ב-2 בינואר 1996 יצאה כרמלה בוחבוט מהכלא, אחרי שריצתה עונש של שלוש שנות מאסר על הריגת בעלה. היא מיקדה סביבה תשומת לב ציבורית רבה והפכה לסמל של אשה שנטלה את גורלה בידיה והשיבה מלחמה לבעל שייסר אותה כל חייה.

חברות כנסת נהגו לבקר אותה בכלא, העיתונות התגייסה למענה, ובית המשפט העליון קיצר את עונשה המקורי, שעמד על שבע שנות מאסר. בצאתה המתינו לה עשרות עיתונאים וצלמים שביקשו לשוחח עמה. חלקם אף חשבו שבוחבוט חבה להם אישית את שחרורה המוקדם מהכלא. אבל היא לא שוחחה עם איש: כפי שניתן היה לראות בתמונות ששודרו משערי הכלא, הגנו עליה בניה בגופם ומנעו מהעיתונאים להתקרב. סיפורה של בוחבוט פורסם באופן בלעדי ב"ידיעות אחרונות", ובתוכנית "שטח הפקר" בערוץ 1 (כמו גם במקומות אחרים) דווח כי הבלעדיות הושגה תמורת תשלום של "עשרות אלפי דולרים".

זו אינה הפעם הראשונה שהעיתונות משלמת למרואיין בעבור סיפורו האישי. המקרה הראשון אירע, כנראה, כבר בשנת 1960. בחור חיפאי שגלש על חסקה נסחף ללב ים, ובמשך שלושה ימים נערכו אחריו חיפושים. לאחר שחשבו שטבע, הוא נמצא במצב של אפיסת כוחות. כשחזר, ביקשו העיתונים לראיין אותו, אבל האיש דרש תשלום. "ידיעות אחרונות" הסכים לשלם ועורר סערה ציבורית. עורך "העולם הזה", אורי אבנרי, כתב על כך מאמר גינוי חריף וטען שהסיפור אינו שייך לניצול באופן אישי, אלא לאומה שחיפשה אחריו.

התופעה הפכה מאז לנפוצה למדי, אבל במקרה של בוחבוט ובמקרים נוספים שאירעו בשנה האחרונה נשבר טאבו נוסף: מרואיינים שפשעו, הועמדו לדין והורשעו קיבלו תשלום כדי לספר על חטאם. תופעה זו, והשמועה שיגאל עמיר, הנאשם ברצח יצחק רבין, כותב יומן, הביאו את ח"כ נעמי חזן ממרצ להגיש הצעת חוק, האוסרת לקנות או למכור את סיפורם של פושעים. העונש על העבירה, לפי החוק המוצע: שלוש שנות מאסר. חזן מסבירה, כי היא מבקשת למנוע מצב של "רצחת וגם ירשת". היא סבורה שגם כרמלה בוחבוט, שאיש אינו חולק על מידת סבלה, אינה צריכה להרוויח כסף מהפשע שביצעה. היא יכולה, לדברי חזן, לכתוב ספר על חייה ולמכור את זכויותיו. הצעת החוק מתבססת על חוק הקיים בבריטניה והאוסר על פושעים למכור את סיפורם האישי ועל עיתונים לקנות את הסיפור.

למרות שהתשלום למרואיינים הוא סוד גלוי במציאות התקשורתית בישראל, קשה היה למצוא עיתונאי או עורך שיסכים לדבר בגלוי על התופעה. ההערכה היא שהעיתונים משלמים במקרים רבים מאוד: בכל פעם שמתפרסם בטלוויזיה או באחד העיתונים ראיון או תחקיר בלעדי, שבות ועולות הטענות כי החומר הושג בכסף. להלן חמישה מקרים, שבהם התשלום היה חלק מתהליך השגת המידע.

איור: אפרת בלוססקי

איור: אפרת בלוססקי

ב"עובדה" הכחישו כי שילמו לנער בעבור ביצוע העבירה

כרמלה בוחבוט, הנמצאת בימים אלה בשיקום, אינה משוחחת עם זרים. שני בניה, איציק ואיתן, מסרו גרסאות שונות בדבר התשלום שקיבלה. תחילה טען איציק: "מה שפורסם לא נכון. לא קיבלנו בתמורה שום כסף, אלא משהו אחר, כמו מלון ורכב שכור". הוא סירב להוסיף פרטים וטרק את הטלפון. יומיים אחר-כך אמר אחיו, איתן, כי המשפחה לא קיבלה כסף או שווה כסף, וטרק גם הוא את הטלפון.

