ערב ראש השנה האזרחית פרסם מוסף "הארץ" רשימה של מאה מאורעות חשובים שאירעו בשנה החולפת. היו שם דברים שקרו, או נאמרו, בישראל, בארה"ב, במדינה אירופית אחת או שתיים. שום דבר חשוב כנראה לא אירע אותה שנה במצרים, מהלך 50 דקות טיסה מלוד, שכן היא לא אוזכרה כלל.
כמה דברים דווקא קרו. בפגישה עם אינטלקטואל מצרי בבירה אירופית נודע לי, למשל, שאמינה א-סעיד הלכה לעולמה. היתה זו אישיות בקנה מידה בינלאומי: אשה שגודלה על ברכי התנועה הפמיניסטית המצרית (שגם עליה יודעים אצלנו מעט מאוד), התחילה את דרכה ככתבת ובבגרותה היתה לראש הוצאת "דאר עאל-הילאל" הענקית, הכוללת הוצאות ספרים, מגזינים וחומר פרסומי אחר, המגיע אל רבבות אנשים. כאשר ראיינתי אותה בקהיר, התפארה בחיוך שהיא האדם היחיד במצרים שמשכורתו עולה על זו של הנשיא. סאדאת לקח אותה עמו כשבא לירושלים; רבים שיחרו לפתחה. רק אצלנו, במרחק 50 דקות משם, איש לא ידע על חייה ומותה של אמינה א-סעיד - וזאת כאשר כל גחמה של מייקל ג'קסון זוכה לפרסום בעמודי החדשות.
קרה עוד הרבה יותר מכך. לפני כמה שבועות נערך במערכת "אל אהראם" כנס ראשון שנושאו תרבות השלום; הכנס השני בסדרה נערך בימים אלה. במפגש הראשון דיברו אישים כעבד אל-מונעים סעיד, ראש המכון האסטרטגי, הפסיכולוג קדרי חפני, הסופר עלי סאלם, ואחמד יוסף מהליגה הערבית. פרופ' קדרי חפני אמר שם שתרבות שלום אפשר להגדיר רק על דרך ההיפוך: תרבות האלימות המתמשכת. הוא התפלמס עם אותם אינטלקטואלים מצריים המסויגים מתהליך השלום - כי אז, אמר, הם מוצאים עצמם בשורה אחת עם תומכי תרבות האלימות. אחריו דיבר עבד אל-מונעים אדם שהיה פעם אנטי-ישראלי בדעותיו, ואמר שצריך לעודד את כוחות השלום במצרים, כשם שיש כוחות שלום בישראל, ולחנך את העולם הערבי לדו-קיום, לאו דווקא לאהבה אלא לשכנות טובה. הסופר עלי סאלם אמר שכאן שואלים יותר מדי שאלות - מהי תרבות, מה זה שלום; צריך לסגור את תיק המלחמה - וקדימה.
איור: עינת פלד
מכל אלה לא נתפרסמה בישראל ולו מלה אחת. נתפרסם באחרונה, למשל, שישראל לא הוזמנה להשתתף ביריד הספר בקהיר, וזו עובדה נכונה ויש בה כדי להרגיז. אבל לא נתפרסם שעשרות של ישראלים, ובתוכם קבוצה גדולה של סטודנטים מאוניברסיטת בן-גוריון, מצויים ביריד ובאירועים שסביבו שלא באורח רשמי, וכמותם גם הרבה מזרחנים המוזמנים באורח פרטי, וכי למעשה יש נוכחות ישראלית גדולה מאוד ביריד.
לישראלים קשה להבין לפעמים שמצרים מוכנה לעשות בדרג הבלתי-רשמי הרבה יותר משהיא מוכנה, או יכולה, לעשות בדרכים הרשמיות. הדברים אינם נאמרים כדי להצדיק את העמדה המצרית: מעמד הפילגשות אינו יאה בין מדינות שכבר יש להן חוזה שלום חתום. אבל מי שאינו יודע ענין זה עלול לטעות מאוד בהבנת המציאות. באחד מימי העצמאות של ישראל, למשל, פורסם שבמצרים הגיעו מעטים מאוד לקבלת הפנים בשגרירות ישראל בקהיר. התמונה המציאותית השלמה הוחמצה, כאשר לא פורסם באף אחד מהעיתונים שלמסיבה במרכז האקדמי הישראלי באותו שבוע הגיעו מצרים מכל הצמרת האינטלקטואלית והאקדמית. מי שלא מכיר את הפן הזה של המציאות ביחסי ישראל ומצרים, אין לו סיכוי להבין את המורכבות: לא ישראל היא המוחרמת כביכול, אלא שלפעמים יש הימנעות ממתן בולטות לצד הממשלתי הרשמי.
