה בהלכת שניצר שהיא קבעה עקרון יסוד שאינו יכול שלא להיות מקובל על כלי התקשורת (וכמינימום מובן מאליו, גם על מערכת הביטחון). מאז קבלת ההלכה מתנהל ויכוח ערני ומתמשך בין עורכי העיתונים לצנזור בשאלה אם פרסום מסוים אכן עלול לפגוע בוודאות קרובה פגיעה ממשית בבטחון המדינה – כשעצם קיומה של ועדת השלושה הוותיקה דוחק בצדדים להגיע לפשרה. זהו, בדרך כלל, דיאלוג קונסטרוקטיבי, שמניב תוצאות סבירות בפרסום או במניעת פרסום במקרה שהמידע אינו עומד בדרישות הלכת שניצר.
המדינה, כפי שמלמד הניסיון שנצבר במהלך השנים, חסינה למדי מפני פגיעות במה שאנשי המנגנון שלה תופסים כ"בטחונה". ואכן, הלכת שניצר איפשרה לישראל, למרות המצב הבטחוני המיוחד ולמרות ההליך הלא-דמוקרטי של "מניעה מוקדמת" (צנזורה) החל על פרסומים בנושאי ביטחון, לקיים עיתונות חופשית ופתוחה, במודל העומד בכבוד בכללי הפתיחות התקשורתית הנהוגים בדמוקרטיות מפותחות אחרות
הלכת שניצר
ב-12 בנובמבר 1992 פרש "הארץ" מוועדת העורכים ומהסדר העיתונים עם מערכת הביטחון בנושא הצנזורה ("ועדת השלושה"), ויום לאחר מכן פירסם, ברוח הלכת שניצר, כי הרמטכ"ל אהוד ברק נכח בתרגיל צאלים שבו נהרגו חמישה לוחמי סיירת מטכ"ל. "הארץ" שב להסכם במאי 1996, רק לאחר שלדרישתו עוגנה בו הלכת שניצר, ולעיתון החתום על ההסכם ניתנה הזכות לעתור לבג"ץ במקרה שהוא מבקש לערער על פסיקת ועדת השלושה.
בתקופה זו הושגו לא מעט הישגים עיתונאיים שתרומתם הציבורית מובהקת ופגיעתם בביטחון התבררה כזניחה. לדוגמה, מעקב שוטף שקיים העיתון אחר תאונות אימונים ופרסום דו"חות החקירה שלהן. למשל, פרסום שמות ראשי זרועות הביטחון, דבר שנראה היום מובן מאליו, ואילו הצנזור סבר אז אחרת. בזכות "הלכת שניצר" ובלחץ העיתונות שינה הצנזור את דעתו, והיום כל השמות הגלויים – של ראש השב"כ, ראש המוסד ואפילו של איש המסתורין הממונה על הביטחון במשרד הביטחון – המלמ"ב היוצא (יחיאל חורב) והמכהן (אמיר קין). אין בכך לומר שהפרסום לא הקשה במשהו על הארגונים שבראשם הם עומדים, בעיקר בתחום אבטחת האישים, אבל ברור שאלה בעיקרן בעיות של נוחות ארגונית שניתן לפותרן, והן קטנות מזכות הציבור לדעת מי הן אותן דמויות המעצבות את חייו.
והנה היום, אגב העניין המרכזי שלשמו כונסה ועדת וינוגרד, "בדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006", אומרים חברי הוועדה על הלכת שניצר: "עם כל הכבוד, ועם כל החשיבות של חופש הביטוי, אנו מצטרפים לדעתם של אלה הסבורים כי הנוסחה דווקנית מדי, כי היא לא פשוטה ליישום, וכי הפעלתה עלולה לגרום לפגיעה בבטחון המדינה העולה על הנזק שבאי-פרסום" (פרק 13, סעיף 43).
וכך, בעוד בדיון הציבורי מתבררת השאלה העמומה מה צריכה להיות השפעת הדו"ח על גורלם הפוליטי של קברניטי המלחמה, לשאלה אחרת ניתן מענה פסקני ובוטה: תור הזהב בן 19 השנה של יחסי התקשורת והמערכת הצבאית אינו נראה לוועדה הנכבדה, וחבריה ממליצים לבוחנו מחדש.
