אתרוגים, ערב סוכות בארץ ישראל (צילום: נתי שוחט)

איראן

האם ראש הממשלה בנימין נתניהו מעוניין בכל מאודו לשים קץ, באופן פיזי ממש, לתוכנית הגרעין האיראנית, על-ידי שליחה של להקות מטוסים ישראליים למבצע צבאי נועז ומסוכן מאין כמוהו, תוך נשיאה בהשלכות אפשריות של פריצתה של מלחמה שתגבה קורבנות רבים – או שמדובר רק במצג של מוכנות נמרצת שנתניהו מתאמץ בכל מאודו ליצור בהצהרות ובנאומים פומביים, כמו גם בתדרוכים מאחורי הקלעים על-ידיו ועל-ידי אנשיו ומקורביו; מצג שתכליתו להביא לא לתקיפה, אלא להפך: להסלים את יחסו של העולם לתוכנית הגרעין של איראן עד למיטוטה הכלכלי או תקיפתה באופן צבאי, וכך לייתר את התקיפה הישראלית?

שאלה זו היא כרגע תמצית הישגיהם של הפרשנים המדיניים והצבאיים של העיתונות הישראלית, המעריכים, מנתחים ומדווחים על עמדתו של נתניהו (ולעתים גם של אהוד ברק) בסוגיית הגרעין האיראני. היכולת לזקק את מסך הערפל הסובב את הנושא, לאחר שנים של עיסוק עיתונאי אינטנסיבי למדי, לכדי שאלה תמציתית אחת, אינה דווקא הישג מבוטל, אולם מצד שני, אף לא אחד מהפרשנים יכול להציע לה תשובה חד-משמעית, או אפילו דו-משמעית. למעשה הפתרון הדו-משמעי הוא זה של נתניהו עצמו, כפי שהוא בא לידי ביטוי, למשל, בנאומיו הגימיקיים האחרונים, שבהם הסביר כי רק איום נחוש בתקיפה ישראלית יביא לכך שזו לא תידרש.

ואם כך ראש הממשלה ואם כך הפרשנים, מה נותר לקורא הנבוך? רק לעיין במפת הסתרים של הפרסומים היומיים ולנסות לפצח את הקוד, המורכב מהשפעות זרות, הטיות אידיאולוגיות ומסחריות וסתם רשלנות אנושית. וגם, כמובן, עבודה עיתונאית הגונה. כך למשל היום מודיעים גם "מעריב" וגם "ידיעות אחרונות" בכותרותיהם הראשיות על הצלחתן של הסנקציות הכלכליות הבינלאומיות על איראן: "המטבע האיראני קורס", נכתב בזו של "מעריב". "הסנקציות עובדות: כלכלת איראן קורסת", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות".

הכתבים בנימין טוביאס ויובל קרני נסמכים ב"ידיעות אחרונות" על הודעת דוברות של משרד החוץ האמריקאי שפורסמה אתמול ועל דו"ח של משרד החוץ הישראלי, שכבר פירנס שתי כותרות ראשיות ב"הארץ". "ידיעות" מסתמך גם על פרסום של ה"טיימס" הבריטי מאתמול, ולפיו איראן מממנת את משכורות הצבא הסורי וכי עובדה זו היא, בין היתר, גורם ל"קרע" בין המנהיג האיראני חמינאי למפקד בכיר במשמרות-המהפכה האחראי על פעילות הטרור של איראן בעולם.

ב"מעריב" מקורות הידיעה המרכזית, בחתימת אלי ברדנשטיין, ברורים יותר. גם שם מוזכרות הודעות משרדי החוץ האמריקאי והישראלי, אולם רק בחלקה השני של הידיעה, הנפתחת בכותרת המשנה: "חרם מוחלט על כל תחומי הסחר – זו המגבלה החדשה שראש הממשלה ומשרד החוץ יבקשו להטיל על איראן". לפי "מעריב", נתניהו מתעתד לבקר בצרפת, בגרמניה "ואולי גם בבריטניה" כדי לשכנע את מנהיגי המדינות לתמוך ביוזמה (לשמחתו של נתניהו, סרקוזי כבר אינו נשיא צרפת).

אז האם הבלטה של דיווח על הצלחת הסנקציות מעידה על התמשכות הנסיונות של "ידיעות" לחבל במאמציו של נתניהו להביא לתקיפה, ועל שינוי הקו מהימים האחרונים של "מעריב" בעניין? והאם העובדה שמקורה של הידיעה בגורמים ממשלתיים מעידה כי היא דווקא משרתת את האינטרסים של העומד בראש אותה ממשלה, בנסיונו להטות שמאלה את הגה מדיניות הדברת שלו? ואם כן, מדוע בשער "ישראל היום" לא מבליטים היום אף דיווח בנושא האיראני (דיווח על נפילת הריאל, הסכסוך בצמרת האיראנית ותגובות לעג של ההנהגה האיראנית דחוקים בידיעה קצרה בעמ' 7)? ואולי אפשרות אחרת, ואולי מדובר באוסף של צירופי מקרים?

