ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נפגש עם נשיא המדינה שמעון פרס ומודיע לו על כוונתו להקדים את הבחירות, אתמול (צילום: משה מילנר, לע"מ)
ספרדי כפול
"אם רוצים לדעת משהו על מצבה של מערכת הבחירות בישראל, כדאי לשים לב לידיעה שהופיעה לפני כמה ימים בתקשורת", כתב אמש אבי טמקין בכפולה הפותחת של עיתון העסקים "גלובס". "מאות נערים המועסקים ברשת בורגר-ראנץ' החליטו להתאגד, והצטרפו בכך לגל גואה של התארגנות עובדות ועובדים בישראל כולה". לדעת טמקין, על אף שההפגנות ההמוניות ברחובות ישראל פסקו, המחאה החברתית "תשפיע על הפוליטיקה הישראלית בבחירות הקרובות ואף הרבה אחריהן. [...] המפלגות והמועמדים ייאלצו להציג בפני הציבור מצע כלכלי סדור, ומי שלא יהיה מסוגל לעשות זאת יהיה בעמדה נחותה".
כדי שהמפלגות והמועמדים "ייאלצו" להציג משנה כלכלית בפני ציבור הבוחרים, על מישהו לאלצם לעשות זאת. אם הציפייה היא שתקשורת הזרם המרכזי בישראל תדרוש מהמפלגות הצגת מצע כלכלי סדור, צפויה אכזבה. נכון לעכשיו, לא זו בלבד שהתקשורת אינה עוסקת במצע הכלכלי של המפלגות השונות (מדוע בכלל לצרף את הדרישה לקבל מידע על העמדות של "המועמדים"? הרי אין בישראל בחירות אישיות. כל מועמד אמור לייצג בכנסת את מצע מפלגתו), היא אינה עוסקת כלל במצע של המפלגות, רק בשמות ובפרצופים של האישים הבולטים בכל מפלגה.
"לחצים על אולמרט ולבני להתמודד בבחירות", קראה אמש הכותרת הראשית ב"גלובס". כותרות הידיעות המרכזיות בכפולות הפותחות עסקו אף הן במשאבי אנוש ולא בעמדות אידיאולוגיות: "נתניהו ויחימוביץ' מנסים לחסום את אולמרט"; "העבודה: סתיו שפיר צפוי להצטרף – ואולי גם עמוס ידלין".
בעיתונים האחרים המצב דומה; הפרסונלי דוחק את האידיאולוגי. "המירוץ לכיסא", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר. סביבה משובצות חמש תיבות המרחיבות על אודות מצב משאבי האנוש בחמש מפלגות שונות. "המירוץ: בין פריימריז ל'ועדות מסדרות'" היא הכותרת המרדימה שעומדת במרכז שער "ישראל היום". הכותרות הראשיות של "מעריב" ו"הארץ" מוקדשות לסקרי דעת קהל החוזים את תוצאות הבחירות (גוש הימין מנצח בלא קושי).
לא שצריך להתאמץ באופן יוצא מגדר הרגיל בימים אלה כדי למצוא תירוץ לכותרות חדשותיות בנושאים כלכליים-חברתיים. "ישראל נותרה בצמרת מדד אי-השוויון", נכתב הבוקר בכותרת הראשית במוסף "עסקים" של "מעריב", עיתון שבו חלה לאחרונה ירידה דרמטית במדד אי-השוויון הפנימי בחלוקת ההכנסות, עם החלטת נאמני העיתון להוריד את המשכורות המקסימלית של עובדיו הבכירים ל-22.5 אלף שקל בחודש.
יוסי גרינשטיין מדווח בכפולה הפותחת של "עסקים" על דו"ח שפירסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפיו בהשוואה למדינות ה-OECD, בולט בישראל אי-השוויון בחלוקת ההכנסות בין עניים לעשירים. אמנם מדד ג'יני למדידת אי-שוויון, הנע בין 0 ל-1, ירד ב-0.006 נקודות בשנה החולפת, אך נותר גבוה יחסית לרוב מדינות המערב. לפי הלמ"ס מדובר בירידה ש"אינה מובהקת מבחינה סטטיסטית". עוד נתונים שעולים מן הדו"ח: 39.5% מהכנסות משקי הבית מגיעים לחמישון העליון, לעומת 6.7% בלבד לחמישון התחתון; שכר הגברים בישראל גבוה ב-51.2% משכר הנשים; נשים מופלות לרעה בשכרן גם כשהן ממלאות תפקידים זהים לגברים. הידיעה זוכה להפניה קטנה מטור צד בשער "מעריב".
