היום אומרים לפעמים שאנשים מדברים שטויות בתקשורת כי הזמן מאוד יקר וצריך לדבר בקיצור ובסיסמאות. זה כמובן קשקוש. אנשים מדברים שטויות כי הם צריכים לדבר שטויות. אני מזכיר את זה עכשיו כי חלק מעוצמת הכתיבה של עמוס קינן היה טמון בקיצור שלה.

בטורי "עוזי ושות'" שלו, שכתב אחרי בנימין תמוז, נתקלתי לראשונה תוך כדי עבודה ארכיונית. הריבועים הקטנים היו דחוקים בפינות שונות על גבי העמוד העמוס של "הארץ" משנות החמישים, אבל האמירה בהם היתה חדה וצלולה, וחצתה בקלות פלאית את עשרות השנים שהפרידו בינינו.

הכל בטורים ההם העביר תחושת אי-נחת של אין-מקום. לא רק המקום הזעיר על פני העמוד, אלא גם סגנון הכתיבה, שהיה מבוסס על ציטוט, התחזות, קלישאות והדהוד של בליל קולות מתוך הזירה הציבורית – משהו שהיום היינו מכנים פאסטיש.

אבל בהקשר ההוא נדמה שהבחירה בכתיבה כזאת היתה תוצאה לא של חירות (החופש לעבור מדמות לדמות ומקול לקול), אלא של מחנק, שבתוכו הדרך היחידה לדבר היא תמיד בקול של מישהו אחר. כאילו בין כל הקולות שחגגו את המדינה, או ניסו להתוות דרך או אולי לחלק רווחים, הדבר האחרון שצריך הוא עוד קול או עוד עמדה או דעה או עוד מישהו שיגיד מה צריך לעשות.

מתוך אוסף הטורים, שקובצו לספר "בשוטים ובעקרבים", קשה לבחור את זה שידגים את הצלילות הנוראה שיצר קינן, צלילות שנוצרה דווקא באמצעות החיקוי. הנה אחד שמפגין את העל-זמניות שיצירת תרבות יכולה לפעמים להשיג דרך היצמדות לזמנה. הוא נקרא "אין ברירה":

הכי הרבה אני אוהב כשאומרים: אין ברירה, זהו המצב, מה אפשר לעשות, מה היית עושה אתה במקומנו? על זה יש לי סיפור מצוין.

לאיש אחד היתה פרה, והוא נתן לה לאכול זכוכית. אז מה? אז הפרה מתה, מפני שהיא לא אהבה זכוכית. אז הוא הלך ושרף את הפרה, מפני שלא היתה לו ברירה. מה הייתם עושים אתם במקומו?

או למשל אם מישהו היה משליך אתכם מהקומה השביעית למטה. איזה ברירה יש? מוכרחים ליפול, אין ברירה. וככה זה עם הממשלה שלנו בכל דבר: איזה ברירה יש לה, תגידו בעצמכם?

מזה אתם רואים דבר אחד: שאם היית פעם טמבל – אין לך ברירה. אתה מוכרח להמשיך להיות טמבל. אבל מי ביקש ממך להיות טמבל מהתחלה?

יצירת תרבות גדולה היא זו שצוברת רלבנטיות ככל שהזמן חולף. כיצד יכול היה קינן לראות כבר ב-1950 את השימוש הפוליטי ב"אין ברירה", ומה שיותר חשוב, את האופן שבו השימוש הזה משכפל ומנציח את עצמו? בשישים השנה שחלפו מאז, ישראל היא מכל-כך הרבה בחינות מדינת ה"אין ברירה" המתמדת. האם זאת אין ברירה כמו של זה הנופל מהקומה השביעית? זה כמובן רק דימוי, ובכל זאת, בוודאי קשה לטעון שמצב ה"אין ברירה" הנצחי הועיל במשהו. אפשר לשאול איך הוא הזיק וכמה.

איך הצליח קינן לכתוב טקסט כל-כך רלבנטי לזמננו? הוא הצליח משום שבמובן מסוים הטקסט הזה נוגע בחומר שממנו עשויה ההיסטוריה. מה שהוא מציע כאן זו אחת המטפורות המרכזיות להבנה של כל היסטוריה מרגע שמשתלט עליה הלאום. היסטוריה לאומית היא הבחירה להיות טמבל. הרי העם תמיד יתאגד – סביב מה? – סביב האשמות הקטנות או הגדולות שלו, סביב הסודות שלו, החשדות והשנאות שלו, סביב חטאים ופשעים, סביב ההכחשות של כל אלה, סביב מה ש"אין ברירה" אלא לעשות, אך משאנו עושים אותו הופך למרכז ההוויה שלנו.

לא יהיה זה מרחיק לכת אם נאמר שבהיסטוריה של כל לאום כמעט יש איזשהו פשע. אבל למה בעצם? זאת שאלה לא נכונה. העניין הוא שפשע, אשמה והתכחשות הם מה שהופך בדיעבד למרכז ההוויה של העם.

היום אנחנו יכולים לדעת את זה הרבה יותר טוב משקינן ידע: כשאנחנו "עם" אנחנו טמבלים (למשל: איזו מידה של טיפשות נדרשה מאיתנו כדי ללכת שבי אחרי סיסמה כגון "רק ליברמן מבין ערבית", בזמן שנושאים אמיתיים רבים כל-כך – בריאות, כלכלה, הפרטה – צריכים להעסיק אותנו). ומה שקינן צריך להזכיר לנו זה שגם אם בטיפשות יש משהו שנראה פטאלי, כוח שמנציח את עצמו, חייבים להניח שבחרנו בה, או שאנחנו בוחרים בה בכל רגע מחדש.

היום יש הרבה יותר מקום בעיתונים. מרחבים אדירים, קילומטרים ממש. השאלה הגדולה היא אם בתוך כל המרחב הזה אפשר שיהיה, באופן עקרוני, מקום לריבועים הקטנים מהסוג שכתב עמוס קינן.