הידיעה פשטה כאש בשדה קוצים: ביום שבו הוחזרו ארצה גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, חגגו סטודנטים ערבים הלומדים באוניברסיטת חיפה את שחרורו של סמיר קונטאר. כך, למשל, נאמר בידיעה שפורסמה ביום שישי שעבר ב"ידיעות אחרונות" בחתימתו של איתן גליקמן: "גם באוניברסיטת חיפה לא ויתרו סטודנטים על הפנינג ביום שבו הוחזרו גופותיהם של רגב וגולדווסר. באירוע בחירות לועד הסטודנטים הערבים של האוניברסיטה חילקו ממתקים, הפריחו בלונים ואף היו שקראו קריאות שמחה על שחרורו של המחבל סמיר קונטאר".

סטודנטית שעלתה לשידור בערוץ 9 דיברה על "חגיגת שחרורו של קונטאר בקמפוס", מבלי להזכיר שהאווירה שתארה היתה קשורה לבחירות לועד הסטודנטים. מיותר לציין שאיש מצוות הערוץ לא פנה לקבל תגובה. עורכי התכנית "המקצוענים" בערוץ 10 בחרו להקריא בשידור חי את אחד הטוקבקים, ככתבו וכלשונו. בעולם "עיתונות-הטוקבקים" זה, כנראה, לגיטימי ואתי: מישהו כותב משהו, וכלי התקשורת מצטטים אותו כאילו היה מדובר בתורה מסיני, ללא בדיקה וסינון (לזכותם של עורכי "המקצוענים" יאמר שהם היו, לפחות, היחידים שטרחו להתקשר לאוניברסיטת חיפה כדי לקבל תגובה, כמובן רק אחרי שהדברים כבר שודרו).

לתיאורים האלה לא היה שחר. מישהו הפיץ שמועה לא נכונה ואמצעי תקשורת שונים עסקו בסיפור שלא היה. העובדות הנכונות הן שההפנינג המדובר, אם זו בכלל המלה הנכונה, נערך לרגל יום הבחירות לוועד הסטודנטים הערבים בקמפוס, שנקבע זמן רב לפני שידוע היה על עסקת שחרור השבויים.

(צילום: גילי יערי)

בכך לא תם הסיקור התקשורתי. "האוניברסיטה סגרה את הקמפוס לתקשורת כדי שתמונות אלו לא יצולמו", נטען בתוכנית "המלה האחרונה" בגלי צה"ל. שקר גס. האוניברסיטה איפשרה לכל עיתונאי להיכנס לקמפוס, כפי שהיא נוהגת לעשות. יעידו על כך העיתונאים (המעטים) שטרחו להגיע למתחם האוניברסיטה. אחד מהם, כתב של אחד מערוצי הטלוויזיה הגדולים, אמר באכזבה שהוא וצוות הצילום שלו עוזבים את המקום כי הכל שקט ואין מה לצלם או לדווח. הוא גם לא גילה עניין בעצרת שנערכה ממש באותה שעה בקמפוס לזכרם של שני החיילים, שלא קיבלה כמובן שום הד תקשורתי.

הרושם מהפרסומים בתקשורת היה שהאוניברסיטה גילתה חוסר רגישות כלפי החללים. בעקבות הפרסומים האלה, הגיעו לאוניברסיטה מכתבים רבים שבהם מחו אזרחים על שההנהלה אפשרה לסטודנטים הערבים לחגוג את שחרורו של קונטאר. לך תסביר שלא היה ולא נברא.

כמעט מיותר לציין שחלק נכבד מהטענות פורסם ללא בדיקה או בקשת תגובה ומבלי שהכתבים היו בשטח וראו במו עיניהם את המתרחש. התקשורת הישראלית הפכה לעיתונות של טוקבקים. תכנית פופולרית ברדיו מקריאה מכתב עם טענות של סטודנטים על דברים שלא היו ולא נבראו, ודובר האוניברסיטה צריך להתעקש עם המפיקה של "המלה האחרונה" (שאפילו לא הסכימה להזדהות בשמה) כדי שיאפשרו לו להגיב: "זו תכנית קלילה, לא רצינית, אנחנו לא מעלים תגובות", היא נימקה.

הגדיל לעשות דניאל סיריוטי ב"ישראל היום", שכתב: "בתחילה דווח שהסוכריות שחולקו במקום נשאו את דיוקן קונטאר, אך מארגני האירוע הכחישו זאת". סיריוטי שבר שיאים חדשים של מיומנות כתיבה עיתונאית ובדיקת עובדות, והטיל את המשימה הסבוכה על קוראיו: תחליטו אתם אם היה או לא היה. ובכן, לא היה.

ד"ר אמיר גילת הוא ראש מערך תהוד"ה- תקשורת הסברה ודוברות באוניברסיטת חיפה