כנסת ישראל (צילום ארכיון: מרים אלסטר)

כנסת ישראל (צילום ארכיון: מרים אלסטר)

"חדשות המאיון"

היום תתכנס הכנסת למושב שככל הנראה יימשך כמה שעות בלבד. לפי הדיווחים בכל העיתונים, חברי-הכנסת יעבירו עד שעות הלילה חוק לפיזור הכנסת לקראת בחירות.

לכבוד האירוע מוקדש עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות", עמ' 6, לסיכום פועלה של הכנסת ה-18. תחת הכותרת "ספר השיאים והסיעות" מזכיר הכתב צביקה ברוט כמה פרטים ואירועים טריוויאליים מהכנסת האחרונה. את רוב שטח העמוד תופסים תצלומים צבעוניים ולצדם חותמות כגון "שיא המבוכה", "שיא האלימות", "שיא הגימיקים" ו"שיא ההריונות". על עבודת החקיקה והפיקוח של חברי-הכנסת לא נכתב כמעט דבר, למעט כמה שורות שמופיעות תחת החותמת "שיא החקיקה" ומלמדות כי חברי-הכנסת ה-18 שברו שיא עולמי בהצעות חוק. סיכום דומה, אם כי מעט פחות צבעוני, מציע הכתב אריק בנדר בכפולה הפותחת של "מעריב". "לפני פיזור: הרגעים המביכים", לשון הכותרת מעל רשימתו, אף כי זו כוללת גם מידע על מהלכים שאינם גימיק טהור.

שני הסיכומים הללו מסייעים להחדיר לתודעה את התפיסה שלפיה הכנסת היא קרקס פומבי של מוזרויות, שלאו דווקא משפיעות באופן ישיר על מציאות חייהם של תושבי מדינת ישראל. זו תפיסה הרסנית ושגויה. בכנסת מתקבלות החלטות חשובות המשפיעות על כל תחומי החיים בישראל. אחרת לא היו משקיעים בעלי אינטרסים פרטיים הון עתק בשילוח עדר של לוביסטים אל עבר המחוקקים.

דמיינו לרגע עיתון יומי שפונה לחבורת בעלי האינטרסים הפרטיים, אותם גורמים ששוכרים את שירותי הלוביסטים, ויוצא לאור על-ידי עושי דברם. "חדשות המאיון" יקראו לו, נניח. היעלה על הדעת לסכם ב"חדשות המאיון" את הקדנציה האחרונה של הכנסת באמצעות לקט גימיקים ופרטים טריוויאליים? בוודאי שלא. עיתון שכזה יגיש בתום הקדנציה סיכום של ההצלחות והכשלונות של הלוביסטים לאורך ימי הכנסת האחרונה, יסמן מטרות לקראת הכנסת הבאה ויזהיר מפני מי שעלולים לנסות לחבל במלאכת הלוביסטים.

לקבוצות רחבות בציבור אין לוביסטים. הללו, בהגדרה, מייצגים אינטרסים צרים. בדמוקרטיה פרלמנטרית אחד הגורמים שאמורים לשמש משקל נגד ללוביסטים, שאמורים לקחת על עצמם את המשימה לייצג את האינטרס הציבורי הרחב, הוא העיתונות. היא אמורה לשמש מעין לוביסטית של כלל האזרחים, לפקח על חברי-הכנסת, לדחוף אותם למען עשייה שתיטיב עם הציבור הרחב, ולדווח לו עם פיזור הכנסת על המהלכים המשמעותיים שעשו חברי-הכנסת למענו ונגדו.

והנה, שני עיתונים מרכזיים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", מסכמים את העשייה הפרלמנטרית של ארבע השנים האחרונות באמצעות לקט גימיקים. ההפך הגמור מייצוג האינטרס הציבורי. הרגעים המביכים באמת הבוקר הם באחריות "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", לא חברי-הכנסת ה-18.

למעשה, כך היו רוצים שולחי הלוביסטים וחבריהם, אותם בעלים היפותטיים של היומון הבדיוני "חדשות המאיון", לתאר את הכנסת בפני הציבור הרחב: קרקס פומבי של מוזרויות שבינו לבין שגרת חייהם אין כל קשר ישיר. אין מה להתעניין, מבין הקורא מן השורה, אין על מי לסמוך. אפשר להמשיך ללעוג לחברי-הכנסת ולפסול את השיטה כולה. אפשר להמשיך לא להפריע ללוביסטים במלאכתם.