ובעצם, לא רק לבוחנו מחדש, כי אם לאמץ את המלצתם של מחברי הדו"ח: "אין צורך לדרוש כי פרסום המידע ייאסר רק אם קיימת 'ודאות קרובה' לפגיעה 'ממשית' בביטחון. מצבה הבטחוני של ישראל מחייב לדעתנו 'מידתיות' שונה, שבה חשש סביר לפגיעה במרכיב משמעותי של בטחון המדינה יספיק כדי לגבור על שיקולי הזכות לפרסם והזכות לדעת" (סעיף 44).
"חשש סביר" מוצע, על-פי הוועדה, להחליף את "ודאות קרובה", ו"פגיעה במרכיב משמעותי" תחליף את "פגיעה ממשית". הוועדה מבקשת אפוא להנמיך את הסף במתן המשקל לשיקולי הביטחון, ובמקביל גם את הנמכת הסף במתן המשקל לחשש מפגיעה בהם. אפשר להניח כי אילו חלו ההגדרות החדשות על סוגיית חשיפת שמותיהם של ראשי השירותים, היו שמות אלה נותרים חסויים גם היום, כי הרי פרסום שמו של ראש המוסד יכול להיחשב "מרכיב משמעותי" בהתנהלות הארגון וברמת הביטחון שהוא מספק. וכך גם החשש מפגיעה (כלכלית) ממשית שתנבע מהצורך להגברת האבטחה עליו.
ללא יועצים
בין חמשת חברי ועדת וינוגרד אין אחד שהוא איש תקשורת בעיסוקו או במומחיותו. שניים מחבריה, ד"ר חיים נדל והאלוף מנחם עינן, הם אנשי צבא, פרופ' יחזקאל דרור הוא איש מדע המדינה, הפרופ' למשפטים רות גביזון היא מתנגדת מובהקת לאקטיביזם השיפוטי של בית-המשפט העליון בימיו של אהרן ברק. פרופ' גביזון היתה חברת ועדת הצנזורה שהקים ב-1992 ח"כ דדי צוקר בניסיון לכונן חוק צנזורה ישראלי. יו"ר ועדת החקירה, השופט המחוזי בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד, שימש לעת מצוא ראש ההרכב בוועדת השלושה, ובפסיקתו בנושא רגיש ובעל חשיבות ציבורית גבוהה ש"הארץ" עתר בגינו לוועדה, קיבל ללא סייג את עמדת הצבא ומנע את הפרסום.
יצוין כי ד"ר וינוגרד מונה ליו"ר ועדה שבאה לבחון את הסכם ועדת העורכים עם מערכת הביטחון – הסכם שוועדת השלושה היא המנגנון ליישומו. בהערת שוליים לדו"ח וינוגרד מצוין כי "ההסכם תוקן פעמים רבות והוא עדיין לקוי".
75 עדים הופיעו בפני ועדת וינוגרד ועוד 200 מרואיינים נפגשו עם עוזרי הוועדה – ובתוכם אף לא חוקר תקשורת אחד, אף לא עורך עיתון ולא עיתונאי שאמון על היחסים היומיומיים עם הצנזור. עם זאת, שלושה מן העדים עוסקים בבטחון מידע בצה"ל: הצנזור, אל"מ סימה ואקנין; דובר צה"ל תא"ל מירי רגב, וראש מחלקת בטחון מידע באגף המודיעין, אל"מ רם דור – כולם משרתים במערכת הביטחון ומחויבים לה מעצם תפקידם. רצונה של הוועדה להשפיע על הגברת בטחון השדה בין הגורמים הצבאיים מובן, אך קשה לקבל את התערבותה החובבנית בתחום אזרחי-חוקתי, שמשמעותו צמצום חופש הביטוי של גורמי התקשורת באשר הם – התערבות שהשלכותיה רחבות בהרבה מן הנגיעה למערכה בלבנון.
הוועדה לא שמעה אפוא שום גורם שיוכל להבהיר את רגישותו ומורכבותו של הנושא מבחינת התקשורת – אפילו לא אדם כתא"ל יצחק שני, שכיהן כצנזור במשך 23 שנה (11 מתוכן בימי הלכת שניצר) והוא, אולי יותר מכל אדם במערכת הצבאית והבטחונית, היטיב להכיר ולהבין את כלי התקשורת בתקופתו.
