מה עומד מאחורי החלטותיה של הצנזורה הצבאית לאסור על פרסום של מידע בעל חשיבות ציבורית? האם ההכרעות הללו מתקבלות ממניעים ענייניים בלבד, שתכליתם הגנה על בטחון המדינה – או שמא יש מי שעושה שימוש בסמכויותיה החריגות ורבות העוצמה של הצנזורה גם לשם שליטה והנדסה של דעת הקהל בישראל, בשירות אינטרסים עלומים?

קל ובדרך כלל גם ראוי להסתייג מתיאוריות חובקות כל על ידיים נעלמות שקושרות קשרים במחשכים, אך לפעמים אנו נחשפים לתקריות אבסורדיות שההסבר ההגיוני היחיד להן – כך נדמה – הוא דבקות עקשנית בטקטיקה שאבד עליה הכלח. כזה הוא סיפור החשיפה וההסתרה של קורותיו ההיסטוריים של איש עסקים ישראלי מצליח שבעברו היה גם סוכן כפול. מערכת עיתונאית שתנסה לגולל את הסיפור במלואו תיתקל גם היום בקשיים יוצאי דופן.

הפרק הראשון בפרשת ההסתרה הגיע לנקודת הרתיחה שלו לפני קרוב לעשור, בשנת 2008, עם זימונו של העיתונאי רונן ברגמן למתקן בטחוני במרכז הארץ. גורמים בכירים בקהילת המודיעין של מדינת ישראל ביקשו להבהיר לו שעליו להקפיד לשמור על סוד בטחוני שהגיע לידיו. זמן לא רב לפני כן פרסם ברגמן כתבת תחקיר שהצליחה לסדוק את מעטה החשאיות סביב פרשת ריגול שבה היה מעורב אותו סוכן, בימים שלפני הפיכתו לאיש עסקים בכיר ובעל קשרים עבותים במוקדי הכוח של ישראל.

הכתבה של ברגמן, שהתפרסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", היתה מהסוג שחושף טפח ומכסה טפחיים. החשיפה המרכזית בה היתה אופן הפללתו של המרגל הסובייטי מרקוס קלינגברג. בין השורות, ובתמצות כפוי, התחבא בה עוד סוד: ברגמן הצליח ללמוד מיהו האיש שאחראי לחשיפתו של קלינגברג, המרגל שהתברג בתפקיד בכיר להחריד – סגן ראש המכון הביולוגי בנס-ציונה.

ההתרחשות שעמדה במרכז כתבתו של ברגמן אירעה לפני שלושה עשורים וחצי, בשנת 1981. קלינגברג, שבאותה העת כבר צצו חשדות בנוגע לקשרים שקיים עם ברית-המועצות, נתקל בכניסה לביתו באדם שמסר לו כי מפעיליו הסובייטים מעוניינים שייצור איתם קשר. האיש הזה, כך למד ברגמן, היה סוכן כפול: יהודי שגויס על-ידי הקג"ב, עלה מברית-המועצות בשנות השבעים של המאה הקודמת, נחשף על-ידי ישראל, ולאחר מכן "הוכפל", כלומר גויס בסתר על-ידי השב"כ.

התגובה של קהילת המודיעין לעובדה שעיתונאי הצליח לשים יד על המידע הסודי, טוען ברגמן בראיון לאתר "העין השביעית", היתה לפתוח בחקירה אגרסיבית וחריגה שנועדה לחשוף את מקורותיו. בשיחה עימו הוא מסביר מדוע מדובר לדעתו בהתנהלות שאבד עליה הכלח, ומספר גם על תקרית שבה איש העסקים עצמו פעל באופן שעשוי היה לחשוף אותו בפומבי – ובכך להוריד לטמיון את מלאכת ההסתרה של מערכת הביטחון.

גם היום, הצנזורה הצבאית וקהילת המודיעין ממשיכות להתעקש על השארת האיפול על כנו.

הדרישה להדיח את הצנזורית

ברגמן נחשף למידע הראשוני על איש העסקים המסתורי על דרך המקרה, במהלך עיסוקו במאמצי הריגול של ברית-המועצות בישראל בתחילת שנות השבעים. לדבריו, במסגרת הנסיונות לחדור לתוך מנגנוניה של מדינת ישראל החליטו הסובייטים לשלוח ארצה מאות סוכנים רדומים – עולים חדשים – שרבים מהם כפי הנראה מעולם לא הופעלו.