עיתונים הפונים לקהל הרחב, אך פועלים כאילו היו נציגי המאיון, גורמים נזק כפול. הם אינם ממלאים את השליחות הציבורית שמוטלת עליהם, ובו בזמן מסיחים את הדעת ממי שמנסה לעשות זאת. ויש מי שמנסה לעשות זאת. "על חשבון הציבור: הכנסת תאשר הטבות למעטים במיליארדים", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של העיתון "דה-מרקר".

צבי זרחיה, מוטי בסוק ואריק מירובסקי מדווחים בעמ' 8 כי בשעות האחרונות לקיומה תנסה הכנסת ה-18 להעביר שורה של חוקים, ובהם חוק המכונה חוק "הרווחים הכלואים", שלפי "דה-מרקר" "מעניק הנחה בתשלום מס לחברות ענק בינלאומיות שצברו רווחים בעשרות מיליארדי שקלים ולא שילמו עליהם מס". לטובת מי ששכח מוזכר כי "שר האוצר יובל שטייניץ נאבק לחוקק את הצעת החוק חרף הלחצים נגדה. האוצר מקווה לגבות באמצעות החוק מסים בגין רווחים כלואים בסך של 3 מיליארד שקל בשנה הקרובה, בעוד שעל-פי שיעורי מס החברות הרגילים, החברות היו אמורות לשלם עד 30 מיליארד שקל על רווחיהן".

אגב, גם הכותרת הראשית במוסף "עסקים" של "מעריב" עוסקת בחוק הרווחים הכלואים, אך מנקודת מבט הפוכה. "האוצר לוחץ לאשר את חוק הרווחים הכלואים לפני פיזור הכנסת", נכתב בה, על רקע תצלום של שר האוצר יובל שטייניץ. כותרת המשנה מזהירה מפני התנגדות לחוק, שתוביל ל"חור של 3 מיליארד שקל בתקציב השנה הבאה". יהודה שרוני מדווח בעמוד 4 של המוסף כי ועדת הכספים צפויה לאשר הבוקר את הצעת החוק שיזם משרד האוצר. "יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני מבין את החיוניות באישור החוק ומשקיע מאמצים רבים בשכנוע חברי-הכנסת לתמוך בהצעה", הוא כותב, ולסיום מזכיר כי היו להצעה גם מתנגדים.

חיבוקי הולך הביתה

"מקורביו" של שר התקשורת והרווחה, משה כחלון, עבדו אמש שעות נוספות. לעת ערב נודע כי השר הודיע לראש הממשלה על פרישתו מהפוליטיקה. הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר מוקדשות לכך (הכותרת הראשית של "הארץ" כוללת כותרת משנה ללא טקסט מתוך גוף הידיעה ולצדה מודפס תצלום גדול של כחלון. היא דומה מהרגיל לכותרות הראשיות של הטבלואידים).

"נתניהו ינסה לשכנעו להישאר", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "מעריב". "מקורביו דחו את הטענות כי מדובר בתרגיל פוליטי בלבד", נכתב בזו של "הארץ". "מכחיש 'שמועות מרושעות' שפרישתו קשורה לענייני בריאות", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות". "מקורביו: הוא עשוי לעבור למגזר הפרטי", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום".

מהלכו של כחלון, כך נראה, תפס את כולם בהפתעה. במערכת הפוליטית ובתקשורת כאחד. מזל מועלם מדווחת ב"מעריב" כי כחלון כבר החל במסע הפריימריז ואפילו בחר בסיסמה "משה כחלון, ההצלחה של כולנו". אורי שבתאי מדווח ב"ישראל היום" כי ביום שישי בבוקר, בראיון לרדיו חיפה, תיאר כחלון את תוכניותיו לקדנציה הבאה של הכנסת. יוסי ורטר מתאר ב"הארץ" כיצד במוצאי השבת האחרונה הכחיש כחלון נמרצות באוזני שר החינוך גדעון סער את השמועה כאילו בכוונתו לפרוש (ב"ידיעות אחרונות" מזכירה סימה קדמון בחטף את "אחד השרים" שהתקשר שלשום לכחלון ושמע מפיו הכחשה, בלי לציין את שמו).

הכתבים והפרשנים הפוליטיים מעלים סברות שונות בנוגע לנסיבות הפרישה. שלום ירושלמי כותב ב"מעריב" על האפשרות שהמהלך של כחלון נועד להשיג לו הבטחה שיכהן בממשלה הבאה כשר האוצר. גם יוסי ורטר מזכיר זאת ומציין כי בחודשים האחרונים חש כחלון שאין לו חופש פעולה מלא כשר רווחה. סימה קדמון מעלה ב"ידיעות אחרונות" את האפשרות שכחלון פרש כדי לחזור כמועמד לראשות הממשלה. ב"ישראל היום" מעריכים מתי טוכפלד ודניאל סיריוטי כי מהלכו של כחלון אינו נובע מרצון לקבל הבטחה לכהונה כשר האוצר ומוסיפים כי "פניו של כחלון לסקטור העסקי".

