ב-21 בנובמבר 1995, שודרה בערוץ 2 התוכנית "עובדה" של אילנה דיין, אשר עסקה בקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) בדימונה. התוכנית סיפרה על תאונה שאירעה בכור, בראשית שנות ה-70', ושכתוצאה ממנה נחשפו חמישה מעובדיו לחומרים רעילים או לקרינה מייננת. התוכנית טענה שכתוצאה מהתאונה נפטרו חמשת העובדים כעבור שנים אחדות.

סיפור התאונה סופר בתוכנית מפיהם של בני משפחה של שניים מהנפטרים אשר אותרו בידי צוות "עובדה". בחלקה השני של התוכנית הועלתה הטענה כי מספר גדול של עובדי קמ"ג נפטרו או חלו בסרטן כתוצאה מעבודתם, שחשפה אותם לחומרים מסרטנים.

משתי בחינות עשה המשדר הזה שירות חשוב במיוחד לציבור. ראשית התוכנית הצביעה על סכנת חיים האורבת לעובדי קמ"ג בכלל, ולאלה הנחשפים באופן בלתי מבוקר לחומרים מסוימים בפרט. שנית, המשדר היווה ביקורת חיצונית וציבורית על מוסד ביטחוני, שפעילויותיו מוסתרות במודע ובמתכוון. הנחתם המובלעת של אנשי "עובדה" היתה כי מתחת למעטה סודיות - מוצדק בפני עצמו – חבוי מידע שמן הראוי לתת לו פומבי. החשד שהניע את עורכי התוכנית היה כי לעתים, עושה הנהלת הכור שימוש מניפולטיבי בסודיות במטרה להגן על עצמה מפני ביקורת.

בקמ"ג שפטו את המשדר באור שונה לחלוטין. לטענת אנשי הקריה למחקר גרעיני, הציגה התוכנית עובדות שלא היו ולא נבראו: מעולם לא ארעה בקמ"ג תאונה שבעקבותיה נפטרו חמישה עובדים; מתוך חמשת האנשים ששמותיהם הוזכרו בתוכנית כמי שנפטרו בעקבות התאונה, עבדו רק שניים בקמ"ג; שני עובדים אלה אכן נפטרו ב-1976, אבל כתוצאה ממחלות שאינן קשורות לעבודתם בקמ"ג, ובידי קמ"ג מסמכים רפואיים המעידים על כך. באשר לטענה כי רבים מעובדי קמ"ג חלו בסרטן, טוענת הנהלת קמ"ג כי שיעור חולי הסרטן מבין עובדי הכור נמוך מזה שבכלל האוכלוסייה, כפי שמעיד סקר שביצע משרד הבריאות.

התחקיר שלפניכם נועד לבדוק את טענות קמ"ג ולבחון את מהימנות הממצאים שהציגה "עובדה" בפני צופיה. השאלה העיקרית שבה חשבתי לעסוק היתה זו: האם לא ניצלה "עובדה" את כוחו העצום של המדיום הטלוויזיוני כדי להעביר לצופים סיפור עיתונאי אטרקטיבי ביותר – הנוגע לפעילות הכור הגרעיני החשאי, ומציג את סיפורן הכואב של משפחות שאביהן נפטר בטרם עת - למרות שסיפור זה לא היה מבוסס דיו?

איור: אפרת בלוססקי

איור: אפרת בלוססקי

כדי לענות על שאלה זו, בחרתי ללכת בשני כיווני חקירה. השלב הראשון, שהיווה רק רקע לבחינת העבודה העיתונאית, היה הניסיון "לגלות את האמת", לנסות ולראות אם ביכולתי להשיג מידע נוסף, שיאפשר לי להכריע מה באמת קרה, או לפחות להעריך זאת בסבירות גבוהה. אם תהיה בידי התשובה לשאלה זו, אדע מי צודק בטענותיו, גם אם לא תהיה בכך הכרעה באשר למסקנות של "עובדה", ואופן הצגתן במשדר. הערכת העבודה העיתונאית של אנשי התוכנית איננה תלויה אך ורק בגילוי העובדות, אלא גם בשאלה אם "עובדה" עשתה שימוש מוגזם בכוחה, בבואה להציג את עמדתה. בשלב השני יהיה, אפוא, ניסיון לגלות אם התוכנית הציגה טענות משוללות ביסוס סביר, בלי שאפשרה לאלה שאותם האשימה להגן על עצמם, ומבלי שהותירה לצופים די חופש כדי שיגיעו לשיפוט עצמאי בסוגיה.