בכפולה הפותחת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" טוען סבר פלוצקר כי ממצאי הלמ"ס אמנם יכולים לסייע למועמדי האופוזיציה בישראל במסגרת מערכת הבחירות הקרובה, שכן עולה מהם ירידה ריאלית בהכנסה הממוצעת, אך הם יכולים לסייע גם לאנשי הקמפיין של נתניהו, שכן במקביל עולה מהם שבתקופת ממשלתו הפערים בין עשירים לעניים דווקא הצטמצמו.
"בניגוד לדעה הרווחת", כותב הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", "חלקו של העשירון העליון בעוגת ההכנסה הלאומית החל להצטמצם כבר ב-2010, והתהליך הואץ ב-2011. לעומת זאת עלתה ב-1.3% ההכנסה הריאלית של משקי הבית שראשיהם לא עובדים והם חיים מהקצבאות. השינוי מוצא ביטוי מקביל בעלייה בנתח העשירון התחתון בעוגת ההכנסה הלאומית. [...] החברה הישראלית אמנם עדיין בולטת באי-שוויון גבוה, אבל קצת פחות גבוה מאשר בעבר הקרוב. עם עליית השוויון הכלכלי וההכנסה מקצבאות צפויה גם להירשם ירידה בתחולת העוני".
מדוע "ידיעות אחרונות", שאינו מפספס אף הזדמנות לבקר ולחבוט בבנימין נתניהו, דוחק את ממצאי הלמ"ס למוסף הכלכלי, עם מסגור חיובי למחצה ובלי כל אזכור בשער העיתון או בעמודי החדשות? מדוע העיתון שהיה ממובילי סיקור המחאה החברתית בקיץ 2011, ונתן לבעל הטור יאיר לפיד כפולת עמודים מרכזית שבה פנה נרגשות ל"אחיו העבדים", מתמקד הבוקר בקרבות הפנימיים בליכוד ובשמות המצטרפים החדשים למפלגתו של לפיד? מאותה סיבה שהעיתון הפנה עורף למחאה החברתית בקיץ האחרון. חוסר עניין לציבור, לפי גרסת העיתון. פחד משינוי מערכתי ממשי, לפי גרסת המוחים.
מי שהתמיד בסיקור בולט של המחאה החברתית בקיץ האחרון הוא "הארץ". גם הבוקר חריג העיתון ביחס לסוגיה זו. באחד השלבים בסדרת השינויים שעבר באחרונה העיתון הוחלט לייחד מדי יום את עמ' 3 לנושא אחד שאינו המובן מאליו של הכרוניקה החדשותית. בעמוד זה יכולים כתבי העיתון ועורכיו להדגיש בפני הקוראים נושא שלדעתם ראוי לתשומת לב, ואשר בסדר האוטומטי של הדיווח על חדשות היום היה מתמצה בידיעה קצרה בעמוד אחורי, אם בכלל. הבוקר מוקדש עמ' 3 של "הארץ" לקשר בין מובילי המחאה החברתית לבחירות הקרובות.
אילן ליאור מדווח בהרחבה על הכוונות הפוליטיות של הדמויות הבולטות במחאה. מי יצטרף לפוליטיקה, ובאיזה אופן? לכתבתו נלווה טור מאת אור קשתי, שטוען, בדומה לטמקין ב"גלובס", כי המחאה של הקיץ שעבר כבר השפיעה על סדר היום בבחירות הנוכחיות. "העובדה כי נתניהו בחר לתבל את הודעתו שלשום על הקדמת הבחירות בענייני התקציב הבא והשפעתם מעידה על כוחה של המחאה החברתית", הוא כותב. "[...] ההפגנות ההמוניות של הקיץ הקודם הוכיחו ששכבות רחבות בחברה הישראלית דורשות לנהל שיח כלכלי-חברתי, ולא להצטמצם רק לאיום תורני, כמו הפלסטינים או איראן".
