טרור

אתמול בשעות הבוקר רצח נער פלסטיני נערה ישראלית שישנה במיטתה בהתנחלות קריית-ארבע, מעשה שכובש את הכותרות הראשיות של כל העיתונים. לטבלואידים יש נהלים קבועים לסיקור פיגועים קטלניים. גרסה מוקצנת של הנהלים הללו מופעלת כשלקורבנות מיוחסת הילה מובהקת של טוהר: ילדים, אנשי משפחה, חיילים, מתפללים.

היום מופעל הנוהל ביתר שאת. בחזית: המשפחה בהלוויה, תצלומיה של הנרצחת מהשגרה שלפני הטרור (אירוע ריקודים), החדר שבו נדקרה למוות, הספדי הקרובים הנדפסים ככותרות ("להתראות, נסיכה שלי") וכטורים מיוחדים, מאמרי תוכחה רוויי רגש מאת בעלי הטור הקבועים. בפנים, כחומר מילוי: הידיעות החדשותיות ובהן פרטי התקרית. מאחור, ברקע: תגובת הפוליטיקאים, המביעים זעזוע ומאשימים את אויבינו, וההערכות על תגובת מערכת הביטחון.

על התמהיל הזה, המבליט את הרגש ומצניע את העובדות, ראוי להתעכב.

אמילי עמרוסי, בעלת טור ב"ישראל היום", תורמת היום טור אישי לכפולה הפותחת של החינמון הנפוץ. עמרוסי משמשת כפנים של הסיקור שמציע העיתון לקוראיו: הטור שלה ("זעק עולם!") הוא היחיד שזוכה להפניית שער, והמסר המובע בו הוא לכאורה המסר שאותו בוחרים בעיתון להבליט: אף שהלל יפה אריאל היא עוד ילדה בשורה של ילדים שנרצחו על-ידי מחבלים פלסטיניים בשנים האחרונות, אין להשלים עם כך בשום פנים. משספי הגרונות, היא מזכירה, לא עוצרים בקו הירוק – גם אליכם הם עלולים להגיע. עמרוסי זועקת, ו"ישראל היום" זועק איתה: לעולם לא עוד.

הפניות השער של "ידיעות אחרונות" (למעלה) ו"ישראל היום", היום

הפניות השער של "ידיעות אחרונות" (למעלה) ו"ישראל היום", היום

ב"ידיעות אחרונות" מיישמים את הנוהל באופן מעמיק יותר: במקום טור אחד, מבליטים בשער ארבעה טורים. על טור הזעזוע מחתימים כאן את המזדעזעת המקצועית סמדר שיר, שבסגנונה המגושם והפורנוגרפי מנסה שוב להשתחל אל נעליו של המת ("אפילו את הזיעה שעלתה ממנה אני מסוגלת לנשום"). "חשבתי שכבר חווינו את שיא הרוע והאכזריות", היא כותבת, "כמה עצוב להיווכח שבפסיפס המדמם של חיינו בארץ ישראל אין גבול. פשוט אין".

זעזוע מרצח של נערה בת 13 שישנה בשלווה במיטתה הוא המובן מאליו. אלא שהעיתונים מחליטים להתכחש לעובדה האנושית הזו, ובוחרים להתייחס אל הזעזוע כאל מוצר במחסור ולהתפלש בו בכל כוחם: בבכי, ברגש, בהלם – ולא בנסיבות התקרית או בהשלכותיה. כך ניתן להסוות את מה שמזכירים רק בזהירות, ברקע, כשמדברים על המקומות שבהם מתקבלות החלטות: חוסר האונים המערכתי מול שגרת הטרור.

בטורי הזעזוע ובכותרות הזועקות תמיד מדובר במעשה עוולה שאסור שיחזור על עצמו, קו פרשת מים אסוני שאחריו המציאות לא תשוב להיות כפי שהיתה. ובאמת, כשמדובר במקרה כל-כך מזעזע – עוד מקרה כל-כך מזעזע – האם אפשר לומר משהו אחר? העיתונים ומושאי סיקורם בפוליטיקה ובמערכת הביטחון אינם יכולים להרשות לעצמם להשיב בחיוב על השאלה הזאת; עם הזעזוע אסור להתווכח באופן ישיר. אבל יממה אחרי הפיגוע כבר אפשר לטפטף זאת מהשוליים.

ב"ישראל היום" השוליים מתחילים בעמ' 9. שם, בתחתית העמוד, נדפס טור מאת דן מרגלית. כותרתו של הטור מורכבת משני חלקים; החלק הראשון נועד לרפד את המסקנה הלא נעימה של החלק השני: "קשה להמשיך, אין פתרון קסם". המבנה הזה משוחזר גם בטור עצמו, שנפתח בהבעת זעזוע על הרצח וגינוי של תומכיו המשוערים של הרוצח ("הזועבים"), אך ממשיך במסקנה קרה: מרגע שהוא נורה למוות, אין יותר מה לעשות.

