חופש העיתונות

שורה של מהלכים שלטוניים שתכליתם כרסום חופש העיתונות בישראל התמזגו השבוע לכדי מה שבעיתונים מכנים לעתים "גל" או "קמפיין". בשלושה מתוך ארבעת עיתוני החדשות היומיים הוחלט לסקר את המהלכים הללו באופן מוגבר, באופן הממחיש כי לדעת עורכיהם לא מדובר בעניינים פנימיים של הענף, אלא במגמה שצריכה לעניין את כלל הציבור.

ב"ידיעות אחרונות", שעורכיו מקפידים יותר מאחרים להמעיט בעיסוק בענייני עיתונות ותקשורת, מקדישים לסוגיה את שני טורי סוף השבוע הבולטים של העיתון (נחום ברנע, סימה קדמון), וגם את עמוד השער של המוסף הפוליטי (איתמר דאובה), שבו מתוארת סיטואציה אבסורדית: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עומד מאחורי דוכן ונואם בפני נציגי התקשורת, שהם שלושה ביבים אחרים המאזינים לדבריו בקשב רב.

"ראש הממשלה עשה השבוע עוד צעד כדי להבטיח לעצמו תקשורת כנועה, אבל קיבל איתות שאולי זה היה צעד אחד יותר מדי", נמסר לקוראים מעל גבי עמוד השער של "המוסף לשבת". "גם שר הביטחון ניסה את כוחו בהפעלת מספרי הצנזור, אבל נאלץ לבחון את גבולות האיפוק שלו".

"נניח שנהפוך יום אחד לטורקיה של ארדואן, וכל עובדי ועובדות 'ידיעות אחרונות' – העורכים, הכתבים, המגיהים, עובדי הדפוס, פקידי המינהלה, נהגי המשאיות, מדיחי הכלים במזנון – כולם יועמדו בפני כיתות יורים ויוצאו להורג: האם נתניהו ימצא רוגע לנפשו? האם הצללים שמעיבים יום-יום על חייו – חקירות המשטרה, הזרמות הכספים, בעיות המשפחה, דרישות השרים, משברי הקואליציה – האם כל אלה ייעלמו? ספק רב", תוהה נחום ברנע בטורו השבועי, הנושא היום את הכותרת "ראש ענף צנזורה".

"יש שתי שיטות לדיכוי חופש המידע – שיטת ארדואן ושיטת ברלוסקוני. ארדואן משתלט בכוח המדינה על אמצעי תקשורת וחוסם נגישות למידע; ברלוסקוני פותח את התקשורת לעשרות ערוצי שטות שלא משדרים דבר בעל ערך, וקורא לזה תחרות חופשית", הוא כותב בהמשך הטור. "חברה שחזרה לא מזמן מאיטליה אמרה לי: 'פתחתי את הטלוויזיה. היו שם 42 ערוצים באיטלקית. בכולם ראו רק רגליים של נשים – המון רגליים'. נתניהו הולך במקביל על שתי השיטות, שיטת ארדואן ושיטת ברלוסקוני. עד כדי כך הוא אובססיבי".

ב"ידיעות אחרונות" כמו ב"ידיעות אחרונות", גם ההתגייסות למען מאבק ציבורי ראוי נעשית דרך הפריזמה של האויבים והידידים. ההתמקדות היתרה בנתניהו, היריב המר של משפחת מוזס, מסייעת לעיתון להצניע את אשמתו של אביגדור ליברמן, ממושאי הקידום הסדרתיים של "ידיעות אחרונות". הבוקר, למשל, משמיטים שם את שמו ודמותו מעמוד השער של המוסף.

בניגוד ליחס שמקבל נתניהו, ההתייחסויות לליברמן עדינות יחסית ונטולות שיפוט ערכי. ברנע נוזף בו על כך שהוא מנסה להרשים את בוחריו באמצעות "התבטאויות בנושאים שוליים", ועל כך שהוא יורד לרמה של מירי רגב. סימה קדמון, שהקדישה בעבר טורים לסגולותיו החיוביות של האיש, חושבת שהוא שגה. היא מביעה את דעתה בזהירות: "מספרי הצנזור"? רחוק מכך. "מה ביקש ליברמן להוכיח, שהוא לא בוגי יעלון? אחרי שהבטיח לנו את דמו של הנייה, זה מה שהוא מביא לנו, את דמו של דקל?", היא תוהה, וקובלת גם היא על כך ששר הביטחון מחקה את שרת התרבות.

ב"מעריב" עושים עוד צעד לכיוונו של שר הביטחון, ומעניקים לו היום כותרת ראשית שנועדה לשוות לו את התדמית ההפוכה לזו של הצנזור סותם הפיות. "ליברמן: מתנגד לדחייה בהקמת התאגיד הציבורי", מדווחת דנה סומברג.

בן כספית, מבכירי המעודדים של ליברמן בתקשורת הישראלית, עוסק בהרחבה במתקפה על התקשורת בטורו השבועי. כספית עושה את הבלתי ייאמן: הוא עוסק בפרשת גלי-צה"ל ובקושי מזכיר את ליברמן. אצלו, מי שאחראית למתקפה (הלא צודקת, לדעתו) על התחנה הצבאית היא מירי רגב, המשמשת כ"מגפון האישי של הבית ברחוב בלפור".

אלא שהמהלכים של ליברמן מול גלי-צה"ל אינם רק מלחמת מלים. "גלי-צה"ל שרדה כל השנים בזכות תמרון בתוך משולש כוחות מורכב, בין דעת הקהל, שר הביטחון והרמטכ"ל", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "לא פעם הכעיסה התחנה את אחת הצלעות, אבל הצעות לשינוי מעמדה נבלמו בשל התנגדות הצלעות האחרות. כעת, גלי-צה"ל במצב עגום מהרגיל. דעתו השלילית של איזנקוט ידועה, הביקורת בימין על שידוריה גוברת, ובאחרונה מצטרף למבקרים גם שר הביטחון.