ב"עסקים", מוספו הכלכלי של "מעריב", מוסרת הכותרת הראשית על רקע תצלום של ביבי מחזיק באיור הפצצה המפורסם מעל במת האו"ם: "בוטל מפגש מועצת העסקים ישראל–דרום-קוריאה", זאת בשל "המתיחות הבטחונית עם איראן. כותרת הגג היא "הקו האדום של הקוריאנים". ב"מקור ראשון" בוחרים להרים לכותרת הראשית דיווח הממוקם בשולי הידיעות המקבילות בעיתונים האחרים: "איראן מאיימת: 'אם ישראל תתקוף – נגרום לה מוות מהיר'". בפרסית זה בטח נשמע יותר טוב. על שער "הארץ" הפניה לדיווח של עפר אדרת ואנשיל פפר: "מת אריק הובסאום, מחשובי ההיסטוריונים של המאה ה-20. מחבר 'עידן הקיצוניות', בן 95, ראה בלאומיות מיתוס בשירות השליטים".

ובינתיים בכנסת

"הכנות לבחירות מוקדמות בחודש פברואר או מרץ", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". הנה כותרת שכבר קראנו כמה פעמים במהלך כהונתה של הכנסת הנוכחית. "הסכמה בקואליציה: נתניהו לא יעביר תקציב", טוענת כותרת הגג לדיווח של ברק רביד ויהונתן ליס. ואילו על שער "ישראל היום", הכותרת שמעל לראשית: "נתניהו במגעים להעברת התקציב". "רה"מ יקיים היום פגישה 'מכרעת' עם שר האוצר", נכתב בכותרת המשנה המפנה ל"ידיעה" ב"עיתון". "במהלך חול-המועד ייפגש גם עם ראשי המפלגות. נתניהו: 'אם לא נצליח לגבש תקציב אחראי, אודיע בתחילת מושב החורף על הקדמת הבחירות".

אגב, הכותרת הראשית של "ישראל היום היא "מטיילים בין הטיפות" (ידיעה על מזג האוויר, כן, כן).

ובינתיים באירופה

"הדור האבוד של אירופה: אבטלת הצעירים מזנקת", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "המשבר באירופה מחריף", נכתב בכותרת המשנה, מתחת לתצלום של "מפגינים בספרד" אוחזים בכרזות. "ספרד, יוון וממשלות מוכות חוב אחרות נאלצות לדבוק באמצעי צנע שמשתקים את כלכלותיהן, בצרפת יצאו המונים לרחובות". לשון ההפניה לטור הפרשנות, של הכלכלן האמריקאי פול קרוגמן, היא "טירוף הצנע של אירופה".

מלה מנוחי

"לא התקיים אצלנו מעולם דיון, לא היתה ישיבה, לא היתה שיחה ביני לבין מנהל כלשהו בקבוצה על אפשרות בכלל של הסדר חוב, תספורת, תסרוקת או משהו מהסוג הזה. יש לנו בקבוצה סכומים נזילים שדי בהם כדי לשרת את כספי האג"ח לפחות לשנה וחצי, שנתיים, והשוק לדעתי מעריך אותנו לא נכון. אנחנו חזקים יותר מאיזה דימוי או קו תקשורתי שקיים כעת. אני לא רוצה לתת המלצות למשקיעים – וזה לא תפקידי – אבל אני בעצמי קונה מניות של אי.די.בי אחזקות" (נוחי דנקנר, 19.5.12, ערוץ 2).

"לכאורה, דנקנר יכול להוריד את התיק הזה מעל גבו בצורה הבאה: במקום לרדוף אחרי עוד ועוד נזילות שתספק את תשלומי האג"ח בשנים הקרובות (כ-9 מיליארד שקל בשתי חברות האחזקה של אי.די.בי), הוא יכול לפנות לבעלי האג"ח ולהציע להם את הדיל הבא: אני מבטיח לשלם הכל עד הגרוש האחרון, אבל אתם תיתנו לי דחייה ואני אתן לכם פיצוי (ריבית עודפת, אופציות או כל טריק אחר). [...] קשה להניח שדנקנר יוריד את התיק הזה מעל גבו בדרך שתיארנו: הדרך הזו תוביל מיד לכותרות המתבקשות 'הסדר חוב באי.די.בי', תהפוך את דנקנר לשק החבטות ותרסק את תדמיתו הציבורית שבלאו הכי נמצאת כבר בשפל, אחרי שרשרת הטעויות העסקיות שהוביל באי.די.בי. לכן, המשחק של קבוצת אי.די.בי, אם אפשר לקרוא לזה משחק, הוא משחק על זמן ועל ציפיות להתאוששות בשווקים" (אלי ציפורי, "גלובס", 24.8.12).

