ההספדים על ביל קנינגהאם, צלם ה"ניו-יורק טיימס" שנפטר השבוע, התמקדו באופן טבעי באפיונו כצלם של אופנת רחוב. זו הגדרה מצמצמת. קנינגהאם לא היה "רק" צלם אופנה. הוא היה עיתונאי נדיר. אולי האחרון בעולם שירד כל בוקר לרחוב לחפש סיפור. ולא באופן מטאפורי.

"אני נותן לרחוב לדבר אלי", הוא אומר בסרט הנפלא "ביל קנינגהאם, ניו-יורק" מ-2010, "וכדי לתת לרחוב לדבר אליך, אתה צריך להימצא שם. אתה צריך להיות ברחוב ולתת לו להגיד לך מה העניין. אין קיצורי דרך".

למזלו, העיתון, שנהנה מכשרונו במשך יותר מארבעים שנה לא חשב שגיל מופלג הופך אותך לפג תוקף. קנינגהאם עבד בעיתון החשוב בעולם עד זמן קצר לפני מותו בגיל 87. כותרת המדור האחרון שפרסם, ב-5 ביוני, היתה: "Duality", וניתן לצפות בו, כמו גם במדוריו האחרים, בגרסאות וידיאו שהוא מקריין.

קנינגהאם רכב על אופניים, האמין בעבודת רגליים, וכעיתונאי חד עין וחרוץ הוא לא נזקק ליחצנים שיגידו לו לאן כדאי להסתכל. הוא זיהה את החדש במו עיניו. צייד של המיוחד. "הוא כמו צלם מלחמה שיעשה הכל בשביל צילום", אומרת בסרט קים האסטרייטר, מייסדת ועורכת המגזין "Paper". "הייתי איתו בשיחה רצינית", היא מספרת על תקופה שעבדו יחד, "ופתאום הוא רץ כי ראה משהו נפלא והוא חייב לצלם אותו".

נדיר בעידן היחידות

קנינגהאם צילם יום-יום מה שאנשים ברחוב לובשים, אבל יותר מזה, הוא תיעד התנהגויות וזיהה תופעות. "הוא ואני וכל הצוות שלי וכל שאר העולם", אומרת בסרט אנה וינטור, העורכת הראשית הנודעת של "ווג", "יושבים באותן התצוגות, הוא רואה משהו [...] שכולנו החמצנו, וכעבור שישה חודשים זה יהיה טרנד".

קנינגהאם התמקד באותו דבר יותר מחמישים שנה, ומשום שהמצלמה שלו היתה טעונה לא רק בפילם, אלא גם בתפיסת עולם, הוא היה סוג של אנתרופולוג, אולי גם היסטוריון. "להרבה אנשים יש סטייל", הוא מאבחן בסרט, "אבל אין להם אומץ להיות יצירתיים. אנחנו בעידן האחידות. רק מעטים הם נדירים, כאלה שלא נראים כאילו נוצקו כמו עשרה מיליון שנראים אותו דבר".

"מעולם לא התייחסתי לסלבריטאים, אלא אם לבשו משהו מעניין"

מי שכתב פעם מדור שבועי יודע כמה המשימה הזו תובענית. קנינגהאם החזיק שני מדורים במשך עשרות שנים: "On the Street" הוקדש למתלבשים ברחוב, ו"Evening Hours" הוקדש לאירועי החברה הגבוהה של ניו-יורק. זה היקף עבודה דמיוני, מה גם שקנינגהאם לא הסתפק בשליחת התמונות למערכת בלחיצת כפתור. בסרט הוא נראה שוקד על עיצוב המדור: בוחר פריימים, מתלבט על קומפוזיציה, מנחה את המעצב הגרפי (ונותן לו בראש על חיתוכי תמונות שגויים בעיניו). כשהדד-ליין מתקרב וחסרות כמה תמונות שצילם באותו בוקר, הוא מתקשר מהמערכת, בטלפון קווי, לחנות שמפתחת את סרטי הצילום שלו, ולא אומר "שלום, זה ביל קנינגהאם". בצניעותו, הוא מציג את עצמו כ"בחור שבא על האופניים...".