"בשבוע שעבר דווח ב'הארץ' שליברמן הנחה את המנכ"ל אודי אדם לבחון חלופות לעתיד גלי-צה"ל. זו לא היתה הודעה סתמית. סביר שליברמן יודע מראש מה הפתרון המועדף עליו. אם תסתיים בדיקת המנכ"ל בהמלצה להוציא את גלי-צה"ל מאחריות הצבא ולהעבירה לידי האגף החברתי במשרד הביטחון, לא תהיה זו הפתעה גדולה. מה יעשה הדבר למידת החופש העיתונאי שממנו נהנית התחנה? פרשת דרוויש אינה מבשרת טובות, אבל כרגע נדמה שמצבה עדיף במעט על זה של תאגיד השידור הציבורי החדש".

יוסי ורטר, בטורו השבועי, מנסה לקשור את קצוות החוטים. "המהומה הפוליטית שרעשי ההמשך שלה ילוו אותנו גם בשבועיים הקרובים, עד צאת הכנסת לפגרת הקיץ, נוצרה סביב שוק התקשורת הישראלי", הוא כותב. "אותה תקשורת שהשר הממונה, בתפקידו המשני כראש הממשלה, גמר אומר לאחר הבחירות האחרונות לחסל אותה או, למצער, להורידה על גחונה. הגרגרנות של נתניהו, היצר והבולמוס שלו, לבער ולרסס ולטהר כל ערוץ, אתר או עיתון, מרכזי כשולי, חשוב כזניח, גרמו לו לאבד את הצפון".

ב"דה-מרקר" משרטט נתי טוקר את מפת האינטרסים של נתניהו בתחום התקשורת. ורטר, בהמשך טורו, מרחיב על האופן שבו מצליח נתניהו לעבוד לא רק עם אנשי שלומו, אלא גם אם נציגים מהצד השני של המתרס. בימים האחרונים, הוא מזכיר, ניסה נתניהו לגייס תמיכה קואליציונית בהצעת החוק של ח"כ מיקי רוזנטל (המחנה-הציוני) שנועדה להגביל את תופעת הפרסום הסמוי בכלי התקשורת וסומנה (ובצדק) ככזו העשויה לפגוע במיוחד בכלי התקשורת מקבוצת "ידיעות אחרונות", הנמסיס של ראש הממשלה.

"ביום ראשון אחר הצהריים, בישיבה השבועית של ראשי מפלגות הקואליציה, הפורום שבו סוגרים עניינים, הוא ביקש מהשרים להצביע בעד החוק של רוזנטל שעלה שלשום במליאה", מספר ורטר. "בנט הסתייג. יעקב ליצמן (אגודת ישראל-יהדות התורה) הסביר כי החוק עלול לפגוע בעיתונות החרדית, שגם בה מתקיימת מצוות התוכן השיווקי והסמוי. לאגודת ישראל יש עיתון, 'המודיע', וליצמן מחויב לדאוג לרווחתו.

"נתניהו שלף רעיון מוכן: 'בואו נקבע שהחוק יחול רק על עיתונים הנהנים מתפוצה של 50 אלף קוראים ומעלה'. המסר בנוסחה החדשה היה שקוף, ונתניהו לא עשה מאמץ להסתירו: אין לו עניין בדגי רקק. הוא מכוון ל'ידיעות אחרונות', שנוא נפשו, והיריב העסקי העיקרי של בטאונו הפרטי, 'ישראל היום'". השתדלנות לא צלחה, ובהמשך השבוע הצביעו חברי-הכנסת של הקואליציה (וגם כמה מאופוזיציה) נגד הצעת החוק והביאו להפלתה.

"הלאה, למטרה השנייה שעל כוונת שר התקשורת", ממשיך ורטר. "ערוץ הכנסת, שמספרו 99, משודר על מרקענו זה כ-12 שנים. ישר ונטול פניות כסרגל, מאוזן כפלס מים, איכותי ומקורי ומחכים ומאלף. שומר מסך אידיאלי לימי מחלה, ומפלט מבורך מכל תשפוכת הריאליטי. יש רק בעיה אחת: הוא מופעל ומנוהל על-ידי חדשות ערוץ 2, בראש רשימת הדמונים השנואים על שר התקשורת ובני משפחתו. נתניהו מעוניין לסלק את המפעיל הנוכחי, לטובת ישות ידידותית ונוחה יותר", הוא טוען, ונוקב בשמו של שאול אלוביץ', הבעלים של "וואלה". "האמצעי: חקיקת חוק שיאפשר גם ל'וואלה' להתמודד במכרז הקרוב".

לדברי ורטר, בדיון שערכה השבוע ועדת הכנסת בנושא ניסה אחד מנציגי הקואליציה לשנות את "סעיף אלוביץ'" בהצעת החוק. "בעיצומם של הוויכוחים הסוערים בוועדה הוא קיבל שיחת טלפון נזעמת ממקורב בכיר של ראש הממשלה. 'תרד מזה מיד', הוא ציווה עליו, 'ביבי לא מוכן בשום אופן שחדשות 2 ימשיכו שם'".

