אט-אט הולכת ונבנית לה החומה, גדר ההפרדה שמשטרת ישראל מקימה בינה ובין הציבור. מינויו של רוני אלשיך למפכ"ל סימן את תחילת העבודות, כשמיד עם כניסתו לתפקידו הצהיר על כך והורה לבצע זאת בשטח. הוא קבע שאין עוד, ולא יהיו, ראיונות של קצינים בשטח, בעת התרחשותם של אירועים.
גם קבלת פרטים על אודות אירוע כזה או אחר מקצינים המופקדים על החקירה, ומטבע הדברים מתמצאים היטב בפרטים – נוטרלה באחת. אפילו על אירועים בדיעבד נאסר עליהם למסור מידע. למעשה, נאסר על כל שוטר, זוטר כבכיר, לשוחח עם עיתונאי ללא אישור, אישור שגם לא יינתן עוד.
רק אדם אחד הוסמך לדברר את האירועים השונים בתחום שיפוטה של משטרת ישראל, הדובר המקומי של המחוז. גורם שתפקידו מחייב אותו להליכה על חבל דק בין התקשורת לבין הגוף שהוא מייצג, ומכניס בו לא מעט חששות, חלילה "לא להכעיס את הבוסים", ובעצם כל שהוא רוצה בסתר לבו הוא לחזור הביתה בשלום.
ההחלטה הזו מבליטה בערות קשה בכל הקשור להבנת דוברות ראויה, ויוצרת בקרב הציבור סוג של השלמה איטית – ובמקרים רבים שלא בצדק – עם חוסר מעש של המשטרה, שפעילותה הולכת ונסתרת מעיניו. הגוף האמור לתווך בין הציבור למשטרה, קרי – התקשורת, נחסם ממידע רלבנטי. במקרים מסוימים התקשורת נוהגת בסוג של השלמה, ובמקרים אחרים מחפשת מקורות מידע אלטרנטיביים שעלולים להיות בלתי מדויקים.
כך לפני כמה חודשים התפוצצו בגליל המערבי כמה טילי קטיושה. פנייה לדובר מחוז החוף דאז נענתה בתשובה כי "לא מדובר באירוע משטרתי". כמה חודשים אחר-כך, באותו אזור, בנהריה, נודע על צעירה שהיה חשש שבכוונתה לבצע פיגוע דקירה בעיר. המשטרה, שבוששה למסור מידע, פרסמה בתחילה ש"עקב אירוע בטחוני במחוז החוף נחסמו כמה צירי תנועה".
היכן בדיוק במחוז, המשתרע מראש-הנקרה ועד חדרה? ומה קרה בדיוק באותן דקות מתוחות? איש במשטרה לא טרח ליידע. גם לא על כך שהתברר לבסוף כי כלל לא היה מדובר במחבלת, וכי הצעירה שוחררה לביתה. אלא שהתקשורת במצוקתה פנתה כדי לקבל פרטים, שהתבררו כמאוד לא מדויקים, מגורמים לא משטרתיים, וכך בבוקר שלמחרת היה מי שפירסם כי מחבלת נתפסה בנהריה רגע לפני שהתכוונה לבצע פיגוע דקירה – כולל תמונתה של הצעירה.
המידע הזה ואחרים כמוהו, שלא נמסרו על-ידי המשטרה, אמורים בסופו של דבר להגיע ולשרת את הציבור. המקרים שאירעו באחרונה – הפיגוע בדיזנגוף והרצח הכפול בראשון-לציון – שבהם המשטרה לא מסרה את פרטי החשודים מתוך ראייה מעוותת של תפקיד התקשורת, ידועים. אעיר אם כן לגבי כמה ממאפייני פעילות המשטרה בצפון, שמן הסתם לא הגיעו לידיעת הציבור.
