למעלה, למטה – למעלה, למטה. הוא היה מחליף מדי פעם אצבעות הלוחצות על כפתור המרים את מחסום השער הראשי של האוניברסיטה.
"תגיד גייטקיפר, לא נמאס לך?" היו מקניטים אותו חבריו שנהגו להגיע לשער ברכביהם הפרטיים. הוא היה משיב להם בחיוך אילם ובנפנוף יד. "כך זה, כשאתה בן לאם חד הורית, ועוד דלת אמצעים, אתה חייב להתפרנס לבד", היה מצדיק בלבו את עבודתו המשעממת.

להבדיל מעמיתיו, שהיו לא מעט מתרשלים, הגייטקיפר היה מקפיד לבדוק כל נהג ומכונית. "כך אני מכיר אנשים רבים", היה מצטדק. במשך חודשים ארוכים הספיק להכיר את אנשי הסגל והמנהל באוניברסיטה, בכללם המרצים, שלהם היה ממתין בקוצר רוח. כל יום ראשון ורביעי היה מגיע בשעות הבוקר המוקדמות המרצה שלו בתקשורת, מחויט ומעונב, מסורק למשעי, ונודף ריחות מי גילוח מנסיעתו האחרונה.

גם אם נהגים נאלצו להזדנב מאחוריו, ואחדים אף היו מאבדים סבלנות וצופרים במחאה, הוא היה משהה את הבדיקה בשער כדי לקבל ייעוץ על העבודה הסמינריונית.

"האם תגיע היום לסמינר?" היה דורש הפרופסור גם אם ידע את התשובה בלבו.
"בחרתי בנושא לסמינריון: יחסיו של ראש הממשלה עם התקשורת", הודיע לו הגייטקיפר קצרות והרים את מחסום השער.
"נושא מצוין ומתאים לך", לחץ הפרופסור על דוושת הגז.

"לא הגעת בשבוע שעבר לסמינר," העיר לו הפרופסור יום אחד.
"אבל התחלתי לאסוף חומר על הנושא," ביקש, מעט מבויש, להפיס את דעתו של הפרופסור. "מצאתי אצל סבא צרור גיליונות של 'הארץ' ובהם סדרת מאמרים של רן כסלו מתחילת שנות השבעים על פשע מאורגן. מי גיבור הסדרה? נכון, אהוד אולמרט".
"התחלה מבטיחה", קיצר הפרופסור בלי להתעכב במחסום השער.
"נראה שהוא עשה הון פוליטי ואף בכנסת הניף דגל מתוקשר היטב נגד המשטרה והפשע המאורגן", הספיק גייטקיפר לצעוק אחריו בעודו מעלה את המחסום.
"תנסה לחשוב על תקופות", נידב לו טיפ הפרופסור שכבר עבר את מפתן השער.

כעבור שבועיים שב גייטקיפר לבקר את סבא, שהיה ונשאר תולעת עיתונים. "גנים אינם אובדים אלא עוברים מדור לדור", התגאה הסב בנכדו ובעניין שהוא גילה בעיתוניו.
"סבא, אתה מסודר כמו ספריה", לא חדל גייטקיפר להתפעל מן הסדר המופתי. בחדר השינה של סבתא ז"ל היו מסודרים גיליונות בערימות לפי שמות העיתונים ותאריכים.
"הנה מצאתי לך כמה גיליונות של כל העיר משנות השמונים והתשעים. ראה כיצד מתכסח אולמרט עם עורך השבועון הירושלמי והכתב לעניינים עירוניים", הניח סבא את הגיליונות לפני נכדו, "הנה כמה כותרות מעניינות – עירייה בהתרסקות או אולמרט בשחקים. קרא והחזר לי את כל הגיליונות".

בימים הבאים, לא נטל הגייטקיפר שום עיתון הביתה. בערבים היה מדפדף בדפי השבועון הירושלמי בזהירות מירבית כדי לא להותיר על דפיו כתמים. הכתבות לא החמיאו לראש עיריית ירושלים, ואולמרט לא חסך בפעולות עונשין, לרבות תביעות משפטיות וחרם מודעות שוות ערך ל- 750 אלף שקל.

"מצאתי גיליונות 'כל העיר'. יש בהם הרבה חומר על אולמרט," בישר לפרופסור בשער האוניברסיטה.
"בעוד שבועיים תורך להציג בכיתה", חייך אליו הפרופסור כמאשר שהוא בדרך הנכונה.