"יורי אנדרופוב, ראש הקג"ב האכזר ובשנות השמונים נשיא ברית-המועצות, כתב במזכר סודי מ-1981 שהציונות היא אויב שני רק לאויב העיקרי – ארצות-הברית", הוא אומר. "בכירים בברית-המועצות ממש האמינו בגרסה הקלאסית של הפרוטוקולים של זקני ציון וייחסו לישראל, לציונות וליהודים השפעה פנומנלית על מהלכים בינלאומיים. כתוצאה מכך, הקג"ב הקדיש מאמצים לחלוטין בלתי פרופורציונליים בשלושה תחומים: חדירה לתוך מדינת ישראל, סיוע לארגוני טרור פלסטיניים ומלחמה נגד 'הציונות העולמית'".

פרופ' קלינגברג היה אחד מאותם סוכנים שהפעילה כאן ברית-המועצות. קלינגברג היגר לישראל הרבה לפני גל העלייה של שנות השבעים, בשנת 1948. בשנים האחרונות לפני חשיפתו כבר נחשד כמרגל, אך בכל זאת הושאר בתפקידו. לדברי ברגמן, בקהילת המודיעין הישראלית עשו מאמצים אדירים כדי לשמור על הפרשה בסוד, כולל הפצה יזומה של דיסאינפורמציה. הסיבה לכך, הוא אומר, היא נסיבות חשיפתו של קלינגברג והרצון להגן על האדם שחשף אותו.

ברגמן מדגיש כי לפי מיטב ידיעתם של גורמי ביון שעימם שוחח, הסוכן הכפול שהפליל את קלינגברג הועיל לישראל – הוא לא בגד באמון ששמו בו מפעיליו הישראלים, הוא לא ביצע עבודת ריגול ממשית למען ברית-המועצות, ואף העביר לשב"כ תשלומים שקיבל מהקג"ב. במובן זה, הוא ראוי להיזכר כגיבור לאומי שהצליח להתל בקג"ב באופן שגרם לסובייטים למסור לו מידע רגיש ביותר על קלינגברג – ובכך להפליל את מי שהיה אולי המרגל הבכיר ביותר שהושתל במנגנוני הביטחון של מדינת ישראל אי פעם.

העבודה על כתבת התחקיר התפרשה על פני שנתיים והסתיימה ב-18 באפריל 2008, עם פרסומה בגליון חג הפסח של "ידיעות אחרונות". את תהליך ההכנה שלה ליווה ויכוח שהתגלע בקרב גורמים שונים במערכת הביטחון. במרכזו עמדה מחלוקת בנוגע למידה שבה יש לקצץ את הנוסח שנשלח מראש לבדיקת הצנזורה הצבאית. "הבנתי שהיה ויכוח שהגיע בשלב מסוים עד לרמטכ"ל באותה תקופה, גבי אשכנזי, שנדרש על-ידי גורם בכיר בקהילת המודיעין להדיח את הצנזורית הצבאית הראשית דאז, סימה וואקנין-גיל – בגלל שלדעתו היא נקטה קו ליברלי מדי כלפי הכתבה", אומר ברגמן.

הגרסה שפורסמה בסופו של דבר פותחת חרך למבצע החשיפה של קלינגברג – אבל זהו חרך קטן בלבד. שמו ותחום עיסוקו של החושף נאסרו לפרסום, וכך גם פירוט כלשהו על קורותיו לאחר המפגש עם קלינגברג. בהוראת הצנזורה הצבאית הושמטו מהכתבה פרטים רבים, ובהם העובדה שהסוכן שחשף את קלינגברג הוא כיום איש עסקים מקושר ורב-עוצמה הפועל בישראל ובחו"ל וגובה עבור שירותיו מיליוני דולרים, שהחל לעשות חיל עסקי בעודו עובד עם השב"כ.