העיתונאית ענת טלשיר, שראיינה את בוחבוט יחד עם איתן גליקמן, סירבה לענות לשאלות בעניין זה. העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, סירב להגיב אף הוא והתנגד לכך שמישהו אחר מבכירי העיתון יתייחס לנושא. ב"מעריב", כפי שיתברר בהמשך, גילו נכונות לדבר על תופעת התשלומים.

האפשרות שנותרה היתה להסתמך על כתבים ועורכים בכירים ב"ידיעות אחרונות", שהסכימו לדבר בעילום שם בלבד. עורך ב"ידיעות" סיפר כי לבוחבוט שולמו 30 אלף דולר. עורך בכיר אחר טען כי מעטים האנשים בעיתונו היודעים כמה באמת קיבלה - אם אכן קיבלה - שכן נושאים כאלה נסגרים בצנעה בין העורך (דאז) משה ורדי ובין המו"ל נוני מוזס. לדבריו, כשהעורכים בדרגי הביניים מקבלים לידיהם את הסיפור, עניין התשלום כבר נסגר והם צריכים לטפל רק בצדדים העיתונאיים. העורך הבכיר הגן על ההחלטה לשלם לבוחבוט והסביר כי זו היתה גמילות חסדים. "אני לא מהמתחסדים. מי שמתנגד לתשלום הוא בדרך-כלל זה שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. העובדה שמרואיין מקבל כסף אינה הופכת אותו לעבריין, ואין שום עיקרון שקובע שמרואיין חייב לפתוח את הפה בחינם".

אז מתי תתנגד לתשלום?
"בעיני, השאלה היא אם אני מסייע באמצעות התשלום לאדם שלילי ואם אני מאדיר את שמו כעבריין. במקרים כאלה צריך לחשוב פעמיים".

הנפגעת העיקרית מן הבלעדיות שהשיג "ידיעות אחרונות" על סיפורה של בוחבוט היתה התוכנית "עובדה" של אילנה דיין בערוץ 2. ב"עובדה" הקדישו בעבר משדר לפרשה וביקשו לראיין את בוחבוט גם בהשתחררה. דיין אף נקלטה במצלמות הטלוויזיה ביום השחרור, כשקיבלה את פניה של בוחבוט ביציאה מהכלא. השתיים התנשקו, אך פניה של דיין הושבו ריקם.

עורך "עובדה", דורון ויינשטוק, מספר כי אנשי התוכנית רצו מאוד לראיין את בוחבוט ואף ניסו לשכנע אותה בנימוק שבעבר כבר העמידו לרשותה במה. לדברי ויינשטוק, הם כלל לא הציעו לבוחבוט כסף, שכן "ההחלטה של 'עובדה' היא שלא משלמים כסף למרואיין בשום מקרה. אנחנו", הוא מסביר, "לא רוצים להיכנס למצב של מסחר במרואיינים. אנחנו מאמינים שהאמינות של התוכנית היא זו שתגרום למרואיינים להעדיף אותנו. כשמבקשים ממני כסף אני אומר 'כאן לא משלמים, אני יכול להציע רק במה מכובדת וחשיפה בפריים-טיים'". לדבריו, העובדה שהתוכנית אינה משלמת לא גרמה לה להפסיד מרואיינים רבים.

ומדוע שלא תשלמו?
"משום שאני מאבד כך את החופש העיתונאי שלי. זה עיקרון. ברגע שמדובר בעסקה, המרואיין יכתיב על מה יתקיים הראיון, ואחר-כך הוא עלול לומר ששיחה על נושא מסוים תעלה 2,000 דולר יותר".

דווקא התוכנית "עובדה", שוויינשטוק טוען כי אינה משלמת, נכוותה קשה בגלל תשלום למרואיין. המשטרה חקרה חשד כי צוות של התוכנית שילם 200 שקלים לנער ששימש זונה ממין זכר, כדי שישחזר פריצה לאוטובוס של "אגד" וינהג בו ללא רשיון. ב"עובדה" הכחישו כי שילמו לנער בעבור ביצוע העבירה, הסבירו כי כלל לא התכוונו שינהג באוטובוס והודו שנתנו לו את הכסף כי היה חסר כל.

מדוע החליט "המוח" להתראיין דווקא אצל דן שילון?

ב-31 בינואר 1996 השתחרר מהכלא יצחק דרורי, שכונה "המוח". דרורי הורשע במעורבות בתכנון שוד הכספות הגדול בבנק הפועלים בירושלים בשנת 1986 וישב במאסר עשר שנים. כתב ערוץ 1 ניסה לראיינו, אך הוא סירב. ב"מבט" דווח כי דרורי נושא ונותן עם אחרים על ראיון תמורת תשלום. כמה ימים אחרי כן הופיע דרורי בתוכניתו של דן שילון בערוץ 2, במסגרת שידורי "רשת".