ניסיונות לבירור השאלה העובדתית העלו, כי לקמ"ג שליטה מלאה במידע הנוגע אליה. המסמכים הקשורים לעבודתם של עובדי קמ"ג מצויים כולם ברשות ההנהלה לבדה, והעברתם לידי משפחות העובדים שנפטרו תלויה בנכונותה ובלוח הזמנים שהיא קובעת. בני אחת המשפחות שביקשו באמצעות עורך-דין מידע על אודות אביהם, גילו כי המידע שהועבר לידיהם חלקי. מסמכים נוספים הועברו אל עורך הדין רק בעקבות דרישתו המפורשת. נוהל זה, והעובדה כי לא כל המסמכים הנוגעים לעובד הועברו לעורך הדין, גרמו לבני המשפחה לחשוד כי חלק מן החומר איננו מועבר אליהם במתכוון. כן התברר שבידי קמ"ג מסמכים רפואיים המתעדים את מחלת העובד ומקורם בביה"ח "סורוקה". מסמכים אלה ולא הועברו מעולם מבית החולים לרשות המשפחה או עורך דינה. גם מידי קמ"ג לא הועבר המידע למשפחה; הוא הוצג רק בפני אילנה דיין בעת הקלטת התוכנית על הפרשה. חשוב להדגיש, כי בני המשפחה ועורך דינם לא הצליחו להשיג כל מסמך המתעד את מחלת האב ממקור כלשהו פרט לקמ"ג. כל מידע אחר שמסרו בתוכנית מקורו בזיכרונם שלהם או בזיכרונם של אנשים אחרים, אשר קשורים לקמ"ג והסכימו לספר את גרסתם ל"עובדה". שליטתה זו של הנהלת קמ"ג במידע הביאה את אנשי "עובדה" לנסות ולמצוא את התשובות העובדתיות בדברי המעורבים בדבר, שהתבססו על זיכרונם או בסתירות הפנימיות שנמצאו במידע שהעבירה קמ"ג.

מאמצי הבירור העובדתי השאירו אותי במידה רבה במקום שבו התחלתי. בסופו של דבר נותרתי עם שני תיאורים סותרים של המציאות: זה שהוצג בתוכנית "עובדה", וזה שהציגו אנשי הקריה למחקר גרעיני. עם זאת, חשפו בפני שני התיאורים את האופן שבו נבנתה כל אחת מהגרסאות – זו של המשפחות וזו של קמ"ג - משברי המידע שנותרו בידי כל צד.

הגרסה של "עובדה" התבססה על הצלבת מקורות. בניהם ובנותיהם של שני עובדי קמ"ג סיפרו, באופן בלתי תלוי, על תאונה שבה היו מעורבים אבותיהם, ושטיבה היה דומה: חבית של חומר לא ידוע התבקעה באופן בלתי צפוי, ועקבות זאת עברו השניים טיהור ממושך. ילדי שתי המשפחות זוכרים את האירוע ואת ההידרדרות המצב הרפואי של אבותיהם, אשר לוותה בסימפטומים דומים, עד למותם של השניים בסוף 1976.

בעקבות דבריו של אחד הבנים הגיעו אנשי "עובדה" לעובדת סוציאלית שעבדה בקמ"ג וטיפלה באביו לפני מותו. העובדת הסוציאלית סיפרה שטיפלה בחמישה עובדים, שנפטרו מאוחר יותר, ונקבה בשמותיהם. היו אלה חבריו לעובדה של הנפטר, שאותם הזכירה גם אלמנתו כמי שהיו עימו בעת התאונה.

אילנה דיין מאמינה לשתי המשפחות ולעובדת הסוציאלית, כל צד בנפרד. היא טוענת כי לא ייתכן כי שזיכרונותיהם של שתי המשפחות כה דומים באופן מקרי. מדובר כאן בהצלבת מידע משלושה גורמים שונים ובלתי תלויים.

