קשה באחרונה לראות סדרת מקור בטלוויזיה בלי להיתקל באיש תקשורת מכהן מן המניין המופיע בה כשחקן; לעתים קרובות בתפקיד איש תקשורת אחר, המזכיר במידה רבה את איש התקשורת המשחק, לפעמים פשוט בתפקיד עצמו.
למעשה, הסוג האחרון כבר הפך לנורמה הנהנית מגיבוי של כלי התקשורת. מגישי חדשות, כתבים ופרשנים, המועסקים בחברות החדשות של הערוצים המסחריים, מגויסים לטובת תפקיד דומה בסדרה בהפקת הזכיינית: הגשת מבזק, אייטם במהדורה, דבר פרשנות או בדל ריאיון – בהתאם למנדט המקצועי שלהם בערוץ האם – בתוך הסדרה עצמה, בהתאם לצרכיה ועל-פי תסריט מוכן מראש.
נחמיה שטרסלר, סיוון רהב-מאיר, דנה וייס ואילנה דיין השתתפו כולם בסדרה "מסודרים" (ונניח רגע לפובליציסט גדי טאוב, או למקרה הסבוך יותר של איש הסקרים קמיל פוקס, שגם הם השתתפו בתוכנית); רזי ברקאי ויעל דן תרמו כל אחד את קולו ואת תוכנית הרדיו האמיתית שהוא מגיש בגלי-צה"ל לטובת הסדרה "פולישוק", וגם גדי סוקניק, היום מגיש מעין תוכנית אקטואליה ברשת, השתתף בתוכנית על תקן איש חדשות; יורם בינור השתתף בטלנובלה "חשופים"; רמי ויץ, כפי שפורסם באחרונה, עתיד לשחק בעונה החדשה של הטלנובלה "האלופה"; ואילו הדס שטייף תתארח בסדרת הדרמה "נבלות".
הרשימה אינה כוללת בעלי טורים אישיים ועיתונאים בדימוס או במשרה חלקית, וממילא אינה ממצה: אין כל סיכוי לעקוב אחר מצעד ההופעות העיתונאיות בכל סדרות הטלוויזיה המתוסרטות, לפחות לא בשנה האחרונה.
התשובה על השאלה "למה" מביכה בפשטותה: כי זה מגניב. זה מגניב להשתתף בסדרה מגניבה בטלוויזיה, ומתברר, למרבה ההפתעה, שגם אנשים שכבר מצויים בטלוויזיה (כעיתונאים, לא כ"אנשים מהטלוויזיה") אינם חפים מן התשוקה הזו; ודאי וודאי שלא חפים ממנה אנשי העיתונות המודפסת ואנשי הרדיו, שכלל אינם בטלוויזיה מלכתחילה.
למעשה זוהי מגניבות ששורשי משיכתה עמוקים עד שהיא אינה מוגבלת ליחיד זה או אחר; היא שוטפת מערכות חדשות שלמות, תוכניות על תכולתן, מותגים מוערכים המסמלים רצינות, העדר משוא פנים ואומץ מקצועי, המתגייסים כולם בחדווה לטובת "הקטע": 20 שניות בתוכנית טלוויזיה מגניבה ומושקעת.
לכך נוספת הזדמנות פז שפשוט קשה לעמוד בפניה: כי אם יש דבר בעולם הזה שמגניב אפילו עוד יותר מהיות האדם בטלוויזיה, הלוא הוא היות האדם בטלוויזיה תוך הפגנת מודעות עצמית.
מודעות עצמית היא הדבר המגניב ביותר בעולם, וכידוע, בכוחה לרפא כל חולי: רשאי אדם להיות משעמם, חסר הומור או צמא כוח – ובלבד שיראה שהוא יודע שהוא כזה, באמצעות דקלום עצי של טקסט בסדרת טלוויזיה מגניבה, בטח יותר מגניבה ממנו (ראו הופעות האורח של צחי הנגבי, בוז'י הרצוג וסילבן שלום בתפקיד עצמם ב"מסודרים", או הופעותיהם של אהוד ברק ולימור לבנת ב"ארץ נהדרת").
זה לא מגניב להגיש מבזק חצות; זה לא מגניב להציג בלהט מעושה כתבה על דילים משפחתיים לרודוס; זה לא מגניב לפרש בפעם המאה את עליית המדד או את ירידתו. אבל תוסיפו לכל אחד מאלה את המלה "ב'מסודרים'" – וראו זה פלא, הדבר הופך למגניב פצצות. וכשאנשים שאינם נתפסים כאנשים מגניבים באופן מיוחד (וזה חלילה אינו עלבון, תפקידם של עיתונאים כשטרסלר או ברקאי אינו "היות מגניב") מופיעים בסדרה עם אפיל תוך שהם מפגינים מודעות עצמית – הם הופכים לקצת מגניבים בכל זאת.
השאיפה הלא-כמוסה הזו, להיות מגניב בטלוויזיה, נטועה כמובן היטב בתוך תהליך שכבר דובר בו לעייפה, והוא טשטוש הגבולות בין בידור לחדשות, או מוטב כבר לומר: יצירת זהות מלאה בין השניים.
בתוך כך אפשר להצביע גם על תת-תהליך נוסף: ההשפעה של ה"מולטי" (למשל, ה"מולטי-טאלנטיות") על העיסוק העיתונאי. איש אינו מעוניין היום להיות רק דבר אחד – רק כתב תרבות, רק מגיש, רק חזאי – עיסוק מוגבל דוגמת זה נתפס כעדות לכישלון. כל כתב הוא על כן גם מגיש; כל קריינית מייצרת סרטי תעודה; כל מגיש הוא גם כתב. אחרי כל אלה, משחק בסדרת טלוויזיה נתפס כ"ויץ" קטן בסך-הכל, סוג של דובדבן בקצפת.
הבעיה היחידה היא שהדובדבן והקצפת נמצאים משני צדיו השונים של קו הגבול: זהו מעבר מעיסוק עיתונאי – במובן רחב ככל שיהיה – שהוא אקטיבי, עצמאי במהותו, להיטמעות פסיבית בתוך השטח השכן של התחום המסוקר, שהוא אמנם קצת ירוק יותר, אבל הכניסה אליו אינה מומלצת, ודאי לא כסטטיסט המדקלם שורות.
והלא טלוויזיה, בניגוד למה שנוח לפעמים לחשוב, אינה תחום סיקור פעוט ערך כלל וכלל, גם לא כשהיא סתם מבדרת: היא עמוסה באינטרסים, כרוכה בסכומי עתק ומכתיבה תהליכים הרי גורל מבחינה חברתית. כל מבזקן זוטר יודע זאת, ונחמיה שטרסלר ודאי יודע זאת.
מובן שיש הבדל גדול בין עיתונאי לעיתונאי, ואין דינו של בעל טור אישי הבוחר לשחק בסדרה מסחרית כדינו של כתב פוליטי, פרשן כלכלי או תחקירן. אבל כדי להתרשם מאי-הנוחות שעשויה להתעורר, דמיינו את נחום ברנע, יואל מרקוס או רביב דרוקר משחקים בסדרה בערוץ 2. במחשבה שנייה, אל תדמיינו. בעיני מישהו זה עוד עשוי למצוא חן.