פנינו אל דרורי כדי לנסות ולברר אם קיבל תשלום ומדוע החליט להתראיין דווקא אצל שילון. דרורי התנצל וביקש שבמאי הקולנוע ארנון צדוק ישיב בשמו. צדוק סיפר כי התשלום לדרורי מתבצע בצורה סיבובית, ולא ישירות על-ידי תוכניתו של שילון. צדוק הסביר כי רכש מדרורי את הזכויות על סיפור חייו וכי הוא עומד להפיק על כך סרט. חברת "רשת" שותפה בהפקת הסרט, וכחלק מהעסקה היא מחזיקה בזכות סירוב ראשונה לראיונות עם דרורי. לדברי צדוק, במסגרת ההסכם הופיע דרורי בתוכניתו של שילון מיד עם שחרורו מהכלא, והוא יופיע בתוכנית פעם נוספת סמוך להקרנת הסרט בבתי הקולנוע.

צדוק מספר כי דרורי יצא מהכלא חסר כל, "ממש מקרה סוציאלי". לדבריו, התשלום אינו על הראיון אלא על סיפור חייו. הוא מדגיש כי לא היה משלם לכל אחד, וגם לא על כל נושא. במקרה הזה החליט לשלם, משום שמדובר בסיפור על פושע המנסה לחזור למוטב, אדם שגדל כיתום לתוך מציאות אכזרית; "המוטו של הסרט הוא שהפשע אינו משתלם".

דוברת "רשת", גל מור, אומרת כי החברה אינה משלמת למרואיינים כמעשה של עיקרון. לדבריה, דרורי פנה בעצמו לתוכנית של שילון והציע להתראיין. הוא אכן ביקש כסף, אך הובהר לו שהתוכנית אינה משלמת. "הוא ביקש פסק זמן למחשבה", מספרת מור, "ובסופו של דבר החליט להתראיין, ללא תשלום, לתוכנית של שילון". מור אומרת, כי חברת "רשת" אינה שותפה בהפקת סרט על חייו של דרורי, אלא השתתפה בסרט אחר של ארנון צדוק, "לילה לבן", שכבר הופק ויצא לאקרנים.

בעקבות תגובת "רשת" פנינו שוב לארנון צדוק. בתחילה חזר על גרסתו הקודמת, ולאחר מכן, כשהוצגה בפניו גרסת "רשת", חזר בו ואמר כי ל"רשת" זכות סירוב ראשונה על הסרט, ולא על ראיונות עם דרורי. צדוק אומר עתה, שהוא זה שהחליט שדרורי יופיע דווקא בתוכניתו של שילון, והוא עשה זאת משיקולים של שיעורי צפייה גבוהים. לדבריו, אסר על דרורי להופיע ב"מבט" משום שידע כי במקרה כזה תבוטל הופעתו בתוכניתו של שילון.

עורך "מעריב": אנחנו מוכנים לשלם משום שאיננו רוצים להיות ירחמיאלים

ביום ששי, 18 בנובמבר 1994, יצא "מעריב" בכותרת ראשית שעוררה הרבה רעש: "בעקבות תחקיר 'מעריב' נחשף מעטה השתקה; משרד הבריאות הקים ועדת חקירה. נבדק חשד שחולים נפטרו ב'איכילוב' לאחד שצינורות חמצן נותקו בטעות". תמצית הסיפור נמסרה בכותרת המשנה: "ביום שני השבוע, סמוך לשעה 7:30 בבוקר, נותק בטעות צינור המוביל חמצן לחלק ממחלקות בית החולים. החמצן נותק לדקות מספר. באותו יום מתו בבית החולים 13 חולים - חלקם במחלקות שנפגעו. סגנית מנהל 'איכילוב': 'קשה לשלול בצורה מוחלטת קשר בין האירוע הזה ובין עיתוי הפטירה של אנשים'. אולם רק אתמול, שלושה ימים לאחר האירוע ולאחר ש'מעריב' החל לחקור בפרשה - הודיע ביה"ח למשרד הבריאות על הפרשה".

בשני העמודים הפותחים נפרש הסיפור בהרחבה. העיתונאים אבי פלד וישראלה שקד סיפרו כי ניתוק החמצן נבע מטעות של קבלני שיפוצים שעבדו בבית החולים. "מעריב" האשים את "איכילוב" בשני מעשים חמורים: האחד - הוא לא דיווח למשרד הבריאות על התקלה וניסה לטייח את הפרשה. השני - התקלה גרמה למות חולים.