ב"ידיעות אחרונות" מעביר את המסר הזה הכתב הצבאי יוסי יהושוע (אם כי בניכוי הזעזוע). "מי שחושב שבעקבות שני הפיגועים אתמול צה"ל ימצא פתרון מבצעי או ישנה את אופי הפעולה שלו – שיחשוב שוב", הוא כותב ביובש, ומוסיף כי "פתרון מבצעי אמיתי לבעיה לא נראה באופק" וכי "שום מערכת טכנולוגית או מבצע מעצרים לא יכלו לעצור נער מוסת". הכותרת: "לא רואים פתרון".

זהו אם כן המסר המשולב העולה מסיקור פיגוע הטרור בשני הטבלואידים הנפוצים בישראל (ומטורו של מרגלית): דבר נורא קרה, היא היתה נסיכה, הרוצח הוא חלאה – אבל אין ממש מה לעשות, חייבים להמשיך בשגרה. בדיוק כמו בפעם שעברה. הכותרות המדממות, ציטוטי זעקות השבר והחדירה הגסה לאבל הפרטי ולזכרונות האישיים של משפחה זרה נועדו גם כדי להשכיח את העובדה שגם הפעם, המערכת תעבור על כך לסדר היום.

ובינתיים, באזור הדמדומים

"עאריף ג'רדאת נהג לצעוק את שמו של אחיו כל אימת שראה חיילים. כך גם צעק כלפיהם לפני חודשיים, כשעברו בכפרו. הוא נורה בבטנו והחיילים הסתלקו. על-פי עדי ראייה הוא לא סיכן איש. בשבוע שעבר הוא מת מפצעיו", מוסרת בקור כותרת המשנה של "אזור הדמדומים", מדורו השבועי של גדעון לוי ב"הארץ".

במעמקי הטור מובאת תגובת הצבא: "במהלך פעילות מבצעית בכפר סעיר נתקל כוח צה"ל בהפרת סדר אלימה. מבירור המקרה עולה כי הכוח זיהה פלסטיני שעמד להשליך לעברו בקבוק תבערה, וביצע ירי על מנת להסיר את האיום. [...] מיד לאחר הפגיעה החל הכוח לנוע לכיוון הפצוע במטרה להעניק לו טיפול רפואי, אך הוא פונה מהנקודה על-ידי גורמים פלסטיניים טרם הגעת הכוח. עוד העלה הבירור כי לא היתה לכוח אפשרות לזהות את מצבו הבריאותי של הפלסטיני".

לדברי לוי, עדי ראייה מסרו שהצעיר לא נשא בידיו שום חפץ. "בכל מקרה", הוא מוסיף, "גרסת הצבא נראית מפוקפקת, שכן אם היה עאריף מנסה ליידות בקבוק תבערה בחיילים, היו עוצרים אותו מיד אחרי פציעתו, כפי שעושים במקרים כאלה. העובדה שהם מיהרו להסתלק מעידה כי שום בקת"ב לא היה בידי הצעיר עם תסמונת דאון".

אמריקה

"ישבנו במושב האחורי. הנהג עם הזקן המעוצב ששמי הופיע לו על המסך שאל מיד מאיפה אנחנו, ואני עניתי פלסטין. הנהג הנרגש סובב את מבטו אלינו והשיב בערבית שהוא במקור מחברון, זאת אומרת מכפר ליד חברון, 20 שנה היה בירדן ואחר-כך עבר לכאן לפני 12 שנים", כותב מאמריקה סייד קשוע בטורו השבועי ב"מוסף הארץ".

"'וגם אתה פלסטיני?', הוא שאל את הפיזיקאי, שמראהו לא הזכיר את המזרח התיכון, ואף על-פי שנעצתי בו מבט שישתוק, הוא ענה מיד בערבית שלמד בתיכון, 'אנא מן איסראיל', ואני קיוויתי שהנהג בכל זאת יחשוב שמדובר בדות'ראקי. אבל החיוך של הנהג נמחק מיד ודיבור ה'אהלן וסהלן' הפלסטיני הפך למבט רציני.

"'ואתה מוסלמי?', הוא שאל אותי, בנימה מלאת תקווה שהתשובה תהיה שלילית. הייתי שיכור מכדי לשקר. 'אלחמדוללה', עניתי לו על מנת להוכיח את יושר דרכי, נאבק בתחושת הבגידה הלאומית שלעולם תלווה אותי. הנהג לא הגיב, הוא רק פתח חלון בעודו ממלמל 'אסתע'פר אללה אלעד'ים' (בקשת סליחה מאלוהים העצום), ואני שיערתי שזה בשל סלידתו מהבל פי רווי האלכוהול".