ומה לגבי השידור הציבורי? ורטר מבקש לתקן את עצמו. "בהחלטתו לדחות ב-15 חודשים נוספים, עד 1 בינואר 2018, את תחילת פעילותו של התאגיד, נתניהו אינו מבקש בהכרח להמית את הגוף החדש, כפי שנכתב כאן שלשום", הוא כותב. "לאחר בדיקה נוספת התבררה לח"מ טעותו: מטרתו האמיתית של נתניהו היא לייבש, להשפיל, ולתסכל את [אלדד] קובלנץ ואת [גיל] עומר, כדי שילכו הביתה מרצונם. אז הוא יוכל למנות לשני התפקידים הללו שתי בובות על חוט שיהיו תואמי רמי סדן, יו"ר הנהלת ערוץ 10, או מיכאל מירו מקול-ישראל, או ניר חפץ, הדובר המשפחתי, או אולי אחד החברים של יאיר. אז לא תהיה לו בעיה עם התאגיד, ומועד תחילת פעילותו".

נחמיה שטרסלר, בעמודי הדעות של העיתון מרחוב שוקן, מוסיף הערה על בעל ברית מפתיע נוסף של נתניהו – יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, החתום עמו על הדיל. "התקשורת צולבת, ובצדק, את נתניהו, בעוד שניסנקורן יוצא נקי. מדובר באיש מפלגת העבודה, שתומך ביצחק הרצוג ושכרת ברית מסריחה עם האויב הפוליטי הכי גדול, רק כדי לשמור על הכיסא. מעשהו חמור לא פחות מזה של נתניהו, אבל התקשורת שותקת. כי ניסנקורן הוא מהטובים. הוא משלנו. הוא בצד הנכון. הוא חלק מהאג'נדה, ולכן חסין מביקורת". סמי פרץ, ב"דה-מרקר", משגר ליו"ר ההסתדרות מסר ממשרד האוצר.

דרוויש

"מחמוד דרוויש היה משורר דגול, שהותיר אחריו כ-30 ספרי שירה ושמונה ספרי פרוזה", מציין משפט הפתיחה של מאמר המערכת של "הארץ". "מורשתו הספרותית והלאומית של דרוויש לא זקוקה לא לגלי-צה"ל ולא לשרים הישראלים. דווקא הישראלים הם שצריכים להכיר את דרוויש: לא רק בגלל המסר הצלול והברור ששיריו – שאיפה לחירות, שלכשתושג יהיה אפשר לחיות בשלום – אלא גם בגלל איכותם". כמה עמודים לאחר מכן נדפסת מודעת פרסומת לספר של מחמוד דרוויש. על החתום: הוצאת שוקן, ספרי איכות.

"הח"כים הערבים יקריאו בכנסת את שיריו של דרוויש", מדווחים אריק בנדר ונועם אמיר בכפולת העמודים הפותחת של "מעריב". "מחאת חברי הרשימה-המשותפת קמה בתגובה להשוואה שערך השר ליברמן בין שיריו של המשורר הלאומי הפלסטיני לספרו של היטלר 'מיין קמפף'", נכתב בכותרת המשנה.

"רק אדם מלא שנאה ורשע כמו ליברמן יכול להשוות בין שירתו המופלאה ואוהבת האדם של מחמוד דרוויש לבין כתביו של אדולף היטלר", מצוטט ח"כ איימן עודה בידיעה. "דרוויש היה לא רק משורר נשגב כי אם גם אדם יוצא דופן, שיחד עם הכאב על איבוד מולדתו (ועל כפר הולדתו שנהרס ב-1948) מעולם לא הפסיק להאמין בערכים אוניברסליים ובבני אדם".

ליברמן וגם עודה מפספסים כמובן את הנקודה: גם אם היה מתברר שדרוויש הוא אכן סוג של היטלר (תרחיש מופרך ופופוליסטי שקשה להאמין ששר הביטחון עצמו מאמין בו), עדיין היה טעם לעסוק בשיריו בתוכנית העוסקת בטקסטים ישראליים מכוננים. דרוויש היה ישראלי (עד שוויתר על אזרחותו), ועבור ישראלים רבים הטקסטים שלו אכן מכוננים. עיסוק בהם אינו בהכרח אימוץ מסריהם או הדהודם, אלא דיון באבן דרך תרבותית שעל מרכזיותה אין מחלוקת.

ביבי

"תרשום לך, כמו כל החקירות הקודמות, גם החקירה הזאת לא תוביל לשום דבר. להפך, היא רק תחזק את נתניהו בסופו של יום", מצטט י' גפן מהיומון החרדי "הפלס" אדם המזוהה כ"ח"כ בכיר בליכוד" שמגדיר עצמו "מקורב מאוד" לראש הממשלה. "תרשום לעצמך, הפעם זה סופי. ראש הממשלה ייאלץ ללכת הביתה בבושת פנים", הוא מצטט מנגד אדם (אנונימי גם הוא) המזוהה כח"כ ותיק ממפלגת העבודה, כשבקולו "יותר מצליל של ציפייה ושמחה לאיד".

"ככל שנוקפים הימים", כותב גפן, "מתברר כי אכן אלו הם פני הדברים. דעת הקהל על החקירה הנוכחית כמו על יתר חקירותיו של נתניהו בעבר משתנה בהתאם להשתייכות הפוליטית של הנשאלים". ובכל זאת, הוא מנסה להציג בפני קוראיו את מה שפורסם ודווח עד כה, ואת מה שעשוי להתברר (או שלא) בימים ובשבועות הקרובים.

ב"הארץ" ו"דה-מרקר" מתעקשים גם השבוע לעשות את מה שבאקלים אחר היו עושים כל יתר העיתונים, ומנסים לחפור עובדות חדשות על פרשיות נתניהו ולהציגן לקוראים. "האם ארי הרו, לשעבר ראש הסגל של ראש הממשלה, הוא איש מתוחכם שהסתבך עם החוק או עובד מסור והגון שנפל בפח?", נכתב בשער היומון הכלכלי של קבוצת "הארץ", המוקדש לחקירה המסקרנת.