החלטת "הארץ" להקדיש את עמ' 3 לנושא מבורכת, אך גם היא מדגישה עד כמה הוא נתפס כנפרד מהכותרות החדשותיות ה"טבעיות" של תקופת מערכת הבחירות. הכותרות ה"טבעיות" צומחות ממה שלדעת העורכים תמיד מעניין את הציבור (ידוענים, במקרה הזה פוליטיים) וממה שכל המפלגות מבקשות לקדם באמצעות מחלקות יחסי-הציבור שלהן. כדי שהתקשורת הישראלית המרכזית (מסחרית ברובה, מרוששת כולה) תדווח באופן קבוע על המצע הכלכלי-חברתי של המפלגות השונות, יצטרך לקום גוף חיצוני שיסייע לה. כשלעצמה, נראה שאין לה די כוח רצון או די כוח אדם כדי לעשות זאת.
משום כך יש לברך על מה שאומר רגב קונטס, מפעילי המחאה החברתית, לכתב "הארץ" אילן ליאור. לפי דיווחו של ליאור, קונטס מתכוון להקים יחד עם שותפיו לדרך, שיר נוסצקי ורועי נוימן, גוף שהוא מכנה "המשרד לתקשורת חברתית". "ננסה להנגיש לציבור כמה שרק אפשר מי מבין המפלגות מתייחסת לדרישות המחאה ומציגה תוכנית ברורה, מסודרת ואמינה", אומר קונטס. "אנחנו נעשה הכל כדי לדאוג שמערכת הבחירות הזאת תיסוב סביב נושאים של כלכלה וחברה ולא רק סביב ביטחון".
בינתיים, כאמור, לא רק שסיקור מערכת הבחירות לא נסוב על נושאי כלכלה וחברה, הוא גם לא נסוב על נושאי ביטחון. הוא נסוב על רשימות המועמדים הבולטים והמאבקים האישיים ביניהם. ב"הארץ" הכותרת הראשית נסמכת על סקר דעת קהל שלפיו "לבני גורפת את אחוזי התמיכה הגבוהים ביותר מול נתניהו". לפי ממצאי הסקר, ציפי לבני זוכה ל-28% תמיכה מול נתניהו, לעומת 24% לאהוד אולמרט, 17% לשלי יחימוביץ', 16% לשאול מופז ו-15% בלבד לאהוד ברק.
נראה שלא רבים בציבור הישראלי משוכנעים כמו עורך "הארץ", אלוף בן, כי "יש רק מנהיג אחד בזירה הפוליטית היכול להוביל את המחנה לניצחון על נתניהו, וזהו אהוד ברק. רק הוא מצויד ברקורד מדיני ובטחוני עשיר, במיצוב של גנרל בטחוניסט המוכן להחזיר שטחים, ביחסים קרובים עם הממשל האמריקאי ובניסיון מוכח של התמודדות עם נתניהו והבסתו".
באותו מאמר הכיר בן בחוסר הפופולריות של ברק והמליץ לו לאחד כוחות עם מפלגות אחרות. עד כה המהלך לא התממש. סקר "מעריב" מעלה תמונה דומה: "אולמרט ולבני לא מאיימים על נתניהו". כפי שניתן לראות, גם סקרי דעת הקהל מתמקדים בפרסונות המועדפות על הציבור ולא בעמדות המועדפות. המשיבים נשאלו על המנהיגים והמפלגות המועדפים בעיניהם, לא על דעתם בענייני מדיניות פנים או מדיניות חוץ.
מלבד זאת בולטות בעיתונים ידיעות על זוויות פרוצדורליות שוליות כגון קביעת התאריך לבחירות או סיפורו של חבר-כנסת חדש שיישבע ביום שני אמונים רק כדי להצביע כמה שעות מאוחר יותר על פיזור הכנסת. פה ושם מתפרסמות גם ידיעות המוקדשות לנושאים ראויים יותר, כגון שאלת מעמדם של מועמדים עבריינים.