במוסף "מעריב" מציין רון מיברג עוד יום-הולדת. "ודאי תגרסו שטוב להיות חי מאשר מת", הוא כותב לקוראיו. "חוץ מאשר בשנה האחרונה אני מסכים עם הקביעה הזאת. החיים ללא מילייה, ללא קבוצת התייחסות, ללא האנשים שהיו חלק מעולמי ונהגו להתקשר אלי בעיקר כדי להתלונן מדוע אינני מתקשר, אינם אטרקציה גדולה. אני יודע שווטרבורדינג זה לא נעים, אבל גם בידוד אינטלקטואלי שבו מה שאתה חושב או דעתך אינם מעניינים איש, הוא עינוי". המשך הטור מוקדש לתיאור מדוקדק של החוליים הגופניים שבהם לקה המחבר בשנים האחרונות ולטיפולים הפולשניים שנדרש לעבור בגינם.

"ניו-יורק בילבלה אותי", כותבת תהל פרוש ב"מוסף הארץ". "בוושינגטון סקוור הפגינו טרנסקסואלים לטינים נגד אלימות משטרתית ואפליה ובעד נתינת אזרחות למהגרים. הם מחו באופן כללי נגד הטראמפיזם. הם אמרו לקהל שיש מאבטחים מטעמם, הם מסתובבים עם סרטים כחולים. שאר השוטרים הרגילים של משטרת ניו-יורק הקפידו לעמוד מחוץ לפארק.

"היה שם שמח מאוד, הכל מלא כוח ומרומם את הרוח המרחפת. שרו שירים ורקדו ריקודים עזים, אשה על הבמה ניענעה אגן בשמלה ורודה בצבע מסטיק בזוקה. העיניים שלי התמלאו דמעות כי האושר הפוליטי הציף אותי. המזרקה שמשפריצה מים לשמים היתה מלאה בילדים וכלבים ונשים יחד, כמה גברים קפצו על אדני המזרקה, אשה-גבר מדברת איתם, והם נבוכים. נכנסתי פנימה, הבגדים שלי נרטבו ולא היה אכפת לי. אחר-כך נדדתי לדשא, שכבתי עליו והבטתי למעלה, העץ העתיק נגע בעץ עתיק אחר והצל עלי, הכל הריח ריח מתוק ופורח, חסר בית שוכב על קרטון לא רחוק ממני וישן. דבש נוצץ על הרקב, אמריקה".

בתוך הראש של ביבי

בכפולת הדעות האחורית של "הארץ" מתפרסם היום מאמר רחב יריעה מאת אלוף בן, העורך הראשי. כפי שניתן להבין מהכותרת, "נאום בר-אילן האמיתי", המאמר מנוסח כמעין נאום מפיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. שלא כמו בסוגה המעט שחוקה של טורי נאומים מומצאים שנכתבו לשם הלעגת האישים שכביכול נושאים אותם, הטור של בן נראה כמו הנאום שנתניהו היה רוצה לשאת אם היה בטוח שהוא עומד מול קהל קטן ונאמן של אנשים שאינם חורשים כנגדו שום רעה.

על פני 1,200 מלה משרטט עורך "הארץ" את הצלחתה המזהירה של האסטרטגיה השמרנית של נתניהו, במה שנראה כמו ניסיון להביט לרגע במציאות עצמה ללא הפילטרים המתעתעים של השקפות העולם וההעדפות הפוליטיות: כיצד בעידן של משברים גלובליים, מלחמות אזוריות, טרור בינלאומי ושאר צרות הצליח נתניהו לייצר שגשוג יחסי באמצעות עמידה במקום – ואיך (לדעת ראש הממשלה המדומיין) עמידה במקום תביא גם לתבוסת הפלסטינים.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, משוחח בטלפון. תל-אביב, 17.1.13 (צילום: גדעון מרקוביץ)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, משוחח בטלפון. תל-אביב, 17.1.13 (צילום: גדעון מרקוביץ)

"איך ננצח? קודם כל, באורך רוח ונחישות. בשמאל ובתקשורת מציגים אותי כמנהיג חלש שנרתע מסיכונים ומעדיף להגיב ולא ליזום. הם צודקים: אני נמנע מהרפתקאות חסרות סיכוי, אבל זה ביטוי של עוצמה, לא של חולשה", כותב בן מפי דמותו של נתניהו. "כולנו ראינו מה קרה לקודמַי, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט, שהובילו יוזמות מדיניות נועזות. הריעו להם על אומץ הלב, אבל הצעות השלום שלהם נדחו והשטחים שפינו נהפכו לבסיסי טרור.