לאנשי קמ"ג קשה יותר להוכיח את גרסתם, דווקא מכיוון שהם שולטים במידע. הם אמנם מסוגלים להציג מסמכים המעידים על נכונות טענותיהם, אך ניתן להתייחס לתיעוד זה בספקנות, הן משום שמקורו בקמ"ג עצמה, והן משום שהועבר לפרקליט המשפחות באופן חלקי בארבע הזדמנויות שונות (בהנחה שקמ"ג אינה מסתירה בארכיביה מידע נוסף). התנהגות קמ"ג בהעברת המסמכים מסבירה את החשדנות שהתעוררה אצל עורכי "עובדה" כלפי הנהלת הכור אך אין בה כדי לבטל את קבילות ההוכחות שהיא מציגה. זאת ועוד, לקמ"ג קשה לשכנע שגרסתה אמינה, משום שהיא מנסה להוכיח שהתאונה שבה מדובר לא אירעה מעולם. כדי לעשות זאת עליה להביא ראיה לכך שלא קרה דבר החורג מן השגרה, ושגרה היא בדרך-כלל המציאות המתועדת פחות מכל.

הראיות העיקריות שמביאה קמ"ג, לביסוס עמדתה, הן מסמכים רפואיים המתעדים את מחלתו של אחד משני העובדים. על פי המסמכים סבל האיש ממחלה קשה וממושכת, שאובחנה בכמה בדיקות. הסימפטומים תואמים את אלה שתיארו בני המשפחה. הנפטר השני, טוענים בקמ"ג, היה אדם בריא שמת מהתקף לב בהיותו עובד קמ"ג, כמצוין בתעודת הפטירה. בהעדר מחלה לפני ההתקף, טוענים בקמ"ג, אין גם תיעוד של מחלה. הסימפטומים שמתארים בני המשפחה במקרה זה אינם מתיישבים, לטענת קמ"ג, עם העובדה שהאיש לא נעדר כמעט מיום עבודה אחד עד מותו. כיצד ייתכן, אומרים בקמ"ג, שאדם חולה כל-כך הגיע יום יום לעבודה במשך שנים רבות, ממש עד למועד שבו חלה ונפטר?

אלה טיעוניהם שני הצדדים לוויכוח. כל טעון משכנע בפני עצמו, אך שניהם יחדיו אינם מתיישבים זה עם זה. לא מצאתי כי בידי הכלים להכריע חד-משמעית, בפני עצמי, איזו מהגרסאות מתארת את המציאות נאמנה. לנוכח העדויות קשה היה לי לקבל את גרסת קמ"ג; אך מצד שני, בהתחשב בראיות שהציגה, איני יכול להצטרף בלב שלם להאשמות שהועלו נגדה ב"עובדה". אם נוקטים עמדה בנקודה זו, חייבים להחליט לאיזה מהצדדים להאמין: האם לקמ"ג, המציגה מסמכים התומכים בגרסתה, אך שולטת במידע באופן המונע ביקורת חיצונית-עיתונאית; או לבני המשפחות, שיקיריהם נפטרו לפני 20 שנה כמעט, ועדויותיהם מבוססות על זיכרון רב שנים, שבאופן טבעי עוצב בהשפעת האסון?

אנשי "עובדה" בחרו לקבל הכרעה. הם האמינו, ומאמינים עד היום, כי המידע שבידיהם חד-משמעי דיו כדי להטיל על קמ"ג אחריות לתאונת עבודה קטלנית, ולהאשימה גם בהסתרת אחריות זו. עצם הקרנת התוכנית היא ההמחשה המובהקת של הכרעת העורכים של "עובדה". הם משוכנעים בנכונות גרסתם ומעוניינים להעביר מסר זה לצופים. נשאלת השאלה אם לא היה על עורכי "עובדה" להציג בפני הצופים את הגרסאות השונות – זו של המשפחות וזו של קמ"ג – ולתת להם לשפוט בעצמם. המסורת התקשורתית מניחה שהתשובה לשאלה חיובית, מסורת זו באה לידי ביטוי בהזמנת דוברי קמ"ג לתוכנית ובכך שניתנה להם במה להצגת עמדתם. השאלה היא אם במה זו ניתנה מתוך כוונה להעניק לצד שכנגד הזדמנות הוגנת להציג את טענותיו, או נועדה רק לשוות מראית עין של הגינות ואובייקטיביות למשדר כדי להגביר את אמון הצופים בו.

