חברי המערכת של "העין השביעית" מנהלים שיח פנימי בקבוצת דיון סגורה. במרוצת החודשים האחרונים, שבהם הפורמט הזה פעיל, הוא קיבל מעמד של מעין בלוג קיבוצי: הכתבים והעורכים מגיבים באופן ספונטני על התרחשויות בתקשורת, מעלים סוגיות לדיון, מפנים לקישורים רלבנטיים, ומעירים איש על דברי עמיתו. כוחו של הפורום הזה – בישירותו ובכנותו. חברי הקבוצה אינם בוררים במלים, אלא מקלידים את נהמת בטנם.

ביום חמישי השבוע, בשעה 08:32, החל הפורום לזמזם: הידיעה על התאבדותו של דודו טופז הופצה בין חברי הקבוצה, ובמשך ארבע השעות הבאות הם הגיבו עליה וניהלו ביניהם דיון על האופן שבו התקשורת מסקרת את האירוע. זה היה שיח מאלף משום שהוא התנהל באופן סימולטני להתרחשות המתפתחת ומשום שהוא נערך בעצבים חשופים, ללא שכבות המגן של הנימוסים הטובים והתקינות הפוליטית.

עד מהרה עלו הקישורים לדברים שכתב באותו בוקר רביב דרוקר בבלוג שלו: "לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו. המשך הסאגה היה מכאיב מדי ומרגיז מדי"; וגם לדברים שאמר היחצן רני רהב: "טופז עשה את המעשה האמיץ ביותר. הוא בחר את דרכו – במקום לעבור ארבע שנים במשפט".

זרים ומזכרות על קברו של דודו טופז, אתמול (צילום: גיל יערי)

אחד מחברי המערכת לא יכול היה לשאת את העמדות האלו והעיר שהוא מקווה שבחלוף השעות רביב דרוקר "יקבל טעם טוב וימחק את דבריו". חבר אחר חלק עליו: "[טופז] היה שרץ. גם אני לא מצטער על מותו". הראשון השיב: "יש הבדל גדול בין לא להצטער על מותו ובין להגיד איזה כיף חיים פה שהוא התאבד". עמיתו לא חזר בו: "[...] התגובה הראשונית שלי היא דומה לזו של דרוקר, ואני חושב שהייתי כותב דברים דומים [...] נדמה לי שהכלל 'אחרי מות קדושים אמור' לא תופס במקרה של חלאות בסדר הגודל הזה (אני לא מתכוון למעשיו הפליליים)".

כעבור כמה שעות עלה לאתר "העין השביעית" טור של חנוך מרמרי ("מעבד-אסון"), ששיקף באופן אותנטי את ההתלבטות המוסרית שפרשת טופז מעוררת: האם "ראוי" להזדהות עם מצוקתו של איש רע לב כמו טופז; מהצד האחר, האם נכון לצהול על מותו? מרמרי שיתף את הקוראים בתהליך הרגשי והנפשי שעבר עליו עד שהגיע למסקנה שהוא נוטה להזדהות עם גישתו של רביב דרוקר.

הקושי שאני מוצא בתפיסה של דרוקר הוא פסקנותה (בניגוד למרמרי, נימת דבריו היא חד-משמעית, כמעט אדישה לעניין הנדון: מותו של אדם). דרוקר ורני רהב וחברנו ב"העין השביעית" מתייחסים לאירוע במונחים תועלתניים גרידא: טופז פשע, עמד בפני תהליך משפיל של העמדה לדין ובפני תקופת מאסר לא קצרה – מוטב לו, למשפחתו ולחברה כולה שהתאבד. הנימה שבה נכתבו ונאמרו דבריהם של אלה היתה כמעט של שמחה לאיד. כאילו אמרו: טוב שזה קרה לו, מגיע לו למות על הפשעים שעשה, ובכלל על אישיותו הנאלחת.

הנה דרך אחרת להתבונן על הפרשה: לפנינו טרגדיה אנושית במלוא מובן המלה. אדם שמילדותו, כנראה, סבל מחסכים שמילא באמצעות הישענות על אהדת הקהל. הצורך בתשומת לב הציבור היה לו כה קריטי שבלעדיה לא יכול היה להחזיק מעמד. הדו-שיח שניהל עם הקהל הפך אותו למגלומן בממדים כאלה שהוא ראה את עצמו כמין מלאך, משיח, שיש לו הכוח והזכות לעשות ככל העולה על רוחו. גם לנהוג בגסות מקוממת בגברים ובנשים וגם ליזום פשעים חמורים נגד מי שהצטיירו במוחו הקודח כאויביו. ואלה הלכו ורבו ככל שהזדקן ואיבד את מגע הקסם עם הקהל. ללא תרועת היציעים, לא יכול היה לשרוד משום שאי-שם בתהליך עיצוב אישיותו, לא פיתח כוחות פנימיים לנהל אורח חיים תקין.

צרמה לי הנימה שבה חיוו דעתם דרוקר, רהב ושותפיהם לדעה על התאבדותו של טופז. הטרגדיה מורכבת מכדי שיעסקו בה בנימה מתלהמת כל-כך ופסקנית כל-כך. גם מסקנתם טעונה עיון: האם דינו של עבריין, שמואשם בתקיפה ובאיומים, מוות? האם אין מדרגי ענישה בהתאם לחומרת העבירות? האם נכון לתת לגיטימציה להחלטתם של עבריינים נואשים להתאבד? האם עבריינים, גם כשהם ידוענים, אינם זכאים לקבל הזדמנות לרצות את עונשם, להשתקם ולחזור לחיות כאזרחים מן השורה?