"כמו שאמר ההוגה הצבאי הבריטי לידל הארט, הגבול בין אומץ לטיפשות דק מאוד, או בעברית ישראלית, הם יצאו פראיירים. אני לא יצאתי פראייר. מאז שחזרתי לשלטון לא ויתרתי על מילימטר ולא הצגתי שום מפה או תוכנית מפורטת להסדר. ובכל זאת, בתקופת כהונתי היו הכי פחות פיגועים, מלחמות והלוויות בצד שלנו. כמו רייגן, דיברתי בתקיפות, הגדלתי את תקציבי הביטחון, וקימצתי בהפעלת כוח".

המאמר של בן מעניין לא רק בגלל הניתוח הספציפי שמובע בו, המבוסס גם על דברים שנתניהו באמת אמר, אלא גם בגלל סוגת הכתיבה שהוא משתייך לה: זהו מאמר פרשנות, ניסיון לפרק ולפרש מצגים של מציאות כדי לחשוף את המציאות עצמה – להסביר כיצד היא פועלת, מה מניע אותה, בלי לקחת בחשבון כיצד יפגע או יועיל הדבר למחנה פוליטי מסוים.

גם ב"הארץ", מאמר הפרשנות הוא סוגה עיתונאית לא נפוצה, שבשנים האחרונות הולכת ונבלעת בשטף של מאמרי דעה – סוגה עיתונאית הרבה יותר זולה וזמינה, שאינה מצריכה ידע מיוחד או בדיקה. דעה יש הרי לכל אחד. אלא שלא חוכמה לשנוא את ראש הממשלה. קשה ומעניין יותר לפצח אותו.

ככתב מדיני היתה לאלוף בן היכולת לבחון את דעותיהם של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת כעיתונאי, ולא כאידיאולוג פוליטי. בשנים האחרונות בן הוא העורך הראשי של "הארץ", אך התכונה הזו לא מצליחה לחלחל לעיתון שהוא עומד בראשו.

כלכלה ופוליטיקה

"כדאי להכיר בכך שיש מגמה די מדאיגה בפוליטיקה האירופאית והאמריקאית, והיא שאנשים שהם פוטנציאלית פשיסטים עשויים לזכות ליחס של מצחיקים במשך לא מעט זמן", אומר לאורי פסובסקי מ"מוסף כלכליסט" כלכלן בריטי בשם ויל דייוויס. "זה נכון גם לגבי טראמפ, וזה משהו שקרה גם בהולנד ובמקומות אחרים באירופה, שבהם איזשהו סוג של פשיזם חוזר. הוא לא חוזר בלבוש של נאצי, אלא בתחפושת של ליצן, עליז ומצחיק. זו סכנה אמיתית בעולם המערבי כרגע".

המסר המרכזי של דייוויס, שהראיון עמו מתמקד בעזיבתה הצפויה של בריטניה את האיחוד-האירופי, הוא ש"ההיגיון שעומד מאחורי ההצבעה הזאת הוא לא היגיון כלכלי. זה לא היגיון שאומר 'אני הולך להצביע ככה כדי להפוך את עצמי לעשיר יותר'. ההיגיון הוא יותר רגשי ואפילו פסיכולוגי. אנשים מרגישים שלא מקשיבים להם, שלא לוקחים אותם ברצינות, שצוחקים עליהם, על האופן שבו הם נראים, על הערכים שלהם. ואחרי כמה זמן מתעורר רצון לנקוט אלימות".

"גם במקרה של טראמפ וגם בקמפיין 'לעזוב' הרבה מהטענות לא הגיוניות ולא אמינות. טראמפ לא יכול לבנות חומה לאורך המדבר במקסיקו, וגם אם כן, הוא לא יוכל לגרום למקסיקו לממן את זה. באופן דומה, התברר שמנהיגי קמפיין 'לעזוב' בכלל לא חשבו איך זה יתבצע, או מה יהיו ההשלכות. זה די מזעזע. חלק מהם לא ציפו לנצח, וגם הרבה מהמצביעים לא ציפו שהם ינצחו, וזה חלק מהעניין. אבל יש כאן גם משהו נוסף: תחושה שדמוקרטיה יכולה להיות דרך להביע דחף לאלימות".

"איך אתה מרגיש ברמה האישית?", שואל אותו פסובסקי לקראת סוף הראיון.

"עצוב, כועס ומדוכא", משיב הכלכלן.

"קשה להיזכר אימתי נחל מישהו הצלחה אלקטורלית כל-כך דרמטית בדמוקרטיה מערבית בוגרת על יסודות אנטי-אינטלקטואליים כה מפורשים", כותב ב"גלובס" יואב קרני. "חובבי שייקספיר יוכלו להיזכר בקריאתו של דיק הקצב במחזה 'הנרי השישי': 'קודם לכל, הבה נהרוג את כל עורכי-הדין'". דרור פויר מקדיש את טורו השבועי לבוּרוּת.