העיתון סיקר את הפרשה בדרמטיות, על פני שני העמודים הראשונים, עם כותרות גדולות במיוחד. לכתבה הוצמד גם צילום אוויר של בית החולים ולצדו תרשים שהסביר היכן בדיוק נותק הצינור. יש לציין כי הכותרות אמנם היו גדולות, אך "מעריב" נזהר מאוד מלקבוע במפורש שהיה אפילו חולה אחד שמת כתוצאה מהניתוק. העיתון שב וחזר על המלים "נבדק החשד כי...".

בגוף הידיעה הובאה תגובתה של הנהלת "איכילוב": "במשך יום שני כולו נפטרו בבית החולים 13 חולים - עשרה באגף הישן (שבו נותק הצינור, א.פ.) ושלושה בחדש. השאלה כמה חולים מתו בשל תקלת ניתוק החמצן - אם בכלל - עדיין בבדיקה".

ב"מעריב" מתגאים מאוד בחשיפה ואף מזכירים את התחקיר במסע הפרסום העצמי של העיתון, כדוגמה להישג עיתונאי. השאלה היא אם אכן מדובר בהישג עיתונאי, ולא בהישג כלכלי. מתברר כי גם במקרה זה, המידע שהביא לחשיפת הסיפור נקנה בכסף. ידיעה קצרה בעיתון "גלובס" מ-6 בדצמבר 1994 סיפרה לראשונה על התשלום. תחת הכותרת "'מעריב' שילם בסיפור 'איכילוב'" סיפרה העיתונאית הדס מגן כי העיתון שילם כמה אלפי דולרים למקור האינפורמציה, שיוצג בידי עו"ד אמנון וינר מתל-אביב. בתגובה לפניית "גלובס" השיב אז עופר נמרודי, הבעלים של "מעריב", ב"אין תגובה". הוא הוסיף כי אינו מבין מה מעניין בכך.

העיתונאי אבי פלד מכחיש גם היום כי עיתונו שילם על הסיפור ואומר כי אינו מתעסק בענייני כספים. "בשבילי זה היה סיפור עיתונאי רגיל - התבקשתי לבדוק סיפור, אז בדקתי". לדבריו, הוא קיבל מהמערכת מידע ראשוני, "מאוד לא מבושל", והתבקש להיפגש עם המקור.

הפגישה התקיימה בנוכחות עורך-דין, אך לדברי פלד אין בכך שום דבר חריג. "הרבה אנשים שהם מקורות מידע מעדיפים להיפגש בנוכחות עורך-דינם". פלד אומר כי אחרי שקיבל את המידע הראשוני, הסתובב כל הלילה ב"איכילוב" כדי לחפש את הצינור המנותק ואת רשימות הנפטרים.

ב"גלובס" פורסם ש"מעריב" שילם כסף תמורת הסיפור.
"אני לא יודע על כל תשלום ששולם למקורות".

האם יש לך התנגדות עקרונית לתשלום?
"אם מישהו יפנה אלי ויאמר שיש לו סיפור טוב שהוא מוכן לתת תמורת תשלום, אני אומר לו שאם הוא רוצה לספר - שיספר, אבל אני לא מתעסק בכסף".

עו"ד אמנון וינר, שייצג את מקור האינפורמציה, התייעץ עם המקור והודיע ששניהם מסרבים להגיב ל"העין השביעית".

דוברת "איכילוב", אביבה שמר, אומרת כי בסופו של דבר, אחרי שוועדת החקירה שמינה משרד הבריאות סיימה את עבודתה, התברר כי שלושה חולים בלבד מתו בסמיכות זמנים לניתוק החמצן. אחת נפטרה ב-7:10, עוד לפני שהצינור נותק; לגבי השניים האחרים לא ניתן לשלול או להוכיח קשר בין הפטירה ובין הניתוק. הפרסום ב"מעריב", אומרת שמר, לא היה שגוי - רק הפרופורציות שלו.

באופן לא רשמי טוענים בבית החולים, כי קשה שלא לקבל את הרושם שהיה קשר בין סכומי הכסף שהוציא "מעריב" על הסיפור לבין עוצמת הפרסום. למרות זאת, ב"איכילוב" לא מתכחשים גם היום לכך ש"היתה פאשלה".