זה היה החלק השנוא ביותר על הסטודנטים – הצגת העבודה בכיתה. היו לא מעטים שאימצו את דימיונם כדי להתחמק מנטל ההצגה וסידרו לעצמם אליבי – מילואים, מחלה, או סתם הברזה. גייטקיפר לא יכול היה להרשות לעצמו לחמוק מן ההצגה; גם כך גילה הפרופסור התחשבות מרבית ולא הקפיד עמו על נוכחות סדירה בסמינר. כשבוע לפני ההצגה, ביקש וקבל משמרת בשער האחורי, הפחות עמוס, של האוניברסיטה. כך, בין בדיקה אחת לשנייה של כלי רכב, הצליח להכין את מצגת ההרצאה. הוא שילב בה תמונות של אולמרט הצעיר, עם משקפיים, של אולמרט המבוגר בלי משקפיים, צילומים מעיתונים ישנים ומעיתונים חדשים. בגוגל תמונות מצא תמונות של עיתונאים ותיקים – רן כסלו מ"הארץ", חנוך מרמרי, שלום ירושלמי, יוסף כהן ואנשל פפר מ"כל העיר", כמו גם של אמנון אברמוביץ, איילה חסון ונחום ברנע.

כחומר ביד היוצר

"גייטקיפר הגיע ובלי עיתונים", צהלו לעומתו עמיתיו בבוקר ההצגה.
"מה נשמע ממך היום?" שאל הפרופסור.
"עבודתי עוסקת ביחסי הגומלין בין ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לבין התקשורת", פתח גייטקיפר מעט נרגש. "כבר בראשית אציג את התזה שלי: ראש הממשלה, בגלגוליו הפוליטיים השונים, טיפח גישה מניפולטיבית כלפי אמצעי התקשורת. יחסים אלה משולים למטוטלת הנעה בין שיתוף פעולה הדוק עם עיתונאים לבין עימות חריף עמם - הכל לפי צרכיו הפוליטיים המשתנים".ֿ

"בתקופה הראשונה, בשנות השבעים, בתחילת דרכו הפוליטית, רקם אולמרט יחסים של שיתוף פעולה, של קח-ותן, עם עיתונאים", החליף שקופית במצגת: "הוא הרבה להזין עיתונאים במידע ולתאם את פעילותו הפרלמנטרית בכנסת השמינית עם כתבים.

"אולמרט הניף את 'הדגל' הפרלמנטרי של פשע מאורגן בישראל. התקשורת לא קיפחה את מי שהפך ל'שגרירה' בכנסת והעניקה לו כיסוי נרחב, מצרך אשר כל פוליטיקאי זקוק לו כאוויר לנשימה. ניתן להסיק כי הויכוח והטיעון שבישראל קיים פשע מאורגן שימש במידה רבה ככלי בידי אולמרט, איש האופוזיציה, לנגח את מפלגת השלטון ('המערך') בכלל, ואת הממשלה ושר המשטרה בפרט. יתרה מזאת, העובדה כי האופוזיציה תמכה בטענותיה של המדיה סיפקה לה הוכחה לצדקתה בויכוח הציבורי שהתלקח אז. הסיקור העיתונאי בתופעת הפשע המאורגן הלך וצבר לגיטימציה והתקשורת, בסיוע פוליטיקאים ואחרים, המשיכה במסע הצלב שלה, עד להשגת ההכרה הרשמית בתופעה. צחוק הגורל, אבל בשעתו אולמרט סיפק ראיות על הסתאבות המשטרה ומחדלי השר האחראי עליה".

"המטוטלת זזה לכיוון עימות עם תקשורת בזמן כהונתו של אולמרט בראשות עיריית ירושלים". בשקופית הניח גייטקיפר את הלינק למאמר שהתפרסם בגיליון 40 של "העין השביעית", בו מצא פרטים על עימות חריף בין אולמרט כראש העיר לבין עורכי המקומון הירושלמי. הוא סימן קטעים מתוך המאמר ואותם הקריאם בכיתה.

"המטוטלת בין שני הקטבים, משיתוף פעולה לעימות ובחזרה, נעה במהירות בתקופתו כראש הממשלה. בראשית כהונתו שוב טיפח יחסי עבודה עם מספר כתבים – ה'אתרוגיסטים'", הריץ במצגת כותרות של כתבות אוהדות לראש הממשלה.
"פעם כינו אותם כתבלבים או כתבי חצר", התערב הפרופסור.

"אבל כאשר התרבו הפרשיות ומצוקתו האישית גברה, שב אולמרט לתקוף את אמצעי התקשורת". במצגת הופיעו ידיעות על אולמרט ויועציו התוקפים פרסומים בתקשורת.
"סיכומו של עניין?" - המריץ הפרופסור לאחר שהביט במחוגי השעון.
"לסיכום ובניגוד למה שנהוג לחשוב, הייתי אומר שהתקשורת כמוה כגולם בידי הפוליטיקאי. רוצה - הוא מאלף אותה; רוצה - הוא נכנס בה", סיכם גייטקיפר.
כששב למקומו מצא על מסך המחשב הנייד שלו מסר מעמיתה שישבה ממולו וציפתה כי יתפנה לקרוא: "גייטקיפר, מדוע לא תשמור הערב עלי?"