ב"מוסף הארץ", בגרסה מורחבת של המדור הקבוע "אני בשיחה", מראיינת איילת שני את העיתונאי ולוחם השקיפות תומר אביטל. "שוררת פה אווירת סכסך ומשול. תחקירים מקוטלגים כרדיפה פוליטית. האנשים הכי ציוניים שעובדים בשכר רעב רק כדי לחשוף שחיתויות ולנסות להשיג פה עתיד טוב יותר הם 'בוגדים'. [...] השקיפות, כמה שהיא רעיון נפלא, היא לא תרופה לכל התחלואים. צריך גם עין ציבורית פקוחה. פשוט לשמור עליהם. וכשהמטרה היא התנהגות כפי שהיינו מצפים מנבחרי הציבור שלנו, הדרך היא שיימינג אינסופי".

"שיימינג?", תוהה שני.

"כן. שיימינג. אני, כעיתונאי, שומע כל הזמן את התשובות 'זה חוקי, אני לא חייב לענות לך'. התפקיד שלנו הוא לסמן את הגבולות, כי בית-המשפט לא עושה את זה. לפני כמה חודשים דיברתי עם דוברו של אופיר אקוניס. אקוניס נסע לחו"ל, והגיע אלי מידע מהימן שלפיו הוא טס על חשבון המדינה, לסיור הסברה, אבל בעצם עסק שם בגיוס כספים עבור עצמו. לפריימריז. עכשיו, בדקתי וראיתי באתר המבקר תרומות מארצות-הברית בתאריכים, בואי נגיד בעדינות, לא בלתי חופפים. אז הרמתי טלפון לדובר ושאלתי אותו, 'האם הוא עסק בגיוס כספים כששהה שם?'. התשובה שלו היתה שהוא לא חייב לענות לי. התעקשתי, והוא ענה שאני מציק. אנחנו מאפשרים לאנשים האלה להתחמק מלתת דין וחשבון".

"נבחרי הציבור אוהבים לרדד את כל הנושאים הסבוכים לסיסמאות, טוב ורע. 'להוציא את הגז מהאדמה'", מוסיף אביטל. "הטריק הזה, שאם שואלים אותך שאלה שאתה לא אוהב, תענה ב'זו לא השאלה' הפך פה למדיניות. כשפניתי ליריב לוין ואמרתי לו 'למה שלא תשקיף את המניות של הח"כים'. הוא אמר, 'רעיון מצוין תומר, אבל מה עם המניות של השופטים'. [...] בתקציב הקודם הוצע לקצץ את שכר הח"כים. זה הגיע לוועדה, ואז החברים של לוין שלפו את הטיעון הזה. רגע, מה עם השופטים? למה רק אנחנו? וככה כל הסעיף הזה התאייד.

"מתחולל פה קרב על התודעה, וטמטום של הציבור בכוונה, באמצעות טיעונים שטחיים כדי שהוא יתפתה להאמין שיש פה טובים ורעים. אין פה טובים ורעים. אנחנו לא יודעים על 120 הנבחרים שלנו כמעט דבר – למי הם מקושרים? למי הם חייבים? מה הם חייבים? חייבת להיות שקיפות בקשר לזה, עוד לפני הבחירות. את מי ישרת, למשל, ח"כ בקואליציה שיש לו חובות כספיים? כמו שרון גל בשעתו. כמו אורן חזן. אותנו או את הבנקים? לא ייתכן שכל המידע שיש בידינו יגיע מהדלפות, לא ייתכן שנגלה באמצע הקדנציה שזאב אלקין קיבל הלוואה של 600 אלף שקל מאוליגרך. לא ייתכן שלא נוכל לעקוב אחרי תיקי המניות של הח"כים – ידעת למשל שלדרעי יש תיק מניות של 300 אלף דולר?".

זנב טורו של יוסי ורטר ב"הארץ" מוקדש להמלצה להעמיד לדין את פרח לרנר, עד לפני כשנה מיועציו הקרובים ביותר של נתניהו. "ההדלפה לחדשות ערוץ 10 טענה להתגבשותה של תשתית ראייתית נגד ארי הרו, אף הוא מיועצי נתניהו בעבר, בחשד למרמה והפרת אמונים. כמוהו כלרנר", כותב ורטר.

