"בארגוני תקשורת ברחבי המדינה מזלזלים בחקר העיתונאות משום שהוא 'אקדמי מדי'. ספרי החוקרים על עיתונאות אינם מוערכים ולא נוגעים בהם בעולם הריאלי, ומחברים ללא ניסיון עיתונאי זוכים לביקורת שלילית בעיתונות. עיתונאים מסמנים את גבולות העיתונאות כאשר הם מסרבים לעיתים קרובות להיענות להזמנות החוקרים ליטול חלק בדיון ציבורי, בכנסים או באגודות מקצועיות.
"חקר העיתונאות סבל בראש וראשונה מעוינותם של ההורים הביולוגיים – העיתונאים עצמם. בתור חברים של אחד המקצועות הבודדים החסרים מנגנונים מובנים של ביקורת, עיתונאים נותרו מסוגרים בתוך עצמם וכמעט חסינים מפני דעות חיצוניות, בייחוד של האקדמיה".
("The failed adoption of journalism study", ב. זליצר, 1998)

בחודשי הקיץ של 2009 נקלעו אמצעי התקשורת בישראל למשבר הישרדות, כמוהם כרבים מן העיתונים בעולם. על "מעריב" ועל ערוץ 10 ריחפה אימת סגירה ממש. באותה עת בחרה הקרן הלאומית למדע, קרן תחרותית ויוקרתית, לתמוך דווקא במחקרים על הנושאים הבאים: "תקשורת בין הצפון לדרום במלחמת האזרחים האמריקאית", "ניתוח האמצעים שנוקטים כלי התקשורת להשבת אמונו של הציבור" ו"מיפוי תרבותי פוליטי בעולם: ההשפעה של מרחק תרבותי על תקשורת פוליטית ועל הזירה הפוליטית".

כנראה שלא במקרה שבים עיתונאים ומאשימים את חוקרי התקשורת שהם מנותקים מן המציאות ועוסקים בנושאים בלתי רלבנטיים ואיזוטריים. בוועדת השופטים של הקרן ישבו, מן הסתם, חברים בכירים מתוך הקהילה האקדמית הקטנה של חוקרי תקשורת בישראל. בהחלטתם הם קבעו את סדר היום המחקרי בקהילה האקדמית, מה ראוי ומה לא ראוי להיחקר. ספק אם בהחלטתם נתנו השופטים את דעתם על הנושאים המעסיקים באותה עת את הקהילה המקצועית.

למען האמת, גם זאת חייבים לציין: הניכור בין אקדמיה לבין החברה אינו ייחודי רק לתקשורת ואינו קיים רק בישראל. הסוגיה גם נדונה לא מעט בעל פה ובכתובים. אך נראה שתשומת לב מועטה הוקדשה לחוליה האמורה לגשר בין התחומים: אותם אנשי מקצוע שעברו את הרוביקון והשתלבו באקדמיה.

עד כמה מצליחים אנשי אקדמיה בעלי ניסיון עיתונאי לצמצם את הנתק בין שתי הקהילות? האם עיתונאים לשעבר אשר לובשים גלימה אקדמית מצליחים לאתגר את האג'נדה המחקרית? האם הם פחות תלושים וחוקרים נושאים רלבנטיים יותר? במלים אחרות, מה קרה לעיתונאים באקדמיה ומדוע?

שלושה סוגים של "מומרים"

בדרך כלל, יש ועיתונאים נוטשים את עיסוקם, אם בשל משבר ואם בשל שחיקה, כדי לעבור לצד השני של העיתונאות – פרסום, דוברות, ייעוץ או יחסי ציבור. לבכירים שביניהם פתוחות דלתות לרווחה גם לניהול, לעסקים ולפוליטיקה. אקדמיה היא הרע במיעוטו ולמען מתי מספר אף מעין ברירת מחדל.

רק עיתונאים ספורים בלבד מצליחים לנהל קריירה כפולה כאקדמאים ועיתונאים בעת ובעונה אחת, וגם אז במידה מוגבלת של הצלחה. במקרים בודדים ניסו חוקרי תקשורת (לרבות כותב שורות אלה שעשה שלוש שנים בוועד המנהל של רשות השידור) את כוחם בעשייה ושבו מתוסכלים אל בין כתלי האוניברסיטה. המעבר מעיתונות לאקדמיה הוא קשה, כרוך בשינוי הדיסקט, בשינויים בהלכי החשיבה ובהפנמת כללים חדשים של עבודה.