בעיתון "ישראל היום" לא מקבלים את נצחון נתניהו כמובן מאליו ומקדישים כמה טורים למתקפה על יריביו: אהוד אולמרט, יאיר לפיד והתקשורת שאינה "ישראל היום". דן מרגלית מטפל בעיקר בראשון ("עצם הדיון באפשרות שאולמרט יחזור לזירה הציבורית מביך ומביש לישראל"), מתי טוכפלד מקדיש טור הן לראשון והן לשני ("המוסר הכפול של יאיר לפיד"), ודרור אידר מתמקד בשלישי ("כמו בארה"ב, גם פה הבחירות הקרבות תהיינה בין אומרי האמת לציבור לבין סחרירני התקשורת. השנאה הכבושה לנתניהו ולכלל המחנה השמרני, שזרזיפים ממנה הרטיבו את דפי העיתונים ומסכי האינטרנט בשנים האחרונות, תשטוף אותנו במלוא חרפתה בחודשים הקרובים").
אם רוצים לדעת משהו על מצבה של מערכת הבחירות בישראל אפשר לשים לב לידיעה על התארגנות עובדי בורגר-ראנץ', אבל כדאי גם לשים לב לאינספור הידיעות על מערכת הבחירות עצמה. נכון לעכשיו, אלו ידיעות נטולות משקל אידיאולוגי. אפשר שאין עוד הבדלים אידיאולוגיים ממשיים בין רוב המפלגות המתמודדות בבחירות לכנסת ופונות לקהל הקוראים של עיתונות הזרם המרכזי. גם כך, תפקידה של תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית הוא לנסות לחדד את ההבדלים שבכל זאת קיימים, אחרת היא מודה שכל מערכת הבחירות הזו אינה אלא פארסה חסרת ערך.
בשולי החדשות
א. בעיתון "גלובס" הופיעה אמש הכותרת "לא כל מה שאגסי עשה היה מושלם, אבל התייחסותה של התקשורת אליו מבישה", ציטוט מפי המנכ"ל החדש של בטר-פלייס, אוון תורנלי. לפי הדיווח, מאת עדי בן-ישראל, המנכ"ל החדש אמר זאת במסיבת עיתונאים שנערכה אתמול.
ב"כלכליסט" נבחר ציטוט מפי מנכ"ל השלוחה הישראלית של החברה, משה קפלינסקי, להתנוסס ככותרת לדיווח מאת תומר הדר על מסיבת העיתונאים: "נצטרך לבצע התאמות לתוכניות העבר של אגסי". ב"דה-מרקר" מתמקדים אבי בר-אלי ודניאל שמיל בגורל עובדי החברה: "בבטר-פלייס מעריכים: שליש מהעובדים בישראל יפוטרו", נכתב בכותרת דיווחם.
"ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", ממשיך לסקר את היזם הישראלי שי אגסי מזווית שונה. בגליון הבוקר מופיעה ידיעה מאת אודי עציון תחת הכותרת "מנכ"ל בטר-פלייס החדש: 'שי אגסי ענק, כולנו טעינו'". בעוד שמהכותרת ניתן להבין כי היתה זו טעות להדיח את אגסי, מהציטוט המלא ניתן להבין כי המנכ"ל החדש בסך-הכל נמנע מלהאשים את אגסי אישית בטעויות החברה בעבר.
ב. ב"הארץ" לא מדווח כלל על פלסטיני שדקר אתמול ישראלי ופצע אותו קל. ב"מעריב" מתפרסמת על כך ידיעה קצרצרה. ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה בולטת יותר, ולפיה הדוקר ניסה לברוח מהמקום, אך נתפס והועבר לחקירה. בעיתון החרדי "המבשר" מדווח מרדכי גולדמן, על סמך "גורם בטחוני", כי הדוקר כלל לא ניסה לרצוח את הישראלי, לא באמת ניסה לברוח ממקום האירוע, ובסך-הכל רצה להיכנס לכלא כיוון שמחוץ לכלא חש עצמו מאוים מצד גורמים פליליים.