בכל העיתונים מציינים את הפופולריות של כחלון, את תדמיתו כשר "חברתי" ואת ההשפעה האפשרית של עזיבתו על הצלחת מפלגתו בבחירות הקרובות. לפי יובל קרני, הכותב ב"ידיעות אחרונות", כחלון היה "אחד מחברי-הכנסת האהובים במפלגה, שתמיד הגיע לאירועים של חברי המרכז. 'חיבוקי', הם קראו לו בחיבה". ב"ישראל היום" יוצאים הסופרלטיבים מפי הפרשנים, לא חברי מרכז הליכוד: "סיפור סינדרלה", כותב עליו דן מרגלית. "[...] פוליטיקאי מזן בלתי מוכר. [...] איש ציבור מדהים וחדשן בזירה הפוליטית הישראלית".

"אחת מנקודות התורפה של ממשלת נתניהו היא התנהלותה בתחום החברה והרווחה", מציין יהונתן ליס ב"הארץ", בידיעה שלא עברה די עריכה. כעת, מוסיף ליס, איבד הליכוד דמות המזוהה עם סיוע לשכבות המצוקה. "פרישה של השר החברתי הבולט עלולה, בתסריט מסוים, [...] אפילו לפגוע אלקטורלית בליכוד", מוסיף ורטר. "כחלון הוא נכס אדיר לליכוד, האיש היחיד שהוא [נתניהו] יכול לשגר לחזית מול שלי יחימוביץ'", כותב ירושלמי. "ירידתו מהבמה מותירה חלל גדול", מודה מתי טוכפלד ב"ישראל היום". "אם בתקופה הקרובה נשמע מצדו ביקורת על נתניהו, אם יתחילו לזלוג דברים שהוא אומר נגד מדיניות הליכוד ובראש ובראשונה על ראש הממשלה – הנזק עשוי להיות גדול", מעריכה/רומזת/מייחלת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות".

ורטר כותב כי בחודשים האחרונים חל נתק בין כחלון לנתניהו. "בחודשים האחרונים עלו על שרטון יחסיו של כחלון עם נתניהו, לאחר שהתנגד לקיצוץ בתקציב המדינה", מדווח גם יובל קרני. מזל מועלם מתארת אף היא התרחקות בין השר לראש הממשלה בתקופה האחרונה. רק ב"ישראל היום" מציג טוכפלד עלילה שונה, ולפיה "בשלב מסוים, רק לפני חודשים ספורים, היה נדמה שאורו של כחלון מעט מתעמעם. שכוחו נחלש [...] אבל אז הגיעה הרפורמה הסלולרית. נתניהו הבין מהר מאוד שמדובר בתרנגולת שהטילה ביצי זהב, ועוד ללא דמי קישוריות. כחלון עלה שוב על הפס הרחב המהיר בדרך לפסגה".

הבדל בולט נוסף בין "ישראל היום" לעיתונים אחרים נוגע למוצאו האתני של השר כחלון. "הוא מזרחי", כותב ורטר ב"הארץ". "בליכוד זה עדיין חשוב, גם בעידן הזה" (כאילו שהעובדה שאדם אשכנזי אינה חשובה בכל יתר המפלגות הציוניות, גם בעידן הזה). "רק שלושה מזרחים ברשימת הליכוד", מבשרת כותרת תיבה מאת קרני ב"ידיעות אחרונות". לפי הדיווח, בעשירייה הראשונה של הליכוד נותר השר סילבן שלום כנציג המזרחים, בעשירייה השנייה סגנית השר גילה גמליאל ובעשירייה השלישית ח"כ דני דנון. ב"מעריב" מסתפקת מזל מועלם באזכור העובדה כי כחלון היה "ילד מעברה".

ב"ישראל היום" לא מוזכר מוצאו האתני של כחלון, וממילא גם לא ההשפעה של מיעוט מזרחים ברשימת הליכוד על דפוסי ההצבעה של יוצאי מדינות ערב. יחד עם זאת, בידיעה המרכזית על פרישת כחלון מצוטט ח"כ דני דנון, נציג המזרחים בעשירייה השלישית של הליכוד, שאמר בעקבות הודעת הפרישה של כחלון כי "פועלו של כחלון מאופיין בשמירה על ערכי הליכוד תוך כדי תחושת שליחות חברתית". כעת, התחושה הזו עלולה להתפוגג.