לכל רוחב ואורך השער נדפס התצלום המתבקש: נתניהו והרו צועדים, הרו מביט אל נתניהו, נתניהו מביט קדימה. התרומה של "דה-מרקר" לגוף הידע הציבורי על היועץ הבכיר היא כתבת פרופיל על הרו, המתואר לעתים גם כמגייס הכספים של ראש הממשלה. חגי עמית, המחבר, לא מסתפק רק בתיאור דמותו של הרו, שעד השבועות האחרונים לא ממש יצאה מן הצללים. הוא מפרט גם את שמותיהם של תורמים בולטים, ומצטט מקורבים המעידים על רמת הקרבה הגדולה בין הרו ונתניהו.

"הדברים האלה נעשו בשקט – ואיש בלשכה לא ידע מי, מה ואיך", מצוטט מקור אנונימי שעבד בעבר עם ראש הממשלה. "הרו הוא היחיד שיודע את הדברים האלה, אולי חוץ מביבי עצמו. בעיקר כשנתניהו נסע להרצאה לפה ולשם, לרוב בארה"ב, הוא אירגן את הנסיעות וטיפל בעניינים הכספיים". מרואיין אנונימי אחר מוסיף: "בינו לבין ביבי יש רמת אמון גבוהה מאוד, החיבור ביניהם הוא משמעותי מאוד". מרואיינים אחרים חוזרים על הקביעה שלפיה הרו הוא אדם ישר, שקשה היה להאמין שיסתבך בפלילים, באופן המצביע על התשובה ההגיונית בעיניהם לשאלה מעמוד השער.

"בלהט הדיווחים על בדיקת נתניהו כמעט נשכחה המלצת המשטרה, לפני פחות מחודשיים, להעמיד לדין את אשתו (ואחרים) בעבירות מרמה, בתיק המעונות", כותב אמיר אורן ב"הארץ". "הפרקליטה המלווה בתיק זה, פרקליטת מחוז ירושלים (פלילי), עו"ד נורית ליטמן, מחברת בימים אלה את חוות דעתה, שתועבר לניצן ולמנדלבליט. בידה מסייעת עו"ד ג'ני אבני. ליטמן היא גם הפרקליטה המלווה בתיק בדיקת נתניהו, ולצדה עו"ד שירה קני-טל", הוא כותב.

"לדברי אחד מאנשי מערכת אכיפת החוק, העוקב מקרוב אחר הבדיקה, מספר שותפי הסוד מצטמצם כרגע לשני תריסרים של פרקליטים, שוטרים ובכירי סוכנויות נוספות (רשות המסים, החוקרת עבירות לכאורה על חוקי מס הכנסה ומכס; הרשות לאיסור הלבנת הון)", מוסיף אורן. "נשמר שם מידור פנימי וחיצוני קפדני, ללא שוברי שתיקה, כמו בפעולה צבאית מיוחדת [...] הישג מקצועי נאה כשלעצמו, מתסכל עיתונאים וחשודים גם יחד ולעתים מרדים את שתי הקבוצות, המתעוררות פתאום למהלך חקירתי כמו זימון הרו לחקירה ברדתו ממטוס, חמש דקות ממשרדי יאח"ה בלוד. התקשורת, החוששת להיתפס בהפרזות, או במשאלות לב, מעדיפה לפי שעה להמעיט בהערכות, אך המחסומים יוסרו ברגע ההכרזה על פתיחה בחקירה".

"חשיפה: ישראל בדרך לחידוש יחסים עם צ'אד", מבשרת כותרת בולטת בשער "ישראל היום".

הבלתי מסתקרנים

לשירותי התעמולה שמספק "ישראל היום" לנתניהו יש כמה רבדים. הבולט שבהם הוא זה שנעשה מעל פני השטח: הדברור חסר הבושה של נתניהו, רתימת המערכת לאינטרסים הנקודתיים שלו (ובהם מלחמה בתקשורת העוינת), לרבות שימוש בכותבי דעות ופרשנויות המציגים עמדות המשרתות את ראש הממשלה כאילו היו דעתם האישית והאותנטית. הרובד הסמוי הוא הרובד הכלכלי, שבו ריסק "ישראל היום" את המתחרים דרך שבירת שוק המודעות ובסיוע ההפצה החינמית המסיבית, הנטולה במקרה זה היגיון כלכלי.

לשירות היומיומי שמספק "ישראל היום" לפוליטיקאי הבכיר בישראל יש עוד רובד, המשתלב היטב בשני האחרים: ההחלטה שלא להעמיק במה שעשוי להזיק. היועץ המשפטי לממשלה שחרר הודעה על החקירה? בסדר, נכתוב מה מסר בהודעה. המהדורות דיווחו שהיועץ הקרוב נחקר? נו טוב, אפשר להוציא תמצית ולעדכן את הקוראים.

עבור כל מצבת כתבי ועורכי "ישראל היום", עשרות ואולי אף מאות עיתונאים שחלקם הוכשרו בכלי תקשורת נשכניים ואף מאמינים שנתניהו הוא מנהיג מסוכן שיש לבחון היטב את התנהלותו, אף אחת מפרשות נתניהו מהשנים האחרונות אינה מעניינת מספיק כדי להוציא לפועל את האינסטינקט העיתונאי הבסיסי והמתבקש: "באמת? זה מה שאומרים? זה נכון? טוב, אולי כדאי לשלוח כתב ולבדוק – יכול להיות שיש שם משהו".