ג. אלה ימים יפים ל"ישראל היום" ותומכיו. נתניהו מוביל ללא עוררין לקראת הבחירות בישראל. מיט רומני צובר תאוצה בארה"ב. אבל ב"ישראל היום" לא נחים על זרי הדפנה. בחזית הישראלית תוקפים, כאמור, את יריבי נתניהו. בחזית האמריקאית מדווח הבוקר על "מחלוקת חדשה סביב הטבעת של אובמה".
דיווחם של אלי לאון וסוכנויות הידיעות נפתח בשאלה, "האם נשיא ארה"ב ענד במשך עשרות שנים טבעת עם כיתובים אסלאמיים?". מהמשך הדיווח עולה כי התשובה היא "ככל שניתן לקבוע, לא". הידיעה נסמכת על אתר אמריקאי ש"פירסם אתמול טענה שלפיה על טבעת הנישואים הזהובה מצויה הצהרת האמונה המוסלמית".
אמנם לפי "ישראל היום" "לא ברור מה מידת האמינות של הדיווח, ויצוין כי האותיות 'הערביות' לכאורה דורשות מידה של דמיון כדי למצוא בהן את הפסוק", אך זאת ילמד רק מי שיטרח לקרוא מעבר לכותרת הידיעה ושתי הפסקאות הראשונות. הדיווח של "ישראל היום" מצדיק את עצמו בשורה האחרונה, שקובעת כי "ובכל זאת, הפרסום עורר עניין ברשת בארה"ב". דומה שבכל הנוגע לסיקור ברק אובמה, הסטנדרטים העיתונאיים נעלמים לחלוטין ממערכת "ישראל היום".
ענייני תקשורת
שלי פריצקר מדווחת ב"כלכליסט" כי בוטלה פגישה לפתרון סוגיית חובות ערוץ 10, משום שראשי הערוץ לא העבירו את הנתונים הכספיים כפי שהתבקשו.
אבשלום חלוץ מדווח ב"דה-מרקר" כי האתר "סלונה" חתם על הסכם שיתוף תוכן עם "הפינגטון פוסט".
נתי טוקר מדווח באותו עיתון כי המשנה ליועץ המשפטי קובע כי חובה לקיים מכרז להפקת מהדורות החדשות המקומיות בכבלים ובלוויין.
באופן יוצא מגדר הרגיל מגיעה ידיעת ברנז'ה שולית למדי לעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". רז שכניק מדווח הבוקר כי מועצת העיתונות מצאה ש"ישראל היום" חטא לתפקיד העיתונות כשמחק את שמותיהם של ראש הממשלה ושר האוצר ממכתב ההתאבדות של משה סילמן.
יוסי קליין מקדיש את טורו השבועי במדור הדעות של "הארץ" לשינוי ביחסם של עיתונאים בישראל לחוזים אישיים ותוכניות פנסיה. גדעון לוי כותב באותו מדור על ידיעה שפורסמה באתר "רוטר", ולפיה אביו היה משתף-פעולה עם הנאצים. "לפי שעה, אין עתיד לעיתונות אחראית ורצינית ללא העיתון המודפס. כבודו של האינטרנט במקומו מונח, הוא ההווה והוא העתיד, אבל אם ניוותר עם הדיגיטל לבדו, יבוא הקץ על עיתונות המתנהלת על-פי אמות מידה מקצועיות", טוען לוי.
"בעכבר העיר – תל-אביב" מדווחת אודיה גנור על סדנה שיקיים ארגון המשמר-החברתי, ותעסוק בכתיבה עיתונאית. הסדנה תיפתח היום בשעה 18:00, בבית-העם בשדרות רוטשילד, בפאנל בהשתתפות רינו צרור, צבי זרחיה ואחרים.
ב"מעריב" מתפרסמת מודעה על פני עמוד שלם. במודעה מודה "משפחת 'מעריב'" למנויי העיתון על האמון, התמיכה ומכתבי העידוד. "אתם מעניקים לנו עוצמה והשראה ואנו גאים בבחירתכם בנו כל יום מחדש!", נכתב.