כפר-דרום שבגוש קטיף היה הראשון להתקפות הפלסטינים ביום חמישי השחור, ה-26 בספטמבר. האיתותים למהומות ניתנו ערב קודם, כאשר צעירים פלסטינים חסמו צירים. אך איש, גם לא במערכת הביטחון או בצבא, לא שיער את היקף המהומות העתידות לפרוץ. במשך היום התלהטו מוקדי חיכוך נוספים, עד שלקראת הצהריים סערה רצועת עזה כולה. קציני צה"ל ניסו כל הזמן ליצור קשר עם עמיתיהם הפלסטינים, ובמאמצים רבים הושגה רגיעה יחסית.

רק במחסום ארז נמשכה הלחימה. שנתיים לאחר המהומות הקשות שגבו קורבנות רבים מבין הפלסטינים בער המתחם שנית, הפעם באש כדורים רצחנית. מפגינים מרצועת עזה הגיעו עד לקו תחנת הדלק, מגובים בשוטרים פלסטינים, שניסו לעוצרם למראית עין, אך מפה לשם השיבו באש לעבר כוחות צה"ל. בשלב מסוים ירדו כמה אוחזי נשק מקרב המפגינים אל הפרדסים הסמוכים, תפסו עמדות צליפה והחלו לירות אש מדויקת לעבר חיילי צה"ל. את כל ההתרחשויות האלה ביקש כתב ערוץ 2, יוסי עין-דור, להראות מהזווית הטובה ביותר.

הבחירה נפלה על מיכלי בטון במפעל פיוניר שבארז, מטרים ספורים ממתחם מבדוק המשאיות המערבי, קרוב מאוד לכביש המוליך לעזה. הצוות בראשות עין-דור התמקם על המיכלים והחל לצלם. תוך זמן קצר הפך הצוות מטרה לאש הפלסטינים. הצלם והכתב נפגעו מהאש, והמקליט, יניב שמואלי, החל לטפל בהם, כשהוא נעזר בנסיונו כחובש קרבי. החלטת הכתב להגיע לשם והתוצאה שגררה הביאו לנפגעים גם מקרב חיילי צה"ל. חובשים שהגיעו לרום המיכלים לאחר שטיפסו על סולמות נפגעו מן האש, וכמותם גם רופא צבאי.

מאחורי קירות הבטון ועמודי המתחם הסתתרו חיילים ואנשי משמר הגבול מאש הצלפים. קומץ כתבים קטן נותר בתוך המתחם המוגן שליד מבדוק המשאיות המערבי, וכך יכולים היו מאזיני גלי צה"ל והרדיו האזורי בדרום להתוודע אל הטרגדיה שהתרחשה בראש המיכלים. אש הצלפים הפלסטינים היתה מכוונת ומדויקת. היא כוונה אל אנשי צוות הטלוויזיה, שנפגעו גם לאחר שכבר שכבו מתבוססים בדמם. נוזל אדום גלש במורד מעטפת הפח, וטיפות דם נשרו על הקצינים והחיילים ועל צוות החילוץ של מג"ב, שהתרכזו למטה כדי לחלץ את הנפגעים. האש כוונה גם במדויק אל מתחם המבדוק החשוף והסבה פגיעות רבות בתוכו, על אף נסיונות החיילים להסתתר מפניה.

פעולות הצבא לחילוץ הצוות על המיכלים גבו מחיר לא קל. למרבה המזל, ללא הרוגים. צה"ל נאלץ להביא למקום מנוף גבהים של מכבי האש באשקלון ולהוריד את הנפגעים תוך סיכון אנשיו. האש באזור שככה רק לאחר מבצע החילוץ, שהסתיים בחסות החשכה. כמה ימים אחר-כך, מנימוקי ביטחון בעיקר, הוטל "עוצר עיתונאים" על שטחי האוטונומיה, החלטה שבוטלה בלחץ מוסדות העיתונות.

דיון על הצורך בנטילת סיכוני נפש לצורך ביצוע העבודה העיתונאית הוא מיותר. לשבת מאחורי קיר בטון, עבה ככל שיהיה, ולהרגיש בו רוטט בעקבות הכדורים הננעצים בו, אינו דבר נעים כלל ועיקר, אבל הוא מבטיח לפחות שהשליחות נעשתה עד תום. ברור שיש להציב את עדשת המצלמה מעבר לחומת המפגע, כדי לקלוט בתוכה את רשפי הרובים. הכתב משמש בשעה זו שליח ציבור מהמעלה הגבוהה ביותר.

גם שאלת הצורך לסכן כוחות לצורכי חילוץ של עיתונאים אינה צריכה לעמוד על הפרק. יחידות צה"ל עוסקות כל השנים בחילוץ מטיילים או אנשים שנתקעו במקומות מסוכנים. הכלל "אין מפקירים פצועים בשטח" תקף גם כשמדובר באזרחים. צריך לזכור גם שצוות הצילום בגוש קטיף עלה על המיכלים כשהאלימות מסביב התבטאה ביידוי אבנים. היריות התחילו אחר-כך. גם האיסור על כניסת עיתונאים לשטחי האוטונומיה לא היה מחזיק מעמד: נסיון העבר מלמד שרשתות הטלוויזיה הזרות, וגם המקומיות, היו מוצאות עד מהרה תחליפים בדמותם של צלמים וכתבים מקומיים.

הימצאותם של כתבים באזורי קרבות היא לגיטימית וחיונית. עבודתו של העיתונאי אינה מסתיימת בהודעות דובר צה"ל; לולא הוא, החזית לא היתה מגיעה לעורף באמינות הנדרשת. חיילים תחת אש מוסיפים להיות בני-אדם. תגובותיהם ותחושותיהם הן חלק מתמונת הקרב. את זאת ראו גם הכתבים שהיו תחת אש ביום הכיפורים 1973, בלבנון של יוני 1982, בשנות האינתיפאדה ובסוף ספטמבר 1996, במחסום ארז. באמצעות השידורים הישירים ניתן היה לחוש היטב בהלוך רוחם של החיילים, כי למרבה המזל גם כתבים היו שם.

גיליון 5, ספטמבר 1996