את הנושא הזה צריך ללמוד, להבין ולפתוח אותו לוויכוח, אבל בודאי שלא נצא מורווחים אם נעלים אותו מן הציבור.
שום מאמר מצרי אינו מתורגם בעיתונות אצלנו. אין לקורא הישראלי מושג על קשת הדעות שם. כך, למשל, הוצנע המידע על קובץ מאמרים חשוב ביותר בנושא "המזרח תיכוניות", בהוצאת מרכז "אל-אהראם", אשר הופיע בתחילת השנה. לא זו בלבד שמופיעים בקובץ זה גם מאמריהם של שני ישראלים - ד"ר יאיר הירשפלד, בשיתוף פעולה עם השר יוסי ביילין, ופרופ' עמנואל מרקס, לשעבר ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. מופיעים שם מאמרים חשובים ביותר פרי עטם של ד"ר אוסמה ע'זלי חרב, עורך כתב העת "מדיניות חוץ", הוגה הדעות לוטפי אל-חולי והעורך סלאמה אחמד סאלמה. תוכנם אחד: למעשה, יש בהם הפניית עורף לעקרון הפאן-ערביות, ובפעם הראשונה נדון בהרחבה נושא המזרח תיכוניות, כאשר הדוברים נשענים בין השאר על הגותו של שמעון פרס.
כל שלושת הכותבים המצריים היו פעם עוינים לישראל, ולמדו עתה חשיבה אחרת. סלאמה אחמד סאלמה, למשל, מדבר על כך שאין מנוס מ"המזרח-תיכוניות" הכוללת את ישראל, ולטעמו צריך לצאת מנקודת המוצא של היתרונות הגלומים בה למצרים. לוטפי אל-חולי מעריך שעל רקע התגבשות השווקים העולמיים והסכנות הגלובאליות המשותפות אין מקום לבדלנות או לגישה של "או אני או האויב", אלא "אני והאויב" יחד מול הסדר העולמי החדש. הוא אומר שאין העולם הערבי יכול להתעלם עוד מפרוייקטים חיוניים כגון התפלת מי-ים והפרחת המדבר.
אך המאמר הנרחב ביותר הוא מאמרו של אוסמה ע'זלי חרב, "א-סיאסה א-דאוליה". הוא סוקר בהרחבה את ההיסטוריה הממושכת של "המזרח-תיכוניות", שלדעתו היתה קיימת מקדמת דנא ולא נולדה עכשיו. הוא קורא בראשית הציונות מגמה של "מזרח-תיכוניות", תוך שילוב הגניוס היהודי עם הפוטנציאל הרחב של הערבים. הוא מדבר על ז'בוטינסקי ועל תוכנית הקונפדרציה שאותה העלה בשנות ה-30' בן-גוריון, ועל צמרת האיחוד הערבי שהיתה אז כורח המציאות, נוכח ההשתלטות הזרה, אך הפריעה לרעיון המערכת האזורית עד ימינו אלה. הוא מדבר על הנורמליזציה ועל שלביה, על תוכנית האיחוד האירופי, על מדריד ועל ועידת קזבלנקה, ורואה בכל אלה התקדמות בלתי נמנעת לעבר שלום כולל ולעבר אינטגרציה מזרח תיכונית אזורית.
מן הקורא הישראלי, המולעט כל העת דברים על השנאה הערבית ועל מונוליתיות החשיבה הערבית, כביכול, נמנעו כל הדברים האלה. אין אנו יודעים דבר וחצי דבר על קולות הוויכוח במצרים ועל עצם קיומם. יש להניח שבישראל יודעים הרבה יותר על ניאופים בבית המלוכה הבריטי מאשר על המתרחש קצת דרומה לבאר-שבע.
עם כתיבת דברים אלה מונח לפני מוסף התיירות של "ידיעות אחרונות", ובו רשימה של ארצות שבהן העישון מוגבל לעומת ארצות שבהן הוא חופשי בכל מקום. מופיעה שם, למשל, ארץ כמו תאילנד; אך למרות העובדה שמאות אלפי ישראלים מבקרים במצרים, אין ולו מלה אחת על העישון שם (אגב, הוא מותר). השלום נחתם, יש הרבה מאוד שיתוף פעולה בפועל, אבל בעיתונות שלנו כאילו ירד מסך כבד על הגבול הדרומי שלנו: היתה מצרים?
גיליון 2, מרץ 1996