באוגוסט 2007 פירסם אבראהים עיסא ידיעה קשה בעיתונו "אל-דוסתור", הרואה אור במצרים. "הנשיא מובארכ", נכתב בה, "סובל מבעיות במחזור הדם באופן שכלי הדם במוחו אינם מקבלים תמיד את כמות הדם הדרושה – תופעה שגורמת למובארכ לאבד את הכרתו לפרקי זמן שבין שניות לדקות".

בכל מדינה היתה ידיעה כזאת מעוררת ויכוח ציבורי על יכולת התפקוד של הנשיא, וזה אכן סוג השיח שביקש עיסא לחולל במצרים כאשר פירסם את הידיעה. השלטונות חשבו אחרת. עיסא התכוון לחולל בהלה, לפגוע במעמדו של הנשיא ובתוך כך גם פגע בכלכלת המדינה – הם קבעו בכתב אישום שהוגש נגדו, כשהם טוענים שבעקבות הפרסום ירד מדד הבורסה ומשקיעים זרים משכו פקדונות בסדר גודל של 350 מיליון דולר.

במקום שהנשיא הוא המדינה, פגיעה בנשיא היא פגיעה במולדת, ועל כך עומדים לדין. במרץ השנה נמצא עיסא אשם, ובית-המשפט גזר עליו שישה חודשי מאסר. אלא שהתביעה הצבאית (העבירה נחשבת לפגיעה בבטחון המדינה) חשבה כי העונש קל מדי ועירערה עליו. החודש אמור בית-המשפט לערעורים, שכבר שמע כמה עדים, להכריע בתיק.

התיאור התמציתי הזה של השתלשלות הפרשה אינו מלא. עליו יש להוסיף עוד שכבת מידע שבאופן רגיל לא היתה רלבנטית. עיסא והעיתונאית סחר זכי, שעבדה בעיתונו, כבר נשפטו בשנת 2006 על פרסום "הכפשות ועלבונות נגד נשיא המדינה", ועל עיסא, העיתונאי הוותיק שהחל את דרכו דווקא בעיתון הממשלתי "רוז אל-יוסף", נגזרו שנת מאסר וקנס של 10,000 לירות מצריות.

קודם לכן, בשנת 1998, השעו השלטונות את הופעתו של העיתון אחרי שהתפרסמה בו הודעה מטעם קבוצה מוסלמית קיצונית. ההודעה נחשבה על-ידי התביעה פגיעה במרקם העדתי של המדינה וכזאת שעלולה לחולל מלחמת אחים. רק אחרי שש שנים חזר העיתון להופיע. ועוד עניין לא רלבנטי: עיסא נחשב לתומך האחים-המוסלמים, והוא גם פעיל בתנועת כפאיה (די) האופוזיציונית, ששמה לה למטרה למנוע את העברת השלטון מהנשיא מובארכ לבנו גמאל.

עיסא, אם כן, הוא יעד מודיעיני, "עבריין עיתונות מועד", שעבר על כללי "הנוהג והמסורת העיתונאיים", כפי שנכתב בעיתונות הממשלתית שחשה להגן על כבודו של הנשיא.

עדות אמיצה, מצב עגום וסימנים לשינוי

היו"ר, הנאשם והנשיא. מימין: מכרם מוחמד אחמד, אבראהים עיסא, חוסני מובארכ

היו"ר, הנאשם והנשיא. מימין: מכרם מוחמד אחמד, אבראהים עיסא, חוסני מובארכ

אין שום דבר חדש בהתנכלות השלטונות המצריים לאנשי תקשורת שאינם כורעים ברך בפני התקנות וההנחיות של המועצה העליונה לעיתונות, שחבריה ממונים על-ידי השלטון. קל וחומר כאשר מדובר במה שמתפרש כפגיעה בנשיא המדינה. אין חדש גם בחוק העיתונות המצרי המתיר להטיל עונשי מאסר על עיתונאים, וגם אין חדש בסגירת עיתונים. מצרים היא מדינה שבה נשמר חופש הביטוי "בהתאם לחוק ולחוקה", אלא שהחוק והחוקה בתחום זה מעורפלים כך שאפשר לפרשם כרצון השלטון.

החדש הוא בעדות שנשמעה בסוף החודש שעבר בבית-המשפט. זו היתה עדותו של יו"ר אגודת העיתונאים, מכרם מוחמד אחמד, שזומן מטעם ההגנה לומר את דברו. אחמד הוא איש מרתק ואמיץ. בשנת 1987 ניסתה קבוצה של קיצונים אסלאמיסטים להתנקש בחייו, כמה שנים אחר-כך הוא ניהל דיאלוג עם חברי הקבוצות האסלאמיסטיות בבתי-הכלא של מצרים וגרם לכמה מהם לחזור בשאלה. הוא עומד בראש אגודה מקצועית שבה חברים למעלה מ-5,000 עיתונאים, ושאחת מתקנותיה אוסרת על נרמול היחסים עם ישראל. למרות זאת, הוא אחד העיתונאים הבכירים היחידים במצרים שמוכן להיפגש בפומבי עם ישראלים, הוא תומך בתהליך השלום ויש לו ידידים ישראלים רבים. אחמד, האיש שעמד בראש בית-ההוצאה ההיסטורי דאר אל-הילאל, שנוסד בשנת 1892, לא היסס לומר את דברו גם בבית-המשפט.

"אפשר היה למנוע את המשפט הזה אילו דובר הממשלה היה מפרסם תשובה רשמית על מצב בריאותו של הנשיא", הבהיר אחמד את עמדתו והוסיף כי "לעיתונאי יש זכות לבקר את מוסדות השלטון והוא רשאי שתהיה לו עמדה ודעה, תוך שמירה על ערכי הדיאלוג עם השלטון ודיוק בעובדות". וגם מן המוסד שהוא עומד בראשו (שאליו נבחר בנובמבר 2007, שלושה חודשים אחרי שהדיווח ב"אל-דוסתור" פורסם) הוא לא חסך ביקורת: "הפרשה היתה צריכה להיות מטופלת על-ידי אגודת העיתונאים ולא בבית-המשפט. הבעיה היא שהמוסדות אינם מגיבים לשאלות של עיתונאים".

קשה לדעת איך תשפיע עדותו של אחמד על החלטת בית-המשפט. חשובה לא פחות היא עצם עמדתו ונכונותו להציגה בבית-המשפט. עיתונאים מצרים ימשיכו לעמוד למשפט על אופן דיווחיהם, אבל נראה כי אומץ הלב העיתונאי מתחיל לחדור גם אל תוך הממסד העיתונאי המצרי, שקשור בעבותות אל השלטון. וזה כבר חידוש.