בכתבה הוא מכונה "שומרוני", כינוי שמתחרז עם שם הקוד שהעניקו לו מפעיליו בשב"כ. "השמות בכתבה הם מה שאנחנו קוראים 'שם בדוי-בדוי'", מספר ברגמן. בגרסה המקורית של הכתבה, הוא אומר, הופיע הכינוי שהעניק השב"כ ל"שומרוני" – אך זה הוחלף בהוראת הצנזורה הצבאית. לדבריו, הצנזורה אינה מתירה לעיתונאים לפרסם שמות קוד גם כשמדובר בכינויים של אנשים שכבר מזמן אינם חלק מקהילת המודיעין – כמו במקרה של איש העסקים "שומרוני".

"ההסבר לזה מופרך לחלוטין", אומר ברגמן. "הם טוענים שאם יידעו את שם הקוד, אפשר יהיה לפענח צפנים שקהילת המודיעין משתמשת בהם. אני לא יודע מי המציא את הסיפור הזה, אני חושב שמישהו בקהילת המודיעין חמד לו לצון ושזו מעין דאחקה על חשבון הצנזורה. מה הם בעצם אומרים? הם אומרים שאם נניח יש בידך שדר מוצפן מלפני 40 שנה, ואתה לומד שאחד המונחים שמוזכרים בו הוא למשל 'כלב דוברמן' – המשמעות היא שהמידע הזה יאפשר לך לפענח את השדר כולו".

נשמע הגיוני בסך-הכל.

"אין בזה שום דבר הגיוני, זה מופרך לגמרי. אל"ף, איך תדע באיזה שדר מדובר? בי"ת, שמות הקוד האלה ממילא לא הועברו מעולם באף שדר. גימ"ל, כל נושא ההצפנה עבר מאז ועד היום שינוי דרמטי. דל"ת, מי שומר בכלל את מה שהיה אז? מדובר הרי בקג"ב, שירות מודיעין שכבר לא קיים בכלל, של מדינה שהתפרקה. זה מופרך אפילו יותר מהטענה שיעשו ל'שומרוני' מה שעשו לליטוויננקו".

מה שעשו לליטוויננקו

השם ליטוויננקו חוזר על עצמו כמה פעמים בשיחה עם ברגמן. אלכסנדר ליטוויננקו היה סוכן קג"ב בשלהי שנותיה של ברית-המועצות, ולאחר מכן סוכן של הפס"ב – שירות הביטחון של רוסיה. בסוף שנות התשעים ערק למערב, והחל לפרסם מידע והאשמות על מעשים חמורים שביצעו שירותי הביטחון הרוסיים. ב-2006 הורעל באמצעות חומר רדיואקטיבי שהוחדר לקנקן התה שלו וגסס לעיני המצלמות במשך שלושה שבועות. בקהילת המודיעין יש מי שטוען כי אם תיחשף זהותו של "שומרוני" – גורלו עלול להיות דומה.

"הנימוקים של מערכת הביטחון לפסילת הפרטים על 'שומרוני' שייכים ל-School of thought שמאוד-מאוד קשה לנהל איתו ויכוח", אומר ברגמן. "אפשר להבין מדוע מדינת ישראל רוצה להגן על סודות, כולל שמות של אנשים שעזרו לה. זה לא טיעון מופרך. אפשר לטעון שאם ייחשף שמו של אדם מסוים, אז אנשים אחרים יחששו מלסייע. זה טיעון ששייך לממלכת הביטחון: אדם שעזר לנו צריך לדעת שהסוד הזה יישאר קבור לעולמים.

"אבל כשמתחילים עם טיעונים מהסוג של 'העולם ייחרב' – עם זה יש לי קצת בעיה. כי אלו טיעונים שאפשר להעלות בכל מצב, על כל סיטואציה. תמיד אפשר לפנטז שרשרת אירועים שבסוף תוביל לאיזה אירוע קטסטרופלי. יש לך מין מגדל כזה, שבנקודה העליונה שלו ניצב תרחיש שבו מדינת ישראל נחרבת. אני כמובן מגזים, אבל זה סוג הנימוקים – ש'בסוף יהרגו אותו. מה, אתה רוצה שיהרגו אותו?'. ודאי שלא".