לא שותה באירועים אפילו כוס מים

את האירוע שהלך לצלם, מבין עשרות האירועים שאליהם הוזמן מדי שבוע, נהג לבחור קודם כל על-פי מטרותיו של ארגון הצדקה שקיים את האירוע, ולא לפי רשימת המוזמנים. "אנשים מטלפנים", הוא מספר, "אומרים 'זה וזה יגיע', ואני אומר 'אל תטרחו להגיד לי מי האורחים, זה לא מעניין אותי'". במאמר שפרסם ב"ניו-יורק טיימס" ב-2002, על עבודתו ועל ימיו הראשונים כצלם בניו-יורק, הוא כותב: "מעולם לא התייחסתי לסלבריטאים, אלא אם לבשו משהו מעניין".

מכיוון שהגיע לאירועים כדי לדווח עליהם בעיתון, ולא כדי לרקוד עם זאבים מוול-סטריט, הוא עשה לעצמו חוק: לעולם לא יאכל ולא ישתה באירוע. "לא אקח אפילו כוס מים", הוא אומר בסרט (שבו הוא נראה מסרב שוב ושוב למנת דג באחד האירועים היוקרתיים). "זה מחזיק אותך במרחק ממה שאתה עושה", הוא מנמק, "ואתה יכול להיות יותר אובייקטיבי. אובייקטיבי ביחס למה, אני לא יודע", הוא מוסיף, "אבל זה מתאים לי. לא אתפשר". איפה עוד מוצאים היום אתיקה כזו?

על-פי קנינגהאם, דיווח עיתונאי ראוי דורש שלושה דברים: "אתה חייב לצלם את התצוגות, אתה חייב לצלם את הנשים ברחוב שקנו את הדברים האלה, וכיצד הן לובשות אותם, ואז אתה חייב ללכת לאירועי הערב. אתה לא מקבל את כל המידע מדבר אחד בלבד. אתה לא יכול לדווח אם לא ראית את שלושתם". בהקשר לעבודה עיתונאית, הוא מוסיף: "אנשים אומרים את מה הם חושבים. אני לא אומר את מה שאני חושב, אני אומר את מה שאני רואה".

"אל תיגע בכסף"

קנינגהאם צילם אופנה, אבל לא נכנע לאופנות. הוא עבד בדרכו, והשפיע על עולם האופנה לא פחות מצלמי הסטודיו הנודעים ואשפי הפוטושופ. הוא אהב את מה שהוא עשה. וכשיש לך תשוקה לנושא הסיקור שלך (בתקווה לראות יום אחד את "ציפור גן העדן האקזוטית, הנפלאה", כדבריו), אתה לא משתעמם, לא פוזל לראות מה עושים אחרים ולא מחפש הזדמנויות לקידום או לשיפור מצבך הכלכלי.

ביל קנינגהאם (צילום: ג'יאנג שן, נחלת הכלל)

בתחילת שנות השמונים הוא צילם, אחרי שעות העבודה ב"טיימס", למגזין "דיטיילז" – מגזין שרק הוקם, כדי לתת הזדמנות ראשונה בדפוס למעצבי אופנה צעירים מדאון-טאון מנהטן. מייסדת המגזין, אנני פלנדרס, והמעצבת הגרפית שלו, לזלי וינסון, העניקו לו חופש פעולה יצירתי. "הייתי כמו ציפור שיצאה מכלוב", הוא מספר בסרט. "עשינו מה שרצינו, אמרנו מה שרצינו להגיד, ניסינו להראות מה באמת חדש. אנני פלנדרס לא מצמצה, היא לא יכלה להגיד שום דבר. אם אתה לא לוקח כסף, לא יכולים להגיד לך מה לעשות", הוא מחייך, "זה המפתח לכל העניין. אל תיגע בכסף. זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות".

בראשית שנות התשעים, כשרוברט מקסוול קנה את "מעריב", נפוץ בקרב העיתונאים בארץ הסטיקר: "מקסוול, קנה אותי". כשהמגזין "דיטיילז" נמכר לקבוצת קונדה-נסט, קנינגהאם סירב לפדות את הצ'קים שקיבל. "לעולם לא להיקנות", הוא אומר בסרט, "זה הדבר הכי חשוב. כסף הוא הדבר הכי זול שיש, חירות היא הדבר הכי יקר".