בניגוד לדברי העיתונאי אבי פלד, מאשר בהחלטיות עורך "מעריב", יעקב ארז, כי העיתון שילם כסף בעבור המידע בפרשת "איכילוב". "זו היתה פרשה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה", אומר ארז. "שילמנו תמורת האינפורמציה, אבל בדקנו אותה. אם המידע היה מתברר כשגוי, לא היינו משלמים". ארז מספר, כי בחוזה שעליו מחתימים את המקור, תנאי התשלום המרכזי הוא אמיתות הפרטים. הוא גם דוחה את הטענות על כך שהתשלום משבש את שיקול הדעת המקצועי. לדבריו, גם כאשר העיתון משלם בעבור אינפורמציה או ראיון, הוא בודק כל פרט לפי הקריטריונים העיתונאיים המקובלים.

ארז דוחה את טענות "איכילוב" כאילו העיתון ניפח את הסיפור. "אני מציע להם לא להתהדר יותר מדי. יכול להיות שרק אדם אחד נפטר ישירות מניתוק החמצן, אבל איש לא יודע כמה נפטרו בעקיפין".

אז "מעריב" קונה סיפורים?
המצב היום הוא שיש סיפורים שממש מוצעים למכרז. אנחנו מוכנים לשלם משום שאיננו רוצים להיות ירחמיאלים. מספיק שנים התמודדנו בידיים קשורות. אני בהחלט נגד העניין הזה, ואם הייתי יכול שלא לקנות סיפורים - לא הייתי קונה. צר לי על המצב הזה. הייתי מאושר אם הוא לא היה קיים".

אבל מדוע לקנות סיפור, שאינו מעיד על כך שאתה עיתון טוב יותר אלא רק מוכיח שאתה עשיר יותר?
"אני קבעתי כבר לפני הרבה שנים שכמות הופכת לאיכות. כשאין אמצעים, היכולת המקצועית מצטמצמת והיכולת להתמודד עם המתחרים פוחתת. כסף שווה איכות, וכשיש לך כסף, אתה יכול לשלוח כתבים למקומות מרוחקים, אתה יכול לרכוש עיתונאים מוכשרים יותר ואתה יכול גם לרכוש סיפורים".

יש סיפורים שלא היית קונה?
"לא נקנה סיפורים רגישים מבחינה ציבורית. לא נשלם לרוצח בשום מקרה, כמו למשל רוצחו של הילד אורון ירדן, צבי גור, שרצה להתראיין ל'מעריב'. הבהרנו לו שלא נשלם לו אגורה, וגם לא שווה כסף או כל טובת הנאה אחרת".

מול הפרקטיקה הנהוגה ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" ניצב עיתון "הארץ", שלדברי עורך המשנה שלו, יואל אסתרון, אינו משלם בעבור סיפורים. אסתרון אומר כי אינו רוצה לקבוע מראש שכך ינהג גם בעתיד. לדבריו, מפעם לפעם קיבל העיתון הצעות כאלה, ובכל פעם נבדקה ההצעה לגופה ונדחתה.

מדוע אתה מתנגד לתשלום?
"אנחנו לא משלמים מהטעמים הידועים: כשאתה קונה סיפור של מישהו קיימת סכנה שהמספר יגדיל את הדרמה - אולי כדי להגדיל את המחיר. בוודאי שאיננו מעוניינים להשתתף במשחק הזה כשמדובר ברוצח שיושב בכלא על רצח ילד, או במישהו שמעורב בפעילות חמורה. סיפורים כאלה אינם עומדים במבחן האתיקה שלנו, אבל איני רוצה להיות בעמדת הצדיק ולהטיף לאחרים".

ב"מעריב" שילמו בעבור המידע בפרשת ניתוק החמצן ב"איכילוב". אתם הייתם משלמים?
"אני לא מכיר את הפרטים".

וברמה העקרונית: האם היית משלם על מידע בתחקיר בעל חשיבות ציבורית?
"אני מוכן לתת דוגמה היפותטית: אם מישהו יביא חומר על כך שראש ממשלת ישראל לוקח שוחד, ויתברר שיש לו מסמכים והכל אמין, ולא תהיה דרך אחרת להשיג את החומר אלא באמצעות תשלום למקור, נצטרך לשקול אם במקרה כזה מוטב לשלם כדי לחשוף את זה שראש הממשלה לוקח שוחד".

אומרים ש"הארץ" מתנגד לתשלום משום שאין לו אמצעים לשלם.
"הטענה אינה נכונה. הסיפור הכי גדול עולה 30 אלף דולר. זה סכום זניח כשמדברים על תקציב של עיתון. כל מודעת חוצות עולה לנו יותר".

מנהל ערוץ 1, יאיר שטרן, ומנהל חברת החדשות של ערוץ 2, שלום קיטל, אומרים גם הם שבאופן עקרוני לא ישלמו למרואיין או למוסר מידע. לדברי שטרן, ערוץ 1 משלם תמורת חומר מצולם המגיע מצלמים חובבים או מקצועיים, כשם שהוא משלם בעבור כל חומר שמגיע באמצעות הלוויינים או מתחנות טלוויזיה זרות.