דוברים ממונים ללא ניסיון או הכשרה בתפקידם. הכתבים בצפון הורגלו להודעות רבות מספור על "איסורי פרסום", או לחלופין על תאונות דרכים שכבר דווחו על-ידי גורמים אחרים (וגם הן בקצרה, ללא גילאים מדויקים, ואם מי מהנפגעים מת מפצעיו כנראה לא תשמע על כך). הכתבים בצפון כבר הורגלו שככל שהודעת הדוברות ארוכה יותר, כך היא שולית בחשיבותה. תפיסת ארבעה שתילי מריחואנה היא בגדר "חשיפת מעבדת הידרו" עם צרור תמונות נלוות. רצח במעלות – הודעה בת שתי שורות בלבד, כאילו לצאת ידי חובה. וכמובן, מיד אחר-כך הודעה על "צו איסור פרסום".
לפני כמה שבועות נפטרה תושבת מעלות, ניצולת שואה ערירית, ולשוטרים המקומיים התברר שאין מי שילווה אותה בדרכה האחרונה. בצעד מרגש הם התגייסו כאיש אחד והשתתפו בהלווייתה. הפרטים הועברו בהודעת דוברות מפורטת עם תמונות לרוב, אלא שפנייה לדוברות המחוז הצפוני לראיין מי מהקצינים שנטלו חלק באותו מעשה התנדבותי נתקלה בסירוב מוחלט. הנימוק: המשטרה עשתה זאת לא לשם פרסום. וכל זאת עוד בטרם הספקנו למחוק מהסלולרי את ההודעה המפורטת שהועברה כמה דקות קודם עם צרור התמונות...
דוגמה זו משקפת את תפיסת הדוברות כיום במשטרה. אין שום עניין למסור מידע, אלא אם "אין ברירה", וגם אז במינון המינימלי בלבד. ועוד: נראה כאילו ישנם דוברים שממונים רק כי לא נמצא להם תפקיד אחר.
המשטרה צועדת שנות אור אחרי התנהלות הדוברות הצה"לית. שם, כל מש"ק דוברות עובר טרם גיוסו בחינות, ואחר-כך קורס מקצועי, ורק אם עמד בו בהצלחה הוא משובץ לתפקידו. בצבא השכילו להבין את חשיבות התקשורת, לגייס ולהכשיר מש"קים שהוצבו ביחידות צה"ל השונות. ההנחיה שלהם היא להעביר מידע, וכמה שיותר מהר, ושיהיה אמין ובדוק, ובד בבד ליזום כתבות באמצעי התקשורת השונים. בעבודה עם הדוברות הצה"לית, התחושה היא שמדובר בגוף המבקש לסייע, ולא להכשיל, למנוע ולאסור פרסום, כפי שלמרבה הצער מתאפיין הדברור המשטרתי.
המפכ"ל אלשיך נכנס לתפקידו בתחושה שהנה הוא בא להמציא את הגלגל. אלא שהגלגל, שהחל להסתובב בהנחייתו בתנודות ובמהירות המתאימות לגוף חשאי כמו השב"כ, נותר מהר מאוד עם תקר גדול.
לאחרונה פורסם כי המשטרה שכרה משרד יחסי ציבור בעלות של 850 אלף שקל כדי לשנות את תדמיתה. מעבר לכך שנראה שידו של מישהו קלה על הארנק הציבורי, שום משרד אינו יכול לעשות קסמים. המשטרה יכולה היתה לחסוך את העלות העצומה הזו, ששווה לכמה ניידות סיור, לו השכיל המפכ"ל ליצור דיאלוג עם הכתבים. להיפגש עם מי שמסקרים את המשטרה במקומות שונים ברחבי הארץ, מהצפון ועד לדרום, לשמוע מהם מה ראוי שהמשטרה תעשה בתחום התקשורת, ללמוד על הצרכים שלהם ולשוב למטה הארצי עם מידע שערכו רב בהרבה מכל העצות שיקבל מיחצן כזה או אחר שהוגה את רעיונותיו במשרד הממוזג בעזריאלי, תמורת כסף ציבורי רב.
קובי מנדל הוא כתב גלי-צה"ל בחיפה ובגליל המערבי