"אי.די.בי מתחילה במגעים עם מחזיקי האג"ח לפריסת החוב. באי.די.בי אחזקות מדגישים כי לא תהיה תספורת ונערכים למינוי של נציגים למו"מ מול מחזיקי האג"ח והמערכת הבנקאית. גם מחזיקי האג"ח של אי.די.בי פיתוח יבחרו נציגות" (כותרת על שער "כלכליסט", גולן חזני, 2.10.12).

"מעריב"

"'מעריב' עומד למכירה; הנאמנים מצפים להצעה טובה משל בן-צבי", נכתב בכותרת על שער "הארץ", המפנה לדיווח של הילה רז ונתי טוקר ב"דה-מרקר". הנאמנים שלמה נס וירון ארבל "מצפים לקבל מחיר גבוה יותר או הצעות משופרות לרכישת הקבוצה [...] בסביבתו של נס אומרים כי קיבלו כבר כמה הצעות לרכישת העיתון מגורמים בישראל ובחו"ל, אך אלה לא הבשילו עדיין למשא-ומתן ולא ברורה רצינותן. נס עצמו מסרב לקבל את עסקת בן-צבי כברורה מאליה, וסבור כי המחיר בעסקה אינו משקף את הערך האמיתי של העיתון".

"לא הייתי שותף לקולות המחאה שבאו מקרב 'מעריב' נגד 'הארץ' ו'דה-מרקר' בכל הנוגע לסיקור פרשת העיתון שבו אני כותב. להפך", כותב מנחם בן בטורו השבועי במוסף היומי של "מעריב". "חשבתי ש'דה-מרקר' (שאני מקבל כל בוקר כמנוי 'הארץ') עושה עבודה חשובה וטובה מאוד (גם אם כזו הנובעת מאינטרס שקוף ומכוער בחלקו) בסיקור הנרחב של הפרשה, והעיקר: הסיקור הזה פעל ופועל באופן כמעט פרדוקסלי לטובת 'מעריב' והתקיימותו. אין מקום קר יותר ממקום של השתקה ושל קיטון ברוח ההשתקה, כגון הקיטון שבו נהגו 'ידיעות אחרונות' ו'ישראל היום' בכל ענייני משבר 'מעריב'.

"אלמלא חולל 'דה-מרקר' חלק גדול מהרעש בעצם סיקורו הנרחב, לא היתה מהדהדת המחאה הציבורית נגד סגירת 'מעריב' באופן שהידהדה, והעיתון היה עלול להיקבר בשקט, בהיחבא, באבחה אחת, ממש כפי שנסגר 'חדשות' בשעתו. האהדה הגדולה וההתגייסות הנרחבת לטובת 'מעריב' המתרחשת לנגד עינינו המשתאות והשמחות בימים האחרונים היא גם בזכות 'דה-מרקר'. שוב נוכחנו שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. אז תודה, אחים, וכל הכבוד".

המחאה הציבורית מתחוללת, בינתיים, בעיקר מעל דפי "מעריב" עצמו. "אנשי רוח למען 'מעריב'", נכתב בכותרת צמודה ללוגו העיתון. "עשרות סופרים, משוררים ואנשי אקדמיה חתמו על גילוי-דעת נגד סגירת העיתון", נכתב בכותרת המשנה. צמוד לה נראים תצלומים של הסופרים עמוס עוז, צרויה שלו ואתגר קרת. שמות נוספים – למעשה, שמות כל החותמים על המסמך – מובאים בעמוד המוקדש לידיעה בעניין. במדור הדעות מוקדשים שני מאמרים לעיסוק רפקלסיבי בעברו ובעתידו של העיתון.

במדור הרכילות של "עסקים", המתפרש כתמיד על פני כפולת עמודים, מוקדש השבוע אייטם מרכזי לחגיגות הבר-מצווה של נכדם של זוג ספרים. בתמונות נראים, בין היתר, בנם של הספרים, הנשוי לבתו של הבעלים של "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס ובעל עסקים משיקים, כמו גם אמרגן ותיק ופעיל המקורב למוזס ובעל עסקים משיקים. אייטם אחר מוקדש להודעה על כך שאייל גבאי, מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופה שעורך "מעריב" היה דובר המשרד, "מונה לדירקטור" בחברה כלשהי.

"מעריב" מקדם מעל שערו הראשי וככתבת השער של המוסף היומי כתבה על אודות גבר המתמודד עם אנורקסיה: אדם העושה כל שביכולתו כדי להיעלם.