המקרה של "שומרוני", מדגיש ברגמן, כלל אינו דומה למקרה של ליטוויננקו. "זה כמו להשוות דג לצוללת. אלו שני דברים שאינם רלבנטיים אחד לשני. ליטוויננקו החזיק אצלו סודות עכשוויים שהיה בהם כנראה פוטנציאל לאיום משמעותי ומיידי על פוטין ועל כל המערכת המודיעינית שבראשה הוא עומד – והוא החל להדליף את הסודות האלה לגורמים בריטיים.

"במקרה של 'שומרוני' מדובר באדם שגויס לפני שנים רבות על-ידי מדינה ושירות מודיעין שאינם קיימים יותר. הסיכוי שינסו לפגוע בו – אני לא רוצה להגיד שהוא 'אפס', אבל הוא מאוד קרוב לזה. עכשיו, משום שאי-אפשר לומר 'אפס', הצנזורה אומרת: 'אתה יכול לחתום לי שזה לא יקרה?'. אי-אפשר לחתום על הרבה מאוד תרחישים, אבל גם אי-אפשר לעבוד ככה. לפי ההיגיון הזה הייתי יכול למצוא שרשרת אירועים שבה כמעט כל פרסום שנוגע למערכת הביטחון יסתיים באסון. המקרה של 'שומרוני' הוא לא מקרה של סכנה קרובה לוודאית לפגיעה בבטחון המדינה, רחוק מאוד מזה".

כמה ימים או שבועות אחרי פרסום הכתבה המצונזרת ב"7 ימים" – וקרוב לשלושים שנה לאחר ש"שומרוני" סיים את עבודתו עבור השב"כ – הוזמן ברגמן לשיחה במתקן הבטחוני. "צריך להגיד, ההזמנה הזאת היא די חריגה, והיא הראתה לי שמתייחסים לנושא הזה מאוד-מאוד-מאוד ברצינות", הוא אומר. "וזה נראה לי קצת מוזר: אחרי הכל, זה נושא היסטורי שלא נמצא במרכז העשייה של קהילת המודיעין".

האווירה בפגישה, הוא מעיד, לא היתה בלתי נעימה. "היו שם אנשים בכירים מקהילת המודיעין, האנשים הרלבנטיים הבכירים ביותר שעוסקים בנושאים מהסוג הזה", אומר ברגמן. "זו היתה שיחה שהיתה בה בקשה לשמור על הסוד. עצם קיומה היה חריג. זה בוודאי יצר איזושהי אווירה שאומרת שקהילת המודיעין מתייחסת לנושא בצורה מאוד-מאוד רצינית".

מה שהפריע לברגמן יותר מהשיחה היו פעולות החקירה שנלוו לה. בעקבות פרסום הכתבה החלו גורמי מודיעין לזמן לחקירות חשודים בהדלפה, לדבריו על לא עוול בכפם. "התחיל כאן ציד מכשפות, מסע מקארתיסטי שנועד לאתר את המקורות שלי ולהרתיע אותי, שבמהלכו נקראו לחקירה גם אנשים ממעגלים חברתיים ואישיים קרובים אלי ששירתו בעבר בקהילת המודיעין – אנשים שאין להם שום קשר לעניין הזה", הוא אומר. האם בסופו של דבר נחשף המקור? את התשובה על כך מעדיף ברגמן לשמור לעצמו.

"ההליך הזה היה אגרסיבי וחמור ביותר, ועל זה אני מאוד כעסתי", מוסיף ברגמן. "כל מה שקרה עד אז – הצנזורה, הוויכוחים, אפילו להגיד לי 'תקשיב, בראייתנו זה סוד, תשמור על זה' – זה הכל בסדר. אבל ברגע שמנהלים חקירה על מקורות, וגם נגד גורמים שלא יכולים להיות בכלל המקורות, אנשים שהם בכלל לא רלבנטים – זה כבר בעיני פאול. זה אולי לא להתייחס אלי כאל חשוד, אבל זה קצת כמו לתקוע לי אצבע בעין, לנסות להפריע לי, להפחיד אותי, לאיים עלי במובלע ולהגיד: 'אתה מתעסק עם הסודות שלנו? אז אנחנו נלך על המעגלים החברתיים הקרובים אליך'. וזה לא בסדר".