עצלנות ויוהרה

בשבוע שעבר פירסמו איתן אבריאל ומיכאל רוכוורגר ב"דה-מרקר" ידיעה בלעדית על מהלך של קרן יורק שעשוי להביא לה את השליטה בקבוצת אי.די.בי. אמש רמזה, כנראה, הכותרת הראשית של "גלובס" על זהות מקור הסקופ: "רועי ורמוס – יועץ הסתרים מאחורי השקעת יורק באי.די.בי", נכתב בה. לפי הידיעה המלאה מאת רון שטיין, יחד עם ורמוס יעץ ליורק גם אריק שטיינברג, שניהל יחד עם ורמוס את בית-ההשקעות פסגות.

עמודי הפתיחה ב"דה-מרקר" מוקדשים הבוקר לגיליון האחרון של המגזין "אקונומיסט", ובעצם לגליונות השנים האחרונות של "דה-מרקר" עצמו. "'אקונומיסט': האי-שוויון הכלכלי תפח לממדים הרסניים – הגיע הזמן למהפכה", נכתב מעל תרגום של רשימה שהתפרסמה במגזין הכלכלי. העורך הראשי ומייסד "דה-מרקר", גיא רולניק, מוסיף טור שבו הוא מצטט בהרחבה מהרשימה של ה"אקונומיסט" בשנית, כשהוא מקיש מהכלכלה העולמית לזו הישראלית.

"המדינה הזאת מאכלסת בתוכה אנשים רבים מדי שפשוט לא רוצים לעבוד", כותבת יעל לרנר במאמר המתפרסם במדור הדעות של "ישראל היום". "אני דווקא מדברת על הצעירים יותר, אלו שהעצלות והיוהרה הן ערך עליון בעבורם, אלו שמעולם לא חסרו דבר והעבודה היא תחביב בשבילם, ותו לא. חלק מהם היו אותם צעירים מפונקים שהפגינו לצדי במחאה החברתית כי חשבו שמדובר במסיבה מגניבה, ולא במאבק אמיתי לשינוי סדר היום".

אדריאן פילוט השלים אמש מהלך יפה למחלקת יחסי-הציבור של בנק הפועלים עם פרסום ידיעה ב"גלובס" (לא במדור הרכילות) על השתתפותם של יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי והמנכ"ל ציון קינן בוועידת קרן המטבע הבינלאומית בטוקיו. התצלום שנבחר ללוות את הידיעה הוא זה שהשתמשו בו אתמול גם ב"ידיעות אחרונות". בשונה מ"ידיעות אחרונות", ב"גלובס" החליטו להתעלם מהיפני שעומד בין שני ראשי הבנק. "סרוסי וקינן בטוקיו", נכתב בכיתוב התצלום, שמציג את השלושה.

בשולי החדשות

א. אבי כהן מדווח בעמ' 17 של "ישראל היום" כי ארבעה צעירים מבני-ברק נעצרו בליל שבת בחשד שתקפו אריתריאים וסודאנים משום שאלו "ניסו להתחבר עם נשים ישראליות". בשער "הארץ" מדווחת גילי כהן כי משרד הרווחה מתריע מפני תנאי המחיה הצפויים במתקן הכליאה למהגרים ומגדיר אותם "לא סבירים". לפי דיווחה, משרד הרווחה מתנגד לבקשת משרד הביטחון להקים אוהלים במקום מבני קבע במחצית משטח המגורים במתקן (בני-אדם יידרשו לשהות שם, במדבר, שנתיים ויותר); להגדלת מספר השוהים בכל תא לעשרה אנשים לתקופה ממושכת (במקום שישה); ולאכלוס המתקן באנשים ומשפחות לפני שהושלמה בניית מבני ציבור כגון מרפאה, בתי-ספר וחדרי תפילה.

ב. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" נמצא מקום לידיעה על תביעה בגין קנקן זכוכית שמולא בתה רותח, התנפץ וגרם לכוויות קשות לילד בן עשר, אבל לא נמצא מקום לידיעה על פעולות צה"ל שהרגו אתמול שלושה פעילים חמושים ברצועת עזה.