שטרן אומר גם, כי תעריפון רשות השידור מאפשר תשלום "מאות בודדות של שקלים" למרואיין המופיע בתוכנית אירוח, כתמורה על ביטול הזמן שנגרם לו. "לפושע", הוא אומר, "לא הייתי משלם בכל מקרה, אבל אם כרמלה בוחבוט היתה מסכימה להופיע אצלנו, הייתי מסכים לשלם לה - אם היא היתה מבקשת - לכל היותר את תעריפון רשות השידור".

עמדתו של שלום קיטל דומה. הוא אומר שחברת החדשות לא משלמת למרואיינים או למציעים מידע. לדבריו, הוא משלם ל"טיפרים" שעובדים בקביעות עם ערוץ 2 בעבור המידע שהם מוסרים, "מעזה למשל, או ממקומות אחרים שבהם אין לנו כתב". העיקרון הוא, מסביר קיטל, שאפשר לשלם לאדם שהחדשות הן מקצועו ופרנסתו. "כשמשלמים תמורת סיפור, המשחק מפסיק להיות על היכולת המקצועית והופך להיות על גודל הארנק".

מדוע שילמתם בעבור הקלטת של רצח רבין?
"לו היית שואל אותי בעבר אם אשלם רבע מיליון שקל על קלטת, לא הייתי מאמין. אבל בעיתונות צריך להיות גם היגיון, ובמקרה הזה, אם לא היינו קונים את הקלטת, העוולה שהיתה נגרמת היתה הרבה יותר גדולה".

בן-שימול: אם חשוב לכם לשמוע, אתם צריכים לשלם

מתברר כי "מעריב" אינו עומד בנורמות שקבע לעצמו. לפחות במקרה אחד הבטיח העיתון תשלום כספי לרוצח. הכסף לא שולם בסופו של דבר, אך היה זה משום שהמרואיין - לטענת "מעריב" - לא עמד בתנאים והתראיין גם במקומות אחרים. מדובר בסיפורו של דוד בן-שימול, שירה טיל לאו על אוטובוס ערבי והרג אדם אחד. הוא נדון בשנת 1984 למאסר עולם. הנשיא חיים הרצוג קצב את עונשו ל-17 שנה, והוא שוחרר בניכוי שליש ב-19 בספטמבר 1995.

העיתונאי דן מרגלית סיפר בתוכנית "פופוליטיקה" כי הוא מכיר את ב-שימול כבר שנתיים. לדבריו, בן-שימול צילצל אליו וסיפר שהוא עומד להשתחרר, ואז הציע לו מרגלית להתראיין ב"ערב חדש". "הוא סיפר", אמר מרגלית ב"פופוליטיקה", "שפנו אליו מעיתון אחד וביקשו ממנו ראיון תמורת תשלום. הוא שאל אותי אם זה בסדר - אמרתי שזה בסדר מבחינתי. אחר-כך באה רשת טלוויזיה אחרת והציעה לו, לפי מה שסיפר לי, הרבה מאוד כסף. אמרתי לו שאני לא יכול לעמוד בדרכו".

בן-שימול משלים את התמונה: לדבריו, ה"עיתון" שהזכיר מרגלית היה "מעריב", ו"רשת הטלוויזיה" היתה תוכניתו של דן שילון. בן-שימול מגן בקנאות על זכותו ועל זכותם של דומים לו לקבל תשלום בעבור ראיון. "העובדה היא שהם רצו אחרי, ואני לא חיזרתי אחרי אף אחד", הוא אומר. "אני לא חושב שיש בעיה עם זה שערוץ או עיתון מסחרי, שחי מפרסומות, ישלם כסף. זה עסק כמו כל עסק אחר. הם מראיינים מישהו כי הוא אייטם טוב וגורם לשיעורי צפייה גבוהים. אפילו אם נניח שמה שאני רציתי זה 'לעשות קופה' - אם חשוב לכם לשמוע, אז תשלמו. האדם לא חייב לתת את הסיפור בחינם".

אתה יודע שרוצים לחוקק חוק שיאסור תשלום למרואיינים שביצעו פשע?
"אם אדם הוא מאוס, אז שלא יראיינו אותו. במקרה כזה, אני לא הייתי נותן את הבמה ולא את הכסף. הכסף הוא חלק קטן. אבל אם כבר מחליטים לראיין מישהו, אני לא רואה שום סיבה שלא ישלמו לו. אם חשוב לכם לשמוע, אז אתם צריכים לשלם".