לדבריו, יש לתהות מה גרם לקהילת המודיעין לחפש דווקא את מקורותיו של הסיפור על האיש שחשף את מרקוס קלינגברג. "אני ועיתונאים אחרים כותבים כל הזמן על קהילת המודיעין. נשאלת השאלה, מכל הדברים – למה לחקור דווקא את זה? למה דווקא הדבר הזה מצדיק מאמץ מיוחד של קהילת המודיעין? זה חסר פרופורציות לחלוטין. זה לא רלבנטי לשום דבר".

מאיפה להערכתך זה נובע?

"אני חושב שמה שהיה כאן זה צירוף של לחץ מצד 'שומרוני' על קהילת המודיעין, שתעשה כל מה שאפשר כדי להגן עליו, ונראה שהיו לו את המנופים להפעיל עליהם לחץ אפקטיבי. החקירה הזאת משרתת מטרה נוספת: לשדר לצנזורה שאכן יש כאן חשש לגרימת נזק חמור לבטחון המדינה. החקירה מוכיחה, מעצם זה שהשב"כ משקיע בה כל-כך הרבה מאמצים, שמדובר בעניין דרמטי. עצם הניפוח כביכול מוכיח את העמדה של קהילת המודיעין בוויכוח עם הצנזורה. זה מאפשר למישהו מקהילת המודיעין לבוא ולהגיד: 'תראו מה עשינו, עשינו חקירה מטורפת, חקרנו הרבה אנשים, איתרנו אנשים מהמעגל החברתי של ברגמן וגם אותם הזמנו לחקירה – ולא נעזוב את הפרשה הזאת עד שנאתר את המקור'".

"שומרוני" פותח את הפה

כמה חודשים לאחר פרסום כתבתו של ברגמן נוצר סדק נוסף במעטה הסודיות סביב עברו של איש העסקים המצליח. במקרה זה, לא היה זה עיתונאי או מקור של עיתונאי שיצרו את הסדק – כי אם איש העסקים עצמו. ברגמן מספר כי זמן מה לאחר פרסום הכתבה פקד אירוע רב-משתתפים שערך איש יחסי-הציבור רני רהב בביתו שבסביון. באירוע השתתפו פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואנשי עסקים רבים – ובכללם "שומרוני". בשלב מסוים נפגשו.

"ניגש אלי הנ"ל", מספר ברגמן, "ומתחיל לדבר איתי במלים מאוד-מאוד חריפות על מה שעשיתי, והווליום היה כזה שהמון אנשים מסביב שמעו. אני הייתי קצת מופתע, כי לא הבנתי: אם אתה רוצה לשמור על משהו בסוד, מה אתה צועק את זה על הדשא ליד מאות אנשים?".

בעקבות התקרית שלח ברגמן מכתב לגורם בקהילת המודיעין שהיה מעורב במגעים סביב פרסום התחקיר. "מתוך הרגישות שביקשתם ממני לגלות כלפי הנושא לא הגבתי על הדברים שאמר, למרות הסיטואציה הבעייתית שנוצרה – אדם מפורסם ובעל מוניטין מאשים אותי בפרסום בדותות בנוכחות אחרים, ואני ממלא פי מים", כתב ברגמן במכתבו. "התנהלות זו של [כינויו של הסוכן] תמוהה ביותר. אם חשאיות הנושא כה חשובה לו – מדוע הוא ניגש אלי, ועוד באירוע פומבי שכזה. אם יותר חשוב לו לבוא חשבון עמי, הרי שכנראה לא נשקפת לו סכנה כה גדולה, כפי שסברתי מלכתחילה".

גם אם נקלטו דבריו של "שומרוני" באוזניו של אחד מאנשי התקשורת האחרים שנכחו במסיבה, המידע המסקרן על איש העסקים החשאי לא הבשיל לכדי דיווח עיתונאי.