"הצימוד הזה זקף את אוזניהם של חובבי תיאוריות הקונספירציה", הוא מוסיף. "מצד אחד שני יועצים שהיו מאוד קרובים למלכות ולסודותיה ניצבים בפני כתבי אישום אפשריים. עתיד מלחיץ ומדכא. מצד שני, ראש הממשלה, כפי שפורסם באחרונה, עומד במרכזן של ישיבות עבודה דיסקרטיות בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, בעניין מסקרן, שסימני השאלה מעליו רבים וסביבו יש חרושת שמועות קדחתנית בחוגים פוליטיים ותקשורתיים, כולל גיוסו של עד מדינה אפשרי. תוהה מי שתוהה – וכאן נכנסת המזימה לכאורה – האם מה שעשוי להתפרש כהפעלת מנופי לחץ על 'שניים שיודעים' לא נועד אלא לסלול דרך לכיבושו של יעד אחר, חשוב יותר".

פוליטיקה

"סילבן שלום: תיק סגור", מודיעה כותרת בולטת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", העיתון שנתח ממניותיו מוחזק אצל רעייתו של השר לשעבר, ג'ודי. "בפעם השנייה בדקה המשטרה טענות כי שלום ביצע עבירות מין בעובדות שהיו כפופות לו – ושוב לא גילתה ממצאים שהצדיקו פתיחת חקירה פלילית", מודגש בכותרת המשנה.

בכיתוב התמונה נכתב: "סילבן שלום. עוד סערה שהסתיימה בלא כלום". כזכור, גל הטענות האחרון הביא לפרישתו של שלום מהחיים הפוליטיים.

סימנייה

מי שאין להם זמן לקרוא יותר מכתבה אחת על המציאות הקיצונית בתוך חסידות גור, שעלתה לסדר היום הציבורי בעקבות התאבדותה של יוצאת בשאלה וסדרה תיעודית של אמנון לוי, טוב יעשו אם יבחרו בכתבה שמפרסם היום יאיר אטינגר ב"הארץ".

חג בבית-אל

בשבועון החינמי "בשבע" חוגגים השבוע את צאת הגיליון ה-700, כולל מאמרי אורח מאת דליה דורנר, נפתלי בנט וסיון רהב-מאיר. "'ערוץ 7' ובעקבותיו העיתון 'בשבע' חוללו מהפכה תודעתית תרבותית ביחס להבנה של העם היושב בציון את זכותנו על ארץ-ישראל ואת עתידנו ככזה הנשען על מורשת ישראל", כותב באחד הטורים חבר-הכנסת לשעבר יעקב כץ, "יו"ר מועצת המנהלים בקבוצת ערוץ 7".

שער המוסף "אתנחתא" של "בשבע", 30.6.16

שער המוסף "אתנחתא" של "בשבע", 30.6.16

בחלק אחר של הטור מנצל כץ את הבימה החגיגית כדי להתנגח באהרן ברק, "האדמו"ר הנטורא-קרתאי המפוחד החילוני", כהגדרתו. "ברק פעל הפוך מהתנהגותו של איש המתיימר לייצג ציבור נאור, ובדיון בבג"ץ ביטל את 'חוק ערוץ 7', חוק שאיפשר ל'ערוץ 7' לשדר מתוככי מדינת ישראל ולא מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה. ביטול החוק גרר את העמדתנו לדין, ואת גזר הדין אשר שלח את ראשי 'ערוץ 7' לעבודות שירות ואשר השית קנסות כבדים על כל עובדיו ושדריו, קנסות שרק פושעים גדולים נקנסים בהם", הוא מוסיף, ונמנע מלהזכיר לקוראיו כי באותו משפט הורשע בשבועת שקר ובמתן עדות שקר – בכך שטען ש"ערוץ 7" שידר רק מחוץ לתחומי המים הטריטוריאליים של ישראל, אף שלמעשה שידר גם משטחה היבשתי של ישראל.

על רקע הפומפוזיות המתקרבנת של יעקב כץ מומלץ גם השבוע לקרוא את טורו האישי של אבי סגל, שמסכם (כמעט) 700 טורים בסדרה של התנצלויות על "חסרונותיהם הגלויים והמתמשכים של המדור וכותבו", מהקילוגרמים העודפים בתמונת המחבר ועד אמצעי הרמייה הלשוניים.

העורך הראשי של "בשבע", עמנואל שילה, מתייחס גם הוא למאורע החגיגי, ודוחק בקוראים לפרסם בעיתון ולצרוך מוצרים מבתי-עסק המקפידים לרכוש בו מודעות. "'בשבע' לא גובה תשלום מקוראיו, אבל אין לנו קיום בלעדיכם. אין ל'בשבע' ספונסר מיליארדר עם כיסים בלתי נדלים", מצהיר שילה, אך לא מציין מיהו זה שכן עומד מאחורי החינמון המושקע, שמחזיק בו ובאתר "ערוץ 7" באמצעות חברה הרשומה באיי מרשל ושסוד זהותו נשמר בקנאות על-ידי ראשי קבוצת התקשורת המגזרית. אופן המימון הייחודי של קבוצת התקשורת נחקר בימים אלה במשרד המשפטים.