בן-שימול מספר כי נשא ונתן "עם כולם". לדבריו, תוכניתו של שילון הסכימה לשלם בעבור הופעתו, אך חזרה בה ברגע האחרון. הוא מסביר זאת בכך שמיד אחרי ששוחרר פורסם בתוכנית "שטח הפקר" בערוץ 1 כי הוא מבקש כסף. "אני החלטתי שיותר חשוב לי להתראיין, אז הסכמתי להתראיין גם ללא תשלום".

בן-שימול אומר כי סיכם עם "מעריב" על תשלום "של כמה אלפי שקלים" בעבור הראיון, אבל החליט מיוזמתו שלא לקחת את הכסף. "חששתי שזה יציג אותי בצורה מכוערת, אז העדפתי לוותר על הגרושים שהם משלמים". עורך "מעריב", יעקב ארז, אומר כי בן-שימול אכן לא תבע את כספו, אך "מעריב" גם לא היה משלם לו, משום שלא עמד בתנאי הבלעדיות שסוכמו.

דוברת "רשת" מכחישה את דבריו של בן-שימול ואומרת שמעולם לא הציעו לו תשלום בעבור הראיון. בעקבות דבריה אמר בן-שימול כי אינו מעוניין להתווכח עם אנשי "רשת". "ניהלו איתי משא ומתן, ובסוף לא שילמו", אמר.

אוביץ: אם הנכדה של רבין דורשת מיליון דולר בשביל הסיפור שלה, אני לא רואה סיבה שלא ישלמו גם לי

את פתיחת העידן החדש, שבו מתחרים העיתונים ביניהם בתשלום למרואיינים, נהוג לקשור לסיפורו של דוד אוביץ. אוביץ, סוחר רהיטים מגבעתיים, נעצר במצרים בפברואר 1992, בחשד שריגל למען ישראל. הוא ישב בכלא המצרי שלושה חודשים ושוחרר ב-5 במאי 1992, ערב יום העצמאות. למרות שבתקופת מאסרו סיקרה העיתונות כולה את המאמצים לשחרורו ויצרה דעת קהל אוהדת כלפיו, מכר אוביץ את סיפורו באופן בלעדי ל"ידיעות אחרונות".

אוביץ הגיע ארצה בחצות. ליד ביתו חיכה לו דן מרגלית, עורך "מעריב" באותם ימים. אוביץ ניהל משא ומתן עם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" במקביל. "ידיעות" קנה את הסיפור אחרי ש"מעריב" פרש מן המרוץ, משום שהסכום שביקש אוביץ עבר את הסכום שהקציבו לכך בעיתון. העיתונאית בירנית גורן כתבה לפני כשנה במקומון "כל העיר", כי אוביץ קיבל בתמורה 50 אלף שקל.

אלא שבפועל, הבלעדיות לא קוימה. ביום ששי, 8 במאי 1992, הקדישו שני העיתונים את הכותרת הראשית לתיאוריו המצמררים של אוביץ מהכלא. "אוביץ: הייתי בטוח שיתלו אותי" - היתה הכותרת ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" היתה הכותרת: "בלעדי - יומן הכלא של אוביץ".

הפרסום הכפול התאפשר משום שבטיסה ממצרים לארץ ישבו עם אוביץ שני עיתונאים שראיינו אותו באריכות: סמדר פרי מ"ידיעות אחרונות" ודוד לביא מ"מעריב". כך מכר אוביץ את "יומן הכלא" ל"ידיעות אחרונות", אך התראיין לשני העיתונים.

אוביץ חזר לעסקי הרהיטים, וממרחק ארבע שנים הוא מצדיק את מעשיו. הוא טוען שאינו זוכר כמה כסף קיבל מ"ידיעות אחרונות", אך הוא בטוח שהכסף לא כיסה את הנזק הנפשי והכלכלי שנגרם לו. "ישבתי שלושה חודשים בצינוק בגלל ריב בין ממשלות", הוא אומר, "ולא ביקשתי פיצויים מאף אחד. אני לא רואה סיבה שהעיתונים, שביקשו למכור יותר עותקים באמצעות הראיון איתי, לא ישלמו בעבור הסיפור".

הטענה היא שהמדינה כולה התגייסה להצלתך, ואתה, כשחזרת, דאגת רק לכיסך.
"ראשית, בזמן הטיסה לארץ התראיינתי לכל העיתונאים שהיו שם. חוץ מזה, אם הנכדה של רבין דורשת מיליון דולר בשביל הסיפור שלה, אני לא רואה סיבה שלא ישלמו גם לי".