מי שאמור היה למלא את המשבצת הזאת אך נמנע מכך הוא כתב התחקירים הוותיק מרדכי גילת, המחזיק שני תחקירנים שמסייעים לו בעבודתו. גילת מעיר מדי פעם בענייניו של נתניהו, אך נדמה שרק לעתים רחוקות, אם בכלל, תורם לשיח עובדה חדשה שעלתה בחכתו. היום הוא מסביר לקוראיו מדוע ראוי לשמור על עמימות בנוגע לחקירות על הנעשה במעגליו הקרובים של נתניהו, וקורא לעיתונאים להפגין איפוק ולחכות שמערכת האכיפה תחשוף מידע מיוזמתה. מי שלא עושה זאת פוגע לדבריו בחקירה. אם תרצו, סוג של רציונל.

בשבוע הבא ימלאו תשע שנים לצאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". תשע שנים שבחלק הארי שלהן עומד נתניהו בראש ממשלת ישראל, ושבהן לא התפרסם בו תחקיר אחד על אחת משלל הפרשות שבהן נכרך שמו. תשע שנים שבהן לא נחשפה בו לראשונה עובדה אחת בלתי נעימה על נתניהו. תשע שנים שבהן לא פורסם בו מאמר פרשנות אחת שטיווח באמת – ללא ניסוחים מפותלים והסתרות – את התנהלותו ודמותו של המנהיג, ותוך הבלטת המסקנות הביקורתיות.

נתניהו מכהן כראש ממשלה כבר שבע שנים וחצי. הוא אחראי, ישירות ובעקיפין, לרבבות על רבבות של פעולות, החלטות והתבטאויות מסוגים שונים. כפי שמצביעים מבקריו, הוא לעתים קרובות חוזר בו או סותר את עצמו. כמו כל פוליטיקאי בעמדת כוח, גם הוא מזגזג. קשה להאמין שהוא עצמו מרוצה לגמרי מכל מהלך ומהלך שביצע בשנים האלה. ובכל זאת, הוא יכול להיות בטוח שלכל אשר ילך, ישר או בזיגזג, ילך איתו גם כלב נאמן אחד שלעולם לא יחפור במעשיו או ימתח עליו ביקורת של ממש. זה לא בא לו באופן טבעי. ככה אילפו אותו.

חופש הביטוי ורגשות הציבור

בשולי העיסוק התקשורתי והציבורי על מהלכי העומק לריסוק שוק התקשורת ושחקניו הבולטים (או "פתיחתם", לפי ההגדרה המכובסת), העיתונים עוסקים היום גם בסוגיות תקופתיות שבמרכזן חופש הביטוי. החופש להציג אישיות רמת-מעלה בהקשר מבזה היא אחת מהן. "בשעה שרעות חולות תוקפות אותנו כצונאמי מתנחשל, יוחד מאמר המערכת של 'הארץ' שלשום (20.6) דווקא להשתלחות תמוהה ביולי תמיר, נשיאת מכללת שנקר, על כך שמנעה הצגת ציור עירום של שרת המשפטים, איילת שקד, בתערוכת הסיום של בוגרי שנקר", כותבת ב"הארץ" אורית קמיר.

"מאמר המערכת, האמור לבטא את רוח העיתון, מכריז, שהצנזורה הפנימית של תמיר היא 'אות קלון למוסד ולעומדת בראשו', לא פחות", היא מוסיפה. "האם ייתכן שהתמיכה העיוורת ב'חשיפת ערוותה' של שקד על גבי קנבס בשנקר היא ניסיון – פתטי ושוביניסטי כאחד – לבייש ולהשפיל אותה, כאשה, ככלי במלחמה פוליטית ותרבותית שבה אין גבולות והכל מותר?".

המו"ל, עמוס שוקן, משיב לה מעל גבי אותו עמוד. "בעולם שבו מותר לתאר מציאות במלים שממציאות מציאות חלופית ושקרית, הורי החללים בעזה מבקשים 'להחזיר את הבנים הביתה', וקמיר מתארת ציור דמיוני וגנרי של גוף אשה עירום כ'חשיפה של אדם בלי הסכמתו, פלישה לצנעת הפרט שלו בניגוד לרצונו' וחילול 'האוטונומיה שלו'", כותב שוקן. "ברור שאין שום קשר בין המלים הללו לבין מציאות של ציור גנרי של גוף עירום של אשה צעירה (ואגב, ללא חשיפת הערווה, בניגוד לדברי קמיר), שהקשר היחיד שלו לשקד הוא שמדובר בציור של גוף אשה, שאליו הודבקו פנים שדומות לאלה של שקד".

בחלק אחר של העיתון, ב"מוסף הארץ", ניתנת זכות התגובה גם ליולי תמיר. "אפשר לפגוע באדם באלפי דרכים", היא אומרת בשיחה עם ניר גונטז'. "אפשר ללעוג לדעות שלו, לבקר אותו. אפשר לכתוב עליו דברים מאוד קשים [...] אני מתלוננת תמיד בפני התלמידים שאין מספיק עבודות פוליטיות. זו לא עבודה פוליטית. זו עבודה שפגעה באדם".

"אם אני רוצה להגיד את האמת שלי, אני צריך לשתוק רק בגלל שזה פוגע באנשים?", תוהה גידי אורשר בראיון לשרי מקובר-בליקוב מ"7 ימים". "בגלל המונולוג הבוטה נגד נתניהו: הליך הפרה נוסף נגד ערוץ 10", מודיעה כותרת הנדפסת בעמודי החדשות של "ישראל היום". הכתב, ערן סויסה, מביא תגובה מטעם הרשות השנייה, ולפיה תמשיך לפעול כדי "למנוע שימוש באמירות פוגעניות ובשפה בוטה".