על סמך מעקב ראשוני אחרי מרצים ומורים בעלי עבר עיתונאי והמועסקים במשרה מלאה ועיקרית באחת מתכניות התקשורת, ניתן לזהות שלושה דפוסי הסבה (או שמא המרה?) עיקריים: "אורתודוקסים" (9 מקרים), "קונסרבטיבים" (4 מקרים) ו"רפורמים" (5 מקרים). מטעמים ברורים, רשימת השמות המלאה של העיתונאים ה"מומרים" שמורה בידי הכותב.

הדפוס האורתודוקסי: לפי שעה, זהו מסלול המעבר השכיח. הכינוי ראוי - ולו רק משום שהבוחרים במסלול זה מתגלים עם הזמן קנאים לפרדיגמות המחקר הקיימות ואינם מסוגלים לא לסטות משגרת המחקר האקדמי ולא לאתגר את האג'נדה המחקרית הקיימת. בזכות ההפנמה הקפדנית של הליכי המחקר וכללי המשחק החדשים להם, הצליחו ה"אורתודוקסים" לעשות חיל בקהילה אקדמית, להשתלב במחלקות לתקשורת באוניברסיטאות ולאייש עמדות מכובדות בממסד האקדמאי. אדרבא, יש ואחדים מהם מבקשים להעלים את הקריירה העיתונאית מקורות החיים שלהם, ולו רק כדי ש"חטא ה"ז'ורנליסטיקה" לא ידבק בהם ובפרסומיהם האקדמאים.

הדפוס הקונסרבטיבי: המסלול הולם את אלה מבין העוברים אשר מגלים אף הם קנאות ומתקשים להיפרד מהרגלי החשיבה הקודמים לטובת המשמעת המדעית. יש וקשיי ההסתגלות לאקדמיה נזקפים לחובת הסוציאליזציה המהירה, ולעיתים החלקית, בשלוחות של אוניברסיטאות זרות, במחלקות שאין בהן תכניות מחקר בתקשורת או במחלקות שונות אשר חפצו ביקרם. ה"שמרנים" נותרו נאמנים לניסיון האישי ולמיומנויות הפרקטיות ובמידה רבה, הם מצליחים לתרגם את ההישגים העיתונאיים המקצועיים למעמד אישי באקדמיה.

הדפוס הרפורמי: בדומה לעמיתיהם ה"אורתודוקסים", מי שבחרו במסלול הרפורמי לא היססו להשקיע משאבים ניכרים בהכשרה אקדמאית במהלכן אימצו פרדיגמות ומתודולוגיה רווחות בחקר התקשורת, בהבדל אחד לפחות: ה"רפורמים" לא התבטלו בפני מסורות המחקר באקדמיה וכמוהם כעמיתיהם ה"שמרנים", הם מכבדים את הפרקטיקה העיתונאית. בזכות השילוב בין ניסיון פרופסיונלי לבין בקיאות ברזי האקדמיה, הרפורמים מסוגלים להתדיין עם עמיתיהם באקדמיה ללא רגשי נחיתות ולעיתים, אף להעמידם על טעויות. מאידך גיסא, גם החוקרים מעריכים את הניסיון ואת ההישגים הפרופסיונליים של הרפורמיים ותרומתם הסגולית למחקר.

שלושה צעדי גישור

האם הנתק בין הפרופסיה לבין האקדמיה בתקשורת הינו גזרה משמים? ודאי שלא. האם ניתן לגשר בין שתי הקהילות? ודאי שכן. עד כמה מסוגלים ה"מומרים" לצמצם את הנתק בין שתי הקהילות? הערכה ראשונית וזהירה מעניקה יתרון ל"רפורמים": בשונה מעמיתיהם בשני המסלולים, ה"רפורמים" אינם מתכחשים לא לעברם המקצועי ולא לעמיתיהם בפרופסיה. במידה רבה, אפשר לאפיין אותם בזהות היברידית, כאשר הזהות האקדמית החדשה לא מחקה את הזהות המקצועית הקודמת. אדרבא, ה"רפורמים" מתחזקים יחסים אמיצים עם הקהילה הפרופסיונלית ממנה הם ממשיכים לשאוב גיבוי למאמציהם לאתגר את האג'נדה המחקרית.