עושים לביתם

אתמול יצאו לחופש הגדול ילדי בתי-הספר היסודיים והגנים, וב"ידיעות אחרונות" התכונה רבה. השנה, כמו בשנה שעברה, לא מכר העיתון כתבות ומוספים למשרד החינוך (בכלל, נדמה שמאז הקמת הממשלה הנוכחית, נטולת יש-עתיד, איבדה הקבוצה את חוזי הפרסום הסמוי שהיו לה עם משרדי הממשלה), אך נראה שיש תחליפים.

שי פירון (צילום: מרים אלסטר)

השר לשעבר שי פירון (צילום: מרים אלסטר)

הרב שי פירון, שבקדנציה הקצרה שלו במשרד החינוך הספיק לממן יותר מקמפיין מערכתי אחד ב"ידיעות אחרונות", נשאר בשטח גם אחרי התפוגגות המזומנים. לרגל החופש הוא תורם לעיתון טור המלצות משומש שנראה כאילו נכתב על- ידי חקיינית של מיכל דליות משנת 1980 ("הורים הם לא כספומט"), ולא על-ידי שר חינוך לשעבר מהמאה ה-21. ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים אותו בהבלטה.

"חולמים להיות אנשי תקשורת? רוצים לכתוב ולדווח בפייסבוק? 'ידיעות אחרונות' מזמין את בני הנוער לשמש כתבים במתחם ה'סאמר-לאב' של קוקה-קולה", צורחת בשיווקית כותרת המשנה של עוד ידיעה פרסומית מאת דני ספקטור, המתפרסמת בעמוד שמנגד. קוקה-קולה ישראל היא רוכשת תוכן ותיקה בקבוצת "ידיעות אחרונות", המסייעת לה במיתוג המשקה המזיק והמשמין ככזה שמזוהה עם צעירים רזים ושמחים, ולא (נאמר) עם אמריקאים עצומים, עתירי שומן ומאותגרי ניידות.

כתב אחר של "ידיעות אחרונות", תלם יהב, כותב באותו עמוד על "לילה לבן", אירוע שנתי מבית עיריית תל-אביב, המתקיים גם הוא בשיתוף עם קבוצת "ידיעות אחרונות". כמו הידיעה של ספקטור, גם זו של יהב ריקה מתוכן של ממש ונקראת כפרסומת לכל דבר – ולמעשה כפרסומת בדיעבד, גל-עד, לאירוע שהחל אתמול בערב והסתיים הרבה אחרי ירידת העיתון לדפוס. גם אם קרה שם משהו מעניין, יהב לא באמת יכול היה לדווח על כך לקוראי העיתון. ובכל זאת, נראה שהידיעה חייבת להתפרסם.

מי שעיין בעיתון אתמול יכול היה להבחין כי גם השנה, בפעם החמישית ברציפות, מסרו העורכים את שער המוסף היומי "24 שעות" (לצד אינספור ידיעות קידום באתר ynet) לאירוע של עיריית תל-אביב, שבתמורה רכשה כמות נאה של עמודי מודעות.

שערי "לילה לבן" של "24 שעות", 2013–2016 (לחצו להגדלה)

שערי "לילה לבן" של "24 שעות", 2013–2016 (לחצו להגדלה)

בתחתית עמוד המוכרחונים של "ידיעות אחרונות" משובצת היום ידיעת תצלום יחצנית למיזם אמנותי של בנק לאומי (מככבים: דוד ברודט ורקפת רוסק-עמינח), גם היא ריקה מתוכן של ממש. עליה אף כתב לא הסכים או אולץ לחתום.

במוסף הכלכלה, שתכניו וכותביו נרכשים מעת לעת על-ידי בנק הפועלים, שוב מהדהד הפרשן הבכיר סבר פלוצקר את האינטרסים הישירים של המערכת הבנקאית. פלוצקר מבקש להסביר לקוראים "למה היציבות של הבנקים לא יכולה להיות מובנת מאליה". השורה התחתונה: עידוד ענף האשראי החוץ-בנקאי מסכן את המשק, וכך גם הקמתם של בנקים חדשים.

ענייני תקשורת

שר התקשורת, בנימין נתניהו. "דה-מרקר" ו"גלובס" מדווחים לקוראים על תוכנו של דו"ח ועדת פילבר, "הוועדה המייעצת לעניין הסדרת הרגולציה על שוק השידורים", שפורסם אתמול. "בראש הוועדה עומד מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, והרפורמות שעליהן הוא ממליץ הן אלה שראה לנגד עיניו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כאשר נטל לידיו את סמכויות שר התקשורת", כותב נתי טוקר ב"דה-מרקר".