"אני חושב על המונולוגים של אסף הראל ('לילה טוב עם אסף הראל', ערוץ 10), על האסתטיקה הזו של לומר את הכל בפנים, בלי מסכות. לתת לשיח להתפרץ", כותב ב"הארץ" יאיר אסולין. "יש בזה אומץ, אין ספק, והתוכן של דבריו אמיתי וחשוב. ובכל זאת, בסופו של דבר, מה הערך המהותי, העמוק, של האסתטיקה הזאת? האם היא גורמת למישהו לחשוב מחדש? האם, דרך האסתטיקה הזאת, יש סיכוי להגיע למי שמתלבט, פוחד, לא יודע? אולי ההפך?

"ובאחד המונולוגים השבוע שמעתי אותו קורא לראש הממשלה 'אפס'. האדם הפשוט, המהנדס מיקנעם, האוזניים שלו נסתמות כשהוא שומע בטלוויזיה מישהו שקורא לראש הממשלה שלו אפס. ואותו דבר – עם הבדלים מהותיים כמובן – אני חושב גם על ההרצאה המדוברת של הרב יגאל לוינשטיין. מאיפה בא לו הצורך להשתמש דווקא במלה 'סוטים'? האם הוא לא הבין מה זה יגרור? הרי הוא בוודאי יכול לומר אותם דברים באופן עדין יותר. [...] נדמה שהיום לדבר לאט, מורכב, לא בסיסמאות, עם ניואנסים, רגשות, צדדים לכאן ולכאן, לברר, לשקף תהליכים, לשאול שאלות, זו, במובנים רבים, המחאה האמיתית. רק ככה אפשר לשמור בחיים על חברה, על התודעה שלה. כלומר, רק ככה תהיה תקווה לשינוי".

הגישה של אסולין מעוררת מחשבה, אך היא מבוססת על הימנעות מהכרעה: מנחה תוכנית הסאטירה וגם הרב ממכינת עלי צועקים, ומשתמשים בביטויים לא נעימים המרחיקים חלק מהקהל הפוטנציאלי. הוא צודק כמובן בציינו שכאשר מקללים מישהו, קשה לצפות ממנו או מתומכיו לשמוע ביקורת – אך האם ייתכן שהקללה של אחד היא למעשה תיאור מתבקש של המציאות, ואילו האחרת היא סתם גידוף?

הראל נימק את ה"אפס" שלו ופירט מדוע לדעתו ראש הממשלה ראוי לקללה הרכה שהוטחה בו. הרב לוינשטיין, מנגד, מתבסס על פרשנות לציוויים ונוהגים דתיים עתיקים. האחד הוא סאטיריקן שקנה המידה שלו הוא המציאות, האחר הוא פונדמנטליסט במימון המדינה שהשקפתו מבוססת על שקרים מוסכמים והכחשת המציאות. אי-אפשר לגזור גזירה שווה בין השניים.

זוהי עוד דוגמה ללקות הפוסט-מודרנית שמשום מה השתרשה בשיח הפוליטי בישראל של השנים האחרונות, בתיבול מפתיע של תקינות פוליטית: האמת נזילה, כולם רשאים להגיד הכל – עד שמישהו נפגע. אסור לפגוע באמצעות אמירת האמת, ובטח שאסור לפגוע באמצעות אמירת שקר. אסור גם לפגוע באמצעות העלאת מצג דמיוני, כמו למשל ציור פסיכדלי של שרת המשפטים (או מישהי אחרת שבמקרה נראית בדיוק כמוה) בעירום רך.

דוגמה מושלמת לשימוש בטיעון חופש הביטוי ככלי לדריסת חופש הביטוי ניתן למצוא בשער החינמון החרד"לי "בשבע", שבאופן טבעי מתגייס השבוע בכל כוחו לעזרת הרב המקלל. הרב יגאל לוינשטיין, כזכור, לא רק כינה את ההומואים "סוטים", אלא גם התגאה כיצד הצליח למנוע הרצאות של אותם "סוטים" בפני חיילים, הביע שאט נפש משילובם של "סוטים" בשורות הצבא ויצא נגד הצגות וסרטים שלטענתו מקדמים או מציגים "סוטים". מי שמגן על הטענה הזאת באמצעות טיעון חופש הביטוי של הרב, כורך אותה אוטומטית בפגיעה בחופש הביטוי של אלו שהרב מתעב.

"ההתנפלות מכל עבר על הרב יגאל לוינשטיין מקרבת אותנו לימים שבהם יוטל איסור על ביטוי עמדת היהדות בנושא", מתריעים בראש השער עורכי "בשבע", וקוראים "להגן על חופש הביטוי והמצפון של הרב לוינשטיין". הכותרת לוחמנית: "מול העריצות הליברלית". הנה כי כן מצטייר לו מעגל: המאבק למען חופש הביטוי והעיסוק של ה"סוטים" הוא עריצות. מי שנאבק לדחיקת רגליהם ולסתימת פיותיהם מקונן כעת על כך שסותמים את פיו שלו-הוא.

כשאף אחד אף פעם לא טועה ולא צודק, אין גבול לאבסורד.

פרופורציה

"הכל מגנים את הרב יגאל לוינשטיין על שכינה את ההומואים 'סוטים', ושוכחים שהוא רב אורתודוקסי שפועל על-פי תלמודו ואמונתו, הולך במוסר אבותיו ורבותיו, שכולם ראו בהומוסקסואליות חטא ותועבה – שתי מלים קשות מסטייה", כותב מאיר שלו בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות". "גם אם דבריו לא נעימים, אין איש יכול להעמיד פני מזועזע ומופתע. אלו הם תווים ישנים, מוכרים וכעורים בפניה של היהדות האורתודוקסית וגם בדתות אחרות".