כמנהגם בנושאים אחרים הנוגעים לעיתונם והמסוקרים בגיליון זה, סירבו עורכי "ידיעות אחרונות" להסביר את עמדתם. עורך "מעריב" דאז, דן מרגלית, סירב גם הוא להגיב. הוא הסביר כי אינו מעוניין שדבריו יתפרשו כשדולה לקידום ענייני "ערב חדש" ו"פופוליטיקה", שתי תוכניות שבהן הוא מעורב ואשר אינן משלמות למרואיינים.

כפי שעולה במובהק מן הממצאים, התשלום למרואיינים אכן הפך לתופעה רווחת. להערכת העוסקים במלאכה, הדרישות לתשלום רק יילכו ויגברו, בפרט אחרי שפורסם ברבים כיצד חיזרו כלי התקשורת אחרי צלם הווידאו שהנציח את רצח רבין.

בימים אלה עומדת מועצת העיתונות לאשר תקנון אתיקה חדש. בתקנון הנוכחי אין כל התייחסות לנושא התשלום למרואיינים. כך גם בתקנון החדש. ממלאת מקום נשיא מועצת העיתונות, פרופ' ניצה שפירא-ליבאי, אומרת כי הנושא כלל לא עלה לדיון, וגם אילו עלה, היא סבורה שחברי המועצה לא היו מסכימים לשנות את התקנון בנושא זה. "אני יכולה לא לאהוב את נושא התשלומים", היא אומרת, "אך אינני יכולה לאסור דבר שמקובל בעיתונים בכל העולם".

פרופ' אסא כשר, העומד בראש הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה באוניברסיטת תל-אביב, סבור כי מבחינה אתית התשלום למרואיינים פסול כמעט בכל מקרה. במקרים חריגים מציב כשר ארבעה סייגים בסיסיים: הראשון - שהתשלום לא יהיה במסגרת נורמה אלא במקרים חריגים, על יסוד הצדקה מיוחדת במינה. השני - שהתשלום יבוצע רק במקרה שבו העיתון יזם את הפנייה למרואיין, ולא להיפך. השלישי - שהתשלום לא יינתן לפושע או לכל מי שפסול לעודד את העניין בו. הרביעי - שהתשלום יהיה גלוי וידוע לקוראי העיתון.

כשר אומר, כי אפשר לראות בעיסוק בעיתונות פעילות ציבורית בעלת ערכים של שליחות והתנדבות, מעבר למשכורת שהעיתונאי מקבל. "במסגרת כזו", הוא אומר, "אנו מצפים גם מהמרואיין לאותה מידה של התנדבות. לא מתקבל על הדעת לשלם לו, כמו שלא מתקבל על הדעת שאזרח יבקש תשלום כתנאי לעזרה שהוא מוכן להגיש לשוטר במרדף אחרי פושע".

כשר מוסיף שבעיני חלק מהעיתונאים וחלק מהציבור, נתפסת העיתונות כמערכת כלכלית המבטאת ערכים עסקיים. גם למסגרת כזאת יש אתיקה, למשל בתחום של שמירה על איכות המוצר. נורמה של תשלום למי שפנה ביוזמתו אל העיתון עלולה לגרום לפרסום ידיעות מפוברקות למטרות רווח.

בתנאים שאתה מציב, למי בכלל אפשר לשלם?
"אפשר לשלם, למשל, לאמן דגול בעל רעיונות מקוריים, שאינו מבקש פרסום, יושב אוהלים שבקושי אפשר לדובב אותו, אבל מוכן לשוחח באופן יוצא דופן אם יתרמו כסף למטרות צדקה".

אבל הדוגמה הזו מנותקת לחלוטין מהמציאות העיתונאית היומיומית.
"אני מסביר לך את הרצוי, לא את המצוי. לא חייבים לקבל את המצוי כמו שהוא. תמיד אפשר לשפר אותו. חוץ מזה, יש דוגמאות נוספות המצדיקות תשלום".

ותשלום בעבור מידע?
"זה הרבה יותר גרוע מתשלום למרואיין. זה יוצר המצאה של טענות עובדתיות למכירה".

 ומה דעתך על תשלום "מעריב" בפרשת ניתוק החמצן ב"איכילוב"?
"זו שאלה של חיים ומוות. אם אין דרך אחרת להגיע אל המידע, השיקול של הצלת חיים עדיף, אפילו בחזית העקיפה של החשיפה העיתונאית. עם זאת, במקרה כזה חייבים ליידע את הקוראים בכך שהעיתון שילם כסף, ועליהם יהיה לקחת את זה בחשבון".

אבי פוזן הוא רכז המערכת של "יומן השבוע" בערוץ הראשון

מרץ 1996, גיליון 2