* * *

לעיון במכתבו של ברגמן

להורדת הקובץ (PDF, 1.14MB)

* * *

הסדק הבא במעטה הסודיות נוצר כעבור ארבע שנים, בתחקיר טלוויזיוני באורך 35 דקות ששודר בתוכנית "פנים אמיתיות" בערוץ 10. בסיועם של ברגמן ומרואיינים נוספים פרשו איתי דנקנר ואמנון לוי בפני הצופים חלקים נוספים של פאזל עברו של האיש, שאותו כינו "הסוכן ר'". כעת ניתן היה להבין לראשונה כי לאחר המבצע שבו חשף את קלינגברג נעשה "הסוכן ר'" איש עסקים חזק ומקושר, וכי עברו הסודי קשור לכאורה להצלחתו בעולם העסקים.

"חשוב להבין שהסיפור של 'הסוכן ר'' הוא לא אנקדוטה מעניינת מהעבר, לא דף מההיסטוריה הסודית של מדינת ישראל", הודגש בפתח התחקיר של "פנים אמיתיות". "ר' נמצא היום בצומת חשוב במדינה, וכפי שתשמעו עוד מעט – ייתכן שמי ששם אותו שם אלו ארגוני ביון. האם באמת הפסיק לרגל? האם הוא מדווח לשב"כ או מופעל על ידם גם היום? האם האנשים שעובדים מולו, שאת דעתו הם מחשיבים, יודעים באמת מי הוא? האם לא מגיע להם לדעת?".

כיצד קרה שהצנזורה הצבאית אישרה ל"פנים אמיתיות" לפרסם פרטים שרק שנים אחדות לפני כן נתפסו כמידע סודי שחשיפתו תסכן את הסוכן בדימוס? לדברי ברגמן, ייתכן שבערוץ 10 הפעילו מהלכים אפקטיביים יותר מול הגוף הצבאי, אך ייתכן גם שכתבת התחקיר שפרסם הוא ב"7 ימים" סללה את הדרך לחשיפתם של פרטים נוספים על האיש. על כתפיו של הפרסום הראשון כבר ניתן להרכיב פרסום שני ובו מקבץ של פרטים חדשים – וכך הלאה.

"מנקודה מסוימת, כנראה מהסרט של 'פנים אמיתיות', הסיפור הזה הופך לנחלת הכלל", מעריך ברגמן.

זה התפרסם, ומה קרה? שום דבר

השאלות שפתחו את הכתבה של "פנים אמיתיות" שבו ועלו לדיון בחודשים האחרונים. בעקבות הגל השלישי של העיסוק בעברו של איש העסקים, נעשה סיפורו של "שומרוני" נפוץ אף יותר, באופן שלכאורה רוקן מתוכן את "חוק השב"כ", האוסר על פרסום שמותיהם של סוכנים. אם הרוסים חיפשו אחר האיש שהפיל את קלינגברג לפני 35 שנה, כפי שחששו במערכת הביטחון, קשה להאמין שטרם הצליחו לפצח את התעלומה.

ובכל זאת, הצנזורה הצבאית והשב"כ ממשיכים להתעקש על הסתרת שמו של האיש, ומערימים קשיים על כלי התקשורת (כולל "העין השביעית") המבקשים לעסוק בפרשה. מדוע? לדברי ברגמן, מדובר בקיבעון: הצנזורה הצבאית נמנעת מלבדוק את החלטותיה בדיעבד, למשל במקרים שבהם מידע הצליח להתפרסם חרף האיסור שהטילה על כך מערכת הביטחון. "העובדה שזה התפרסם ולא קרה כלום מוכיחה את מה שאמרתי מההתחלה: שלא יקרה כלום", הוא אומר.

"אני אתן עוד דוגמה שממחישה את התופעה הזאת: מסמכי ויקיליקס, שהייתי חבר בצוות של 'דר-שפיגל' שפרסם אותם. מסמכי ויקיליקס כללו אלפי מסמכים שכל אחד מהם, לו היה מגיע לצנזורה, היה נפסל. דיווחים על פגישות של ראש המוסד עם המודיעין האמריקאי, למשל – הכל היה נאסר לפרסום. והנה, זה התפרסם. ומה קרה? שום דבר. בהתנהלות ראויה, אירוע כזה היה צריך לעורר אחריו בדיקה והפקת לקחים. בצנזורה – נאדה", הוא מוסיף.