ג. "הנשק החדש של אסד נגד המורדים: פצצות מצרר", נכתב בתחתית עמ' 9 של "ישראל היום" הבוקר. דניאל סיריוטי ואלי לאון מדווחים, על סמך דו"ח של ארגון Human Rights Watch, כי צבאו של בשאר אסד "משתמש בפצצות שאסורות לשימוש לפי החוק הבינלאומי". לפי הארגון, "מסוקי קרב ומטוסים של חיל האוויר הסורי הטילו את פצצות המצרר במהלך השבוע שעבר בקרבות בצפון-מערב המדינה, לאחר שהמורדים הצליחו לכבוש את העיר מעראת א-נעמאן ולנתק את צירי התחבורה הראשיים בין חאלב שבצפון לדמשק".

"מפקד יחידת רקטות: ירינו יותר ממיליון פצצות מצרר בלבנון", דיווח מירון רפפורט ב"הארץ" בשנת 2006. אחרי המלחמה מתו עשרות לבנונים מנפלים של פצצות מצרר ישראליות, כך דווח ב"הארץ".

"השימוש במצרר – חוקי", נכתב באמצע עמ' 9 של "ישראל היום", בגליון העיתון מדצמבר 2007. לילך שובל דיווחה אז כך: "הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל אבי מנדלבליט, קבע אמש כי השימוש שעשה צה"ל בפצצות מצרר במהלך מלחמת לבנון השנייה תאם את עקרונות דיני הלחימה של המשפט הבינלאומי" ועל כן "לא ינקטו צעדים משפטיים נגד מפקדים בצה"ל עקב השימוש בפצצות".

ד. בשער "הארץ" מדווח יניב קובוביץ כי נשיא המדינה לשעבר משה קצב מבקש חנינה בלי להביע חרטה על המעשים שבגינם הורשע או להודות בהם.

ענייני תקשורת

בעמ' 21 של "מעריב" מדווחים כתבי העיתון על הפגנתם אתמול, למען זכויותיהם. לפי הדיווח, בעוד דסק"ש שבשליטת נוחי דנקנר התחייבה לתשלום חלקה בלבד בחובות (69%) והפנתה את העובדים לחברת הכשרת-היישוב שבשליטת עופר נמרודי, מפגישה עם נמרודי שנערכה אתמול אחרי הצהריים עלה כי לדעת ראשי הכשרת-היישוב, האחריות לתשלום מלוא החובות היא של דסק"ש. "גלגול האחריות מאי.די.בי לחברת הכשרת-היישוב ולהפך מותיר את מצוקת העובדים בעינה", נכתב בידיעה.

באופן יוצא מגדר הרגיל מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות" ידיעת תצלום על הפגנת עובדי "מעריב", חרף העובדה שהיא לא נערכה מול ביתו של ראש הממשלה ולא כללה שלטים רבים בגנות "ישראל היום" (אף כי אחד השלטים שנראים בתצלום פונה ישירות לראש הממשלה).

יובל גורן מדווח ב"מעריב" על מאבק 180 עובדי החדשות המקומיות שנמצאים אף הם בסכנת פיטורים.

אמילי גרינצווייג חוזרת לרגע לתפקידה ככתבת לענייני תקשורת של "הארץ" כדי לדווח כי מפקד גלי-צה"ל, ירון דקל, פסל אתמול לשידור את שירו של יזהר אשדות "עניין של הרגל" וזאת בנימוק שתוכנו "בז לחיילים". בשורות השיר, שחיברה אלונה קמחי, נכתב בין היתר כך: "הם לא איש, לא אשה, הם רק חפץ, רק צל/ ללמוד להרוג זה עניין של הרגל".

ב"מעריב" תוקף סגן העורך שי גולדן את החלטת דקל, ואילו הילו גלזר מזכיר מקרים קודמים של פסילת שירים ברדיו (בין היתר את השיר "שישי חם" שכתב שמוליק קראוס, שנפסל לשידור משום שכלל משחק מלים עם המלה "חשיש"). ב"ידיעות אחרונות" מבקר הזמר אביב גפן את החלטת דקל, ואילו מפקד גל"צ לשעבר תא"ל (מיל') אבי בניהו מסביר מדוע דקל פעל כראוי: "יש שיקראו לזה 'צנזורה' או 'ליקוי מאורות', אבל אני אוהב לקרוא לזה 'דמוקרטיה מתגוננת' או סתם שמירה על האינטרסים של המו"ל, שזה כבר דבר מקובל במקומותינו".

עופר אדרת חותם הבוקר בשער "הארץ" את הסאגה המשפטית שסיקר בעיתון זה בשנים האחרונות סביב הזכויות על שמירת עזבונו של הסופר פרנץ קפקא, או לפחות את הפרק הראשון, עד להגשת הערעור.