בין העדים שהופיעו לפני הוועדה היה גם עיתונאי לשעבר, המזרחן ד"ר גיא בכור, אך הוא דיבר כמומחה על התפיסה התרבותית של ישראל בעיני המזרח התיכון והחזבאללה. כן הופיע אסא כשר, פרופסור לפילוסופיה ואתיקה ומחבר הקוד האתי של צה"ל, ששטח את השקפתו בנושאי מוסר ואתיקת מלחמה במדינת אויב ובטרור. פרופ' כשר כיהן כנציג ציבור וחבר נשיאות במועצת העיתונות ובבית-הדין לאתיקה שלה. בהיותו פעיל במועצת העיתונות, ביטא פרופ' כשר עמדות נוקשות ושמרניות באשר להתנהלות התקשורת.
חוק יסוד: האח הגדול
אם, ברוח האתיקה הציבורית, בירור סוגיות עקרוניות בגופים ציבוריים ראוי להצגה מעמיקה מזוויות ראייה שונות, הרי ועדת וינוגרד לא נהגה כך בעניין הלכת שניצר. אם ביקשה להמליץ על הלכה חדשה במקום זו המקובלת היום, חובתה הציבורית היתה לבחון את הנושא המורכב והרגיש הזה על כל היבטיו, לאסוף מידע בעל ערך ולשמוע קשת דעות ועמדות בעניין. ובכל מקרה, להימנע מהמלצה נוקבת בדרך אגבית ומזדמנת.
ממידת המודעות הנמוכה של הוועדה להתפתחויות הדרמטיות בתקשורת בשנים האחרונות אפשר להתרשם מהמלצתה באותו סעיף 229 כי הצנזורה "תתאים עצמה לפיקוח האפקטיבי על אמצעי התקשורת החדשים, כולל האינטרנט", ולמען הסר ספק שמא היא מבקשת להקל, הוועדה מבהירה כי היא מכוונת להחלת "חובת מסירת מידע לבדיקה מוקדמת על המפרסם באמצעי התקשורת החדשים, כולל האינטרנט".
כאן נכנסת הוועדה הנכבדה למגרש שכללי המשחק בו אינם נהירים לה כלל. הרצון להחיל את "המניעה המוקדמת" על התכנים ברשת מעיד על חוסר הבנה בסיסי בתרבות הרשת ובהתנהלותה. אם כל בלוגר, אחד מרבבות, יגיש מראש חומר "בטחוני" לצנזורה בזמן מלחמה, היא תקרוס תחתיה תוך שעה. וזאת בלי לקחת בחשבון את מאות אלפי הישראלים שמרושתים היום ברשתות חברתיות, או שסתם מעלים חומר מצולם – אפילו מהסלולרי, אולי על טיל שנפל ליד הבית – לאתרי האחסון של חומר מצולם כפליקר, יו-טיוב ודומיהם.
הוועדה גם ממליצה בסעיף זה כי הצנזורה תפעיל "חשיבה מתקדמת על כלים טכנולוגיים שיאפשרו מעקב אמין ואכיפה טובה על אמצעי תקשורת מגוונים, אלקטרוניים ואחרים, כולל האינטרנט לצורותיו ומיקומיו ככל הניתן". האומנם מונחת כאן תשתית ל"חוק יסוד: האח הגדול?"
פרשנים ואנשי המדינה שעיינו בדו"ח הסופי החמיאו לוועדה על עבודתה היסודית במסגרת המנדט שקיבלה לחקירת המערכה בלבנון. ואולם קשה לתמוה על שהוועדה הרהיבה עוז להיכנס לתחום המורכב, המתחדש במהירות, של התקשורת בעולם החדש, בלי שיהיו בידיה כלים מתאימים ובלי שתבצע מחקר ראוי. הסיכון בהמלצותיה הוא שהן תשמשנה אסמכתא בידי כל פוליטיקאי וח"כ נלהב המעוניינים לקדם חקיקה חד-צדדית, שטחית וזולה בנושא.
לא מזמן פתח משתמש חדש, אחד אמיר קין, שהוא הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, דף אישי ברשת החברתית פייסבוק. לפני שאתר nrg פירסם את הידיעה, הוא פנה בבקשת תגובה למשרד הביטחון, וזה השיב כי אינו מתייחס לידיעה "מאחר שהיא אינה נוגעת ואינה רלבנטית לתפקיד שממלא קין". על-פי המלצות ועדת וינגורד, אילו מקרה כזה היה מובא לעיונה, היא היתה מן הסתם מבקשת הפעלת צנזורה על הידיעה, מורה לנקוט אמצעים להסרת הדף מן האתר ומבקשת בלית ברירה לחסום את כל אתר פייסבוק לגולשים אזרחי ישראל