לפי שעה, הישגי הגישור נותרו צנועים וכנראה שהם מותנים במספר צעדים. ראשית, כל אחת משתי הקהילות חייבות להשתחרר מן היחס המתנשא והמזלזל אחת כלפי רעותה. רק אירוני הדבר שהעוסקים בתקשורת אינם מסוגלים להידבר ביניהם. אירועי היכרות וכנסים משותפים על סוגיות שוטפות עשויים להסיר מחיצות ולרכך דימויים שליליים. כשם שבאקדמיה מבקשים לעיתים להציע קורסי השתלמות והעשרה לעיתונאים ולדוברים, כך חייבים חוקרים לבקר בארגוני תקשורת, בסוכנויות פרסום ובאתרי הפקה, ולהתוודע מקרוב לנעשה בתעשיית התקשורת ולמכלול האילוצים האישיים והמוסדיים הרווחים בה.

שנית, יש צעדים חד-צדדיים שכל קהילה יכולה לנקוט כדי לטפח יחסי גומלין משופרים עם רעותה. בקהילה הפרופסיונלית שוררים הלכי רוח אנטי אינטלקטואליים עד כדי בוז לחוקרים באקדמיה. חקר עיתונאות מותנה ותלוי יותר מכל בשיתוף פעולה מצד הנחקרים, הלא הם העיתונאים, דבר אשר עלול להרתיע ולעורר חששות, שכן עיתונאים נחקרים עתידים לחשוף מ"סודות המקצוע" ונהלי עבודה שרבים מהם הם בבחינת קודש הקודשים של עבודת העיתונאי. יתר על כן, כל בדיקה של גורם כלשהו, גם אם לצרכי מחקר וגם אם מובטחת סודיות גמורה לממצאים, עלולה לייצר ביקורת חיצונית ובלתי רצויה על העיתונאים ואולי אף לפגוע במעמדה האוטונומי של כל הקהילה.

כשם שהנכונות להיחקר חיונית לחוקר, כך ממצאי המחקר עשויים להועיל לציבור העיתונאים ולהעשיר את הידע העיוני החיוני לכל מקצוע, ולתהליך ההתמקצעות של העיסוק העיתונאי. גיבוי תיאורטי ואקדמי יקל גם להגן ציבורית על פרקטיקה עיתונאית ולרכוש את אמון הציבור.

לבסוף, הקהילה האקדמית חייבת לעיין מחדש בסדר היום המחקרי וליזום מחקרים משותפים עם אנשי פרופסיה. כך, חקר ההיבטים המוסדיים בתקשורת עשוי להוסיף להבנת המשבר בעיתונות המודפסת ולסיכויי ההסתגלות שלה מול המדיה החדשים. תמורות במדיניות המחקר עשויות לשכנע עיתונאים רבים, ואולי גם בכירים מביניהם, שיש תועלת בממצאי מחקרים.

מקורות

כספי, ד. (2005) סליחה, תקלה! דעיכתה של רשות השידור. תל אביב. צבעונים.

מאיירס, א. (2008). קרובים-רחוקים: על היחס שבין מחקר עיתונאות, מחקר השפעות תקשורת והפרקטיקה העיתונאית. מתוך: מ. נייגר, מ. בלונדהיים ות. ליבס, עורכים. סיקור כסיפור: מבטים על שיח התקשורת בישראל. ירושלים. מאגנס. ע"ע 217-244.

פרי, י. וי. צפתי (2004). אמון הציבור לעומת אמון העיתונאים בתקשורת הישראלית. תל אביב. מכון חיים הרצוג.

Katz, E. (1971). Television comes to the people of the Book. In I.L. Horowitz (ed.), The Use and Abuse of Social Science, New Brunswick, NJ: Transaction Books. 249-272.

McQuail, D. (2008). Journalism as a public occupation: Alternative Images, in: Carpentier, N., P. Pruulmann-Vengerfeldt, K. Nordenstreng, M. Hartmann, P. Vihalemm, B. Cammaerts, H. Nieminen, T. Olsson, eds. Democracy, Journalism and Technology: New Developments in an Enlarged Europe. Tartu University Press. 48-61.

Reich, Z. (2009). Sourcing the News: Key Issues in Journalism: An Innovative Study of the Israeli Press, Cresskill, N.J.: Hampton Press.

Roeh, I., E. Katz, A.A. Cohen & B. Zelizer. (1980). Almost midnight: Reforming late-night news. Beverly Hills, Ca: Sage.

Zelizer, B. (1998). The failed adoption of journalism study. The Harvard International Journal of Press/Politics. 3:1. 118-121.

Zelizer, B. (1993). Has communication explained journalism? Journal of Communication. 43:4, 80-88.