הסיקור התקשורתי של הפולמוס על הרפורמות במערכת ההשכלה הגבוהה מעסיק את אנשי האקדמיה לא פחות מהדיון ברפורמות עצמן. מעל הכל, האג'נדה שמקדם המוסף הכלכלי "דה-מרקר" מכעיסה לא מעט אנשים באוניברסיטאות.
"דה-מרקר" מקדם בצורה עקבית את הטענה הבאה: האוניברסיטאות בישראל ממומנות מכספי משלם המסים, אך הפיקוח עליהן רווי ניגודי אינטרסים במקרה הטוב, או שכלל אינו קיים במקרה הפחות טוב. לטענות הללו הוקדשו לפחות שמונה מאמרים, מרביתם מאת מירב ארלוזורוב, רק בשלושת החודשים האחרונים.
אמנם כדאי בהזדמנות זאת להזכיר כי בניגוד להאשמות שלעתים מוטחות ב"דה-מרקר" בכלל, ובארלוזורוב בפרט, העיתון אינו ממעיט בחשיבותם של מדעי הרוח והמחקר הבסיסי ולא מעדיף על פניהם ענפים עם "תפוקה כלכלית" גבוהה יותר. העיתון גם אינו נוקט עמדה בנוגע לתחומי הפיקוח ולסטנדרטים הראויים, קל וחומר שאינו קורא לפיקוח ישיר על התוכן הלימודי או המחקרי באוניברסיטאות. האג'נדה שמקדם העיתון נוגעת בעיקר למבנה הפיקוח על האוניברסיטאות.
אמונים על איזון, או לפחות פלורליזם, עורכי "דה-מרקר" מעניקים במה גם לדעות מנוגדות לעמדה שמייצגים כתבי העיתון. ואכן, בתקופה האחרונה פורסמו לפחות חמישה מאמרי אורח של כותבים שונים, רובם מתוך האקדמיה, המתמודדים עם הטענות שמעלים כותבי "דה-מרקר". ייתכן בהחלט שכוונותיהם של העורכים כנות, ושיש מצדם ניסיון אמיתי ליצור דיון הוגן. עם זאת, מאמרי אורח של כותבים מתחלפים אינם יוצרים, ואינם יכולים ליצור, איזון מספק.
דוגמה מעניינת הממחישה את חוסר האיזון הזה ניתן לראות בגליון "דה-מרקר" מה-28.7. בעמוד הדעות הובא מאמר מאת ארלוזורוב, "האוניברסיטאות מכריזות על עצמאותן ממדינת ישראל", כותרת מעט קולנית למאמר שעסק בחשדות מסוימים שעלו בדו"ח הממונה על השכר ובאי-נכונות של האוניברסיטאות להגיב לממצאים בנימוק שהן אינן כפופות לממונה על השכר. בעמוד הנגדי פורסם מאמר של גדעון דגן, מרצה באוניברסיטת תל-אביב, תחת הכותרת "ישראל במקום השביעי בעולם במחקר האקדמי, אז מה האוצר רוצה מהאוניברסיטאות?". במאמר זה נטען, על בסיס נתונים של מכון מחקר אמריקאי, כי ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם במחקר אקדמי, ולכן אין לקבל את הטענות כי מבנה הפיקוח או מבנה התמריצים באקדמיה בישראל משובש.
למרות רושם ראשוני של איזון (מאמר "בעד" האוניברסיטאות מול מאמר "נגד"), הפרסום לוקה בחוסר סימטריה. אמנם המאמר של דגן כתוב היטב ומסתמך על נתונים ונימוקים משכנעים, אבל הוא כללי ביותר. מה שדגן טוען הוא שהמצב איננו גרוע כפי שלפעמים נטען. לעומתו, המאמר של ארלוזורוב ממוקד ביותר, ועוסק בנושא שברור שחשיבותו איננה בנושא כשהוא לעצמו, אלא בכך שהוא בבחינת הדגמה נוספת של בעיית הפיקוח על האוניברסיטאות. כך מוצבים זה מול זה טיעון כללי ש"בעצם המצב די טוב" מול טיעון נקודתי המשתלב במערכת רחבה של דוגמאות המשרתות טיעון עקרוני אחד.
ההבדל הזה איננו מקרי. לרשות הכותבים האורחים אינו עומד מרחב הנשימה שיש לכותב קבוע. מטבע הדברים, כאשר כותב אורח מוזמן, או מתנדב, לכתוב מאמר, הוא ייטה לטיעון כללי יותר. קשה לדמיין שכותב שמקבל במה חד-פעמית כדי לקדם נושא שבנפשו ינצל את ההזדמנות כדי להתייחס לנושא הצבירה של 4% מהשכר לפנסיה לעומת 2% המקובלים במגזר הציבורי (אחת הדוגמאות המובאות במאמרה של ארלוזורוב). ובאמת, רוב האורחים הכותבים על הנושא התמקדו באחד משני טיעונים: האחד, שהרמה של המחקר בישראל איננה נמוכה, והשני, שמרצים עובדים קשה מאוד, ובכל מקרה, הרבה מעבר למספר שעות ההוראה שלהן הם חייבים.
לעומת זאת, לכותבים קבועים יש הזמן והסבלנות לטעון טיעון עקרוני, ולהמשיך לפתח ולהדגים אותו לאורך זמן, ואף לפרש התרחשויות חדשות על רקע הטיעון העקרוני הזה. כותבים אורחים, גם אם סך המאמרים שיפרסמו ישתווה בכמותו למספר המאמרים המנוגדים לדעתם, וגם אם בפני עצמו יהיה כל אחד מן המאמרים שלהם מופת של כתיבה, אינם יכולים להתמודד כשווי כוחות מול כותב קבוע המקדם אג'נדה מסוימת לאורך זמן.
אם עורכי "דה-מרקר" מעוניינים ליצור איזון אמיתי בכתיבה בנוגע למערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, אין תחליף לכותב קבוע, שייצג את העמדה שעד היום ייצגו בעיקר כותבים אורחים. כותב כזה אינו חייב לבוא משורות העיתון, וייתכן שהמבנה המועדף הוא של כותב-אורח קבוע; כותב שאיננו תומך בקו של מערכת העיתון, אבל כזה שיכול להרשות לעצמו את מרחב נשימה שלא יאלץ אותו להציג תפיסת עולם שלמה ב-500 מלה. אין פה המלצה לביצוע מיקור חוץ (out-sourcing) של עמודי הדעות, אבל אם יש נושא "נישה", שכותבי העיתון חוזרים אליו פעם אחר פעם, ותמיד מאותו הכיוון, ואם עורכי העיתון מעוניינים בדיון איכותי ומעמיק, כותב-זמני קבוע יכול בהחלט לתרום למטרה זו.