ב"מוסף הארץ" מתפרסם מאמר מאת יובל נח הררי הנושא את הכותרת "היהדות בהיסטוריה האנושית – לא כל-כך משפיעה, לא כל-כך חשובה". את תפקידה של הדת היהודית ממשיל הכותב לזה של אמו של ניוטון. "אמנם ללא אמא של ניוטון לא היה ניוטון, אבל ברור מדוע אין צורך להרחיב את הדיבור עליה כדי להבין את ההיסטוריה של המדע".

חיילים

בעמודי החדשות של "הארץ" מראיין עופר אדרת את פעילת האצ"ל לשעבר רות אגסי, שלקחה חלק בהוצאה לפועל של פיגוע הטרור במלון המלך דוד ב-1946. "האגף הדרומי של המלון, על שבע קומותיו, נהרס כליל בפיצוץ בו נהרגו יותר מ-90 בני אדם, בהם בריטים, ערבים ויהודים", מזכיר אדרת. הוא שואל אותה אם לאחר חלוף השנים היא חשה חרטה. "הייתי חיילת, אין לי שום חרטה. עשיתי את התפקיד שלי", היא מוסרת לו.

ב"7 ימים" מראיינת שרי מקובר-בליקוב את זהבה שאול ולאה גולדין, אמותיהם של שני חיילים שנהרגו במבצע "צוק איתן" המנהלות קמפיין להשבת גופותיהם (שאול, יש לציין, טוענת שאינה יודעת בוודאות אם בנה חי או מת). "אני רוצה לצעוק לכל האמהות במדינת ישראל", אומרת שאול, "שלפני שאתן מחנכות את הבנים להגן על המדינה ומגייסות אותם לצבא ומאמינות למנהיגים שישמרו עליהם ויחזירו אותם בשלום – תסתכלו עלינו ותחשבו פעמיים".

כל העיתונים מדווחים בהבלטה על ההחלטה להעמיד לדין את תא"ל אופק בוכריס בשלל עבירות מין, בהן כמה סעיפים של אונס ומעשה סדום. ב"ידיעות אחרונות" זו הכותרת הראשית. "עם כתב אישום שכזה מציב הצבא רף מוסרי גבוה ומעביר מסר חד לכל חיילת, זוטרה ככל שתהיה: שיש לה כתובת ויש לה הגנה", מפרשן יוסי יהושוע בטון דרמטי. "נגמרו הימים שבהם חיילות סבלו מהטרדות באופן קבוע וזה טואטא מתחת לשולחן. איש לא חסין – מפקד גיבור ומוערך ככל שיהיה".

"אני לא מתחרטת, במובנים מסוימים הכלא היה חוויה מדהימה", אומרת סרבנית הגיוס תאיר קמינר בראיון ל"ידיעות אחרונות". באופן שלא לגמרי הוסבר לקוראים, דווקא "ידיעות אחרונות" המיליטריסטי ליווה את מאבקה של קמינר, שריצתה שש תקופות כליאה המסתכמות ב-155 יום מאחורי סורג ובריח. "מה את מרגישה כשילדה בת 13 מקריית-ארבע נרצחת על-ידי מחבל במיטתה?", שואלת אותה המראיינת, סמדר שיר.

עוד כותרות ראשיות

"25 אלף צעדו בירושלים במפגן נגד שנאה והומופוביה", חוגגת הכותרת הראשית של "הארץ", המוקדשת למצעד הגאווה שהתקיים אתמול בבירה. ב"ישראל היום" מעניקים למצעד את הפניית השער הקטנה ביותר מבין ארבעת היומונים. כתבת השער של עיתון משפחת אדלסון מוקדשת לפוליטיקאי האמריקאי שאימץ בעל הבית: דונלד טראמפ.

ההתבטלות של "ישראל היום" בפני טראמפ  – מיזנטרופ גזען, סמל לקפיטליזם חזירי ומי שנעשה למועמד לנשיאות תוך שימוש מתעתע בדמגוגיה ובלי להציג משנה סדורה – כבר ידעה בחודשים האחרונים רגעים של גרוטסקה. היום מזדמנים להם עוד כמה רגעים מהסוג הזה.

"טראמפ ל'ישראל היום': 'אני אוהב את ישראל", נכתב בגדול בכותרת הראשית של החינמון. "מיוחד", מבהירה סטמפה אדומה. מתחת לכותרת  נדפס תצלום של מושא ההערצה בהיר הכרבולת בחיוך בוהק ("שובבי", מכנה אותו עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט).

משני צדיו של טראמפ נראים עוד שני חייכנים: זהו עמוס רגב, עורך "ישראל היום", ובועז ביסמוט, כמובן. מדוע אוהב טראמפ את ישראל? "יש לי כל-כך הרבה חברים שם", מבהיר טראמפ, ועורך השערים ממהר לשבץ. "אנשים שמכירים אותו אומרים שזה בא אצלו מהלב", מפרשן ביסמוט מקליבלנד.

תמונה נוספת של הטרויקה נדפסת בגדול בכפולה הפותחת של "ישראל היום", לצד עוד סטמפה הקוראת "מיוחד", למי שפספס. תצלום נוסף של ביסמוט ורגב, הפעם עם הבת איוונקה טראמפ, נדפס במוסף הפוליטי. גם שערו של המוסף נכבש על-ידי החגיגות. "בכל רגע מישהו הלובש חולצת טראמפ או חובש כובע הנושא את שמו מבקש לברך אותו. אבל לאיש המבוקש ביותר בעולם כבר אין זמן", מתמוגג ביסמוט.