הצעדים העיקריים כפי שהם משתקפים בדיווחו של טוקר הם ריכוך הרגולציה כך שיהיה קל יותר להקים ערוצי טלוויזיה חדשים, שבירה פוטנציאלית של דואופול הוט ו-yes בטלוויזיה הרב-ערוצית, חיוב ערוצים מסחריים להוציא הפקות לחברות חיצוניות, הכשרה של פרסום סמוי (למעט בתכנים חדשותיים ותוכניות ילדים) וצמצום מחויבויות ההשקעה בתוכן של הערוצים הקטנים והבינוניים.

"ההמלצה הזאת מתיישבת היטב עם המטרות הפוליטיות של נתניהו", כותב טוקר. "התגברות התחרות בתחום תחליש את הדומיננטיות של חדשות 2 ו-10, שלטעמו של נתניהו אינם מסקרים אותו בהגינות. ייתכן שהוא מקווה שייכנסו לשוק שחקנים שיהיו אוהדים כלפיו (כמו ערוץ 20), באותו מודל שבו פועל היום החינמון 'ישראל היום'".

בטור פרשנות נלווה כותב טוקר כי הדו"ח משקף ניסיון לבצע התערבות גסה בשוק התקשורת. "יישום הרפורמות האלה הוא הדבר הכי רחוק מדה-רגולציה", הוא כותב. "הוא יגרור אינסוף התדיינויות בין הגופים הגדולים בשוק לבין גורמי הרגולציה, הליכים משפטיים אינסופיים – ומטבע הדברים, גם להידוק הקשר בין אמצעי התקשורת לדרג הפוליטי"

ב"גלובס", שם נפרדו לאחרונה מכתב התקשורת הוותיק לי-אור אברבך, כותב על הדו"ח יונתן כיתאין. הידיעה נפתחת בתגובה המשותפת שהפיצו מפעילות הערוצים המסחריים: "נראה שהמטרה האמיתית של משרד התקשורת והעומדים בראשו הושגה: הרס הטלוויזיה המסחרית הניתנת לציבור חינם, תום עידן התוכן האיכותי בישראל, תום עידן חברות החדשות העצמאיות".

"מבקר המדינה בודק את תהליך קבלת ההחלטות בענייני בזק במשרד התקשורת", מדווח גד פרץ בחלק אחר של "גלובס". מתחת לכותרת נדפס תצלום של שר התקשורת נתניהו, ומתחתיו הכיתוב "חבר של אלוביץ'". "סלקום טוענת כי בזק ניתקה כבלי תקשורת שלה במתקן בקריה: 'מדובר בבריונות לשמה'", מדווח פרץ בידיעה אחרת.

בר. במוסף "G" של "גלובס" מתפרסמת כתבת פרופיל על אבי בר, בעל מניות מיעוט בערוץ 20 (בין היתר), ש"מיצב את עצמו כשחקן מפתח בתקשורת הדתית-לאומית". "הבחירה שלו להשקיע בגופי תקשורת המזוהים עם הימין היא עסקית נטו", אומר גורם אנונימי לכתבת הדס מגן. "הוא פשוט זיהה פה ואקום, פוטנציאל עסקי לא ממומש", אומר לה אדם המזוהה ככזה ש"מכיר היטב" את פעילותו של האיש.

איומים. ב"7 לילות" מראיין יהודה נוריאל את גיא מרוז לקראת שובו לתוכנית הבוקר של ערוץ 10. בין שלל הסוגיות העולות בראיון – מחלוקת מתוקשרת שהתגלעה בינו ובין רביב דרוקר, שטען שמרוז ואורלי וילנאי איימו על אשה שהתלוננה נגד השר לשעבר סילבן שלום.

"איפה זה עומד עכשיו?", שואל נוריאל. "אגיד בגלוי: [יוסי] ורשבסקי ביקש שנפסיק לדבר על זה ואני מכבד את בקשתו, לכן לא אוכל להרחיב", משיב מרוז. "נורא רצינו שזה ייגמר בגישור, לא הסתייע ונגיע לבית-משפט".

עוד ב"7 לילות": בנימין טוביאס מראיין את סורוש אלבי, ממקימי Vice. טוביאס שואל אותו, בין השאר, האם הסרט התיעודי המצליח של Vice על דאע"ש תרם להתעצמותו של ארגון הטרור חובב המדיה. אלבי משיב בשלילה.

הביוגרף. במדור הרכילות של "מעריב" מגלה ליאורה גולדנברג-שטרן כי בני ציפר מעוניין לכתוב ביוגרפיה של שרה נתניהו. "זו תהיה ביוגרפיה מטעם?", היא שואלת אותו. "תהיה ביוגרפיה אובייקטיבית", הוא משיב, ובהמשך מוסיף: "לכל הסיפור של ההתעללויות שלה באנשים אני לא מאמין".