אמצעי התקשורת - והתוכנית "עובדה" היא רק דוגמא - שולטים בצינור המידע. אם קמ"ג שולטת במקור המידע, הרי שאמצעי התקשורת שולטים בהעברתו לציבור.
"עובדה" העבירה לצופיה את עמדתה באמצעות כתבת תחקיר שהוכנה מראש, ונתנה לקמ"ג להגיב עליה באולפן. אלא שגם התגובה היתה ערוכה, במידה רבה כדי להתאימה למגבלות הזמן שהוקצב לתוכנית. כאשר מדובר במגבלות כאלה, שיקולי העריכה אינם בידי המגיב אלא בידיו של כלי התקשורת.

במקרה של המשדר שבו אנו עוסקים, ניתן למצוא שתי דוגמאות בולטות לאופן שבו שליטתו של כלי התקשורת במידע, מאפשרת לו להעביר את עמדתו לצופה ביתר קלות.

דוגמא ראשונה היא החלטתם של עורכי התוכנית להשמיט את שלוש הפעמים שבהן התייחס רופא קמ"ג למחלות שמהן סבלו שני העובדים שנפטרו. בתוכנית אמנם נשארה טענת הרופא כי: "שני האנשים האלה נפטרו ממחלות רגילות, נקרא לזה, לא מסרטן או ממחלות שקשורות לעבודתם."; אך אמירה זו מתקבלת אצל הצופה כניסיון לחמוק מתגובה עניינית, יותר מאשר כהסבר ממשי ומפורט של מצבם הבריאותי של העובדים.

הדוגמא השנייה היא הממד הרגשי של התוכנית וניסיונה לעורר תחושות ספציפיות אצל הצופה. בתוכנית הופיעו בני המשפחות כמי שנלחמים בממסד הביטחוני, אשר מוצג כמגן על עצמו ועל אנשיו, האחראים למעשה למות העובדים. הצגה זו של המקרה - בין אם היא משקפת נאמנה את המציאות ובין אם לאו - מטה את ההזדהות הרגשית של הצופים לצד אחד. בתגובתם של נציגי קמ"ג היה רק קטע אחד, שעשוי היה להטות את לב הצופים לצד השני. רופא קמ"ג, בבואו להגן על טענתו שהקריה למחקר גרעיני היא מקום עבודה בטוח, אומר: "ישנם הרבה עובדים שמביאים את הילדים שלהם לעבוד בקמ"ג. אני רוצה לעדכן אותך, יש אפילו בית-ספר טכני בקמ"ג, בית-ספר תיכון. עכשיו גם הבן שלי לומד שם. ועכשיו, אינך מתארת לעצמך שהייתי מביא אותו ללמוד במקום מסוכן." קטע זה הושמט בעריכה.

אין בשתי דוגמאות אלה כדי לטעון, שעורכי "עובדה" חטאו במכוון לקמ"ג ולנציגיו. אין בהן גם כדי לומר שנעשתה מניפולציה על הצופים. עם זאת, מצביעות הדוגמאות על הפן השני של הקונפליקט בין הצדדים שעמדותיהם הובאו בתוכנית. ייתכן, גם אם לא ב"עובדה" לא הוכח הדבר, כי קמ"ג ניצלה את שליטתה במידע כדי להגן על עצמה ועל עובדיה; אבל גם אמצעי התקשורת שבא לחשוף את התופעה ניצל את שליטתו בהעברת המידע, כדי להציג בפני הצופה את גרסתו הוא למקרה, שטבעו האמיתי נותר עמום.

יונתן טיקוצ'ינסקי הוא סטודנט לתואר שני בפילוסופיה ובמנהל עסקים

גיליון 3, מאי 1996