"האם אתה מרשה לי לברך אותך, מר טראמפ?", מצטט עורך חדשות החוץ את עצמו. זוהי פגישתו החמישית עם האיש, הוא חושף בפני קוראיו – אך הראשונה לאחר בחירתו של טראמפ למועמד הרפובליקנים באופן רשמי וסופי.

"טראמפ נראה טוב ומשוחרר", הוא מעיד. "אני מציג בפניו את עמוס רגב, עורך העיתון 'ישראל היום', הוא לוחץ את ידו ושואל אותי בחיוך: 'תגיד, הבוס שלך מתייחס אליך יפה?'. אמרתי לו: ספר לבוס שלי איך רדפתי אחריך במיאמי".

שחיתות

ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מדווחת טובה צימוקי לקוראים על מאבק חדש שאליו יצא ליברמן: "טרפוד המהלך להקלת אישורי האזנות הסתר של המשטרה". ליברמן, כותבת צימוקי, הוא המתנגד הראשי למהלך שמקדמת שרת המשפטים איילת שקד. מדוע דווקא ליברמן? בגלל נסיונו כנחקר ומואזן סדרתי, מציינת צימוקי.

ענייני תקשורת

חופש המידע. ב"ידיעות אחרונות" מעדכן רונן ברגמן את הקוראים בהתפתחויות במאבק המשפטי לפרסום דו"ח הביקורת על המכון לרפואה משפטית. נציג המדינה בדיון, מציין ברגמן, כינה את המשפט "סכסוך בתוך המשפחה" – פרקליטות המדינה והמכון הפתולוגי מצד אחד, ומנגד נציבות הביקורת על הפרקליטות. "אין פה 'סכסוך משפחתי', כי אם עניין הנוגע לציבור כולו, הנמצא בליבת שלטון החוק בישראל, מעלה חשש לעיוות דין במשפטים פליליים וכונה השבוע על-ידי מי שנחשף לחומר 'פרשת קו 300 של הפרקליטות'", כותב ברגמן.

השידור הציבורי ותודעת האזרחים. גיא רולניק, בטורו השבועי ב"דה-מרקר", מסביר לקוראים "מדוע שידור ציבורי עצמאי הוא קריטי לכל דמוקרטיה ולכל כלכלת שוק".

הגרסה הנקייה. "ראש המל"ל המיועד הודיע לרה"מ: 'מוותר על המינוי'", מודיעה כותרת קטנה בתוככי "ישראל היום". הכתב החתום על הידיעה, שלמה צזנה, מקמץ בפרטים בנוגע לנסיבות החלטתו של המועמד, אבריאל בר-יוסף. "כניסתו לתפקיד עוכבה לאחר שהתנהלה נגדו בדיקה בנציבות שירות המדינה", הוא כותב.

ב"הארץ", תחת כותרת הגג "מכה לנתניהו", משלים ברק רביד את התמונה: מאחורי הסרת המועמדות עומד מידע שהעבירה תנועת אומ"ץ לנציבות ולמשרד ראש הממשלה, "ולפיו יש חשד שבר-יוסף קיבל לכאורה טובות הנאה ופעל בניגוד עניינים כאשר קיים קשרים עסקיים עם חברות פרטיות בחו"ל בתחום הספנות והגז". מזה כמה חודשים מקיימת המשטרה "בדיקה" בעניינו של המועמד לשעבר, מציין רביד.

שידורי ספורט. ב"גלובס" כותב יונתן כיתאין על מאבק הכוחות הכלכלי בתחום שידורי הספורט. "חברות העבר בין נוני מוזס, בעל השליטה ב-One, ואלי עזור, מבעלי צ'רלטון, הפכה לקרב איתנים", מפרטת כותרת המשנה. את הכתבה מלווה איור של שלושה כדורגלנים: מוזס, עזור ומודי פרידמן, מנכ"ל קבוצת RGE המפעילה את ערוצי ספורט 5.

להתרכז בטפל. כתבת השער של "7 לילות" היא ראיון עם נגה ניר-נאמן, שמונתה לאחרונה למגישה מחליפה של מהדורת החדשות של ערוץ 10 (רז שכניק). החטיבה הבולטת בראיון היא זו העוסקת בממדי גופה של המרואיינת. כתבת השער של "מוסף הארץ" היא ראיון עם דניאל בן-סימון (קרולינה לנדסמן). היא עוסקת כמעט כולה בהיותו ישראלי ממוצא מרוקאי שהצליח להשתלב ב"מערכות אשכנזיות", וליתר דיוק מערכת "הארץ", וכוללת גם גילוי נאות של המחברת: היא עצמה אשכנזייה ממוצא ארגנטינאי.

סימנייה. "מסע הקניות של האוליגרכים", זוהי כותרתו של דו"ח חדש שפרסם אתמול ארגון עיתונאים-ללא-גבולות. "זהו טרנד עולמי. מטורקיה ורוסיה עד סין והודו, אימפריות תקשורת חדשות עולות, בדרך כלל בברכת הממשלות. הבעלים שלהן פועלים לפי חוקי הביקוש וההיצע הקפיטליסטיים והצורך בפיתוח טכנולוגי. ואולם, באותה העת הם משתלטים על הסיקור החדשותי ומחליפים תוכן עיתונאי בבידור", מוסבר לקוראים.

על הכריכה, לצד מיליארדרים ידועים כמו מרדוק, בזוס וברלוסקוני, מתנוסס גם דיוקנו של המיליארדר הישראלי-צרפתי פטריק דרהי, שהשליטה בחברת הכבלים הישראלית הוט רחוקה מלהיות הגדולה או הבולטת שבאחזקותיו בתחום התקשורת.