"בעיני, 95% ממה שמגיע לצנזורה ונפסל לא צריך להיפסל. זה שייך למדיניות שאבד עליה הכלח, מדיניות לא רלבנטית של הגנה על סודות שאינם סודות, הגנה על מה שאני מכנה 'סעיף מבוכה': כל מיני דברים שפרסומם עשוי לגרום מבוכה, אבל אין כל קשר בינם לבין בטחון המדינה. הצנזורה אמורה להגן על סודות. יש למדינת ישראל סודות להגן עליהם, ובהם היא צריכה להתמקד. פרשת 'שומרוני' היא לא דוגמה לסוד כזה, וכשאנחנו רואים את האנרגיות שהצנזורה משקיעה בשליחות קהילת המודיעין – המסקנה היא שהיא מתמקדת בדברים הלא נכונים".

ההתעקשות על הסתרת זהותו של "שומרוני" גם לאחר שנחשפה הובילה את הפרשה אל מחוזות האבסורד. "הצנזורה פיתחה מערכת שלמה של הנמקות שמסבירות למה אסור לפרסם גם את מה שכבר פורסם. המערכת הזאת מבוססת בעיקרה על שלושה טיעונים מרכזיים ששלושתם, בעיני, אפילו אם הם נכונים באיזושהי רמה ערכית או הגיונית – הם לא רלבנטיים לעבודתה של הצנזורה", אומר ברגמן.

"הטיעון הראשון אומר שמה שמתפרסם בחו"ל זה לא כמו שכלי תקשורת ישראלי ידווח על אותו דבר. יעני, זה 'על-פי פרסומים זרים'. הטיעון השני, נגיד במקרה של בלוגרים ורשתות חברתיות – זה בכלל לא נחשב 'פרסום'; הטיעון השלישי, שהוא הכי לא רלבנטי לעבודתה של הצנזורה, אומר ש'אנחנו לא ניתן פרס לאלו שמדליפים בכך שנאפשר את הפרסום'".

וזה כבר לא מתחום ההגנה על סודות.

"כל העניין הזה של פרסום בישראל מול 'פרסום בחוץ', שבעצם הומצא סביב עניין הגרעין, הוא לגמרי לא נכון כשמדברים על איזה פריט מידע ספציפי שמנסים למנוע ממודיעין האויב: פלוני היה סוכן כפול. אני לא רוצה שהאויב יידע שפלוני היה סוכן כפול. אני מנסה למנוע את הגעת המידע הזה למודיעין האויב. לא הצלחתי. למה לא הצלחתי? זה לא משנה. האם אני רוצה להעניש את מי שעשה את זה? זה סיפור אחר. האם אני בודק מאיפה זה דלף? זה סיפור אחר. כל הדברים האלה הם פשוט לא רלבנטיים לעבודתה של הצנזורה. מרגע שזה בחוץ, אין מה לעשות.

"במקרים שבהם אתה יכול לבדוק את נבואות הזעם של הצנזורה בשטח ולשאול האם אכן נגרם נזק – תגלה שלא, לא נגרם נזק. ואנונו הוציא את סודות הגרעין. האם נגרם הנזק שהם אמרו שהוא יגרום? לא. האם ישראל הוכנסה לרשימות של החרם האמריקאי? לא. מה שמראה שהערכת הסיכון בעייתית הרבה יותר מהסיכון עצמו".

ההתעקשות לשמור על סודות גם כשהם כבר אינם סודות, אומר ברגמן, גורמת לניפוח של פרשיות מעבר לממדיהן האמיתיים – ולעתים גם מדרבנת את התקשורת לנבור בהן. "המערכת מתבצרת בשלה, העיתונות כמובן עושה את המאמצים מצִדה, ובסוף מה שיוצא מכל העניין הוא שהסוד שהיה במידה מסוימת סוד קטן הופך לסוד גדול", הוא אומר. "הרי ברור שאם הסיפור של 'שומרוני' היה יוצא בכתבה שלי מלפני שמונה שנים, הוא היה מזכה את גיבורו בכבוד של פטריוט גדול, ועד היום כבר מזמן נשכח".

"שומרוני" אינו מגיב

איש העסקים בחר שלא להתייחס לדברים. "אני לא מגיב, תכתוב מה שאתה רוצה על אחריותך", מסר בתגובה לפניית "העין השביעית".