שלוש נקודות הדירו שינה מעיני בפרשת היועץ: השמירה על חסיון מקורות, האפשרות שהיתה מניפולציה, וההשלכה על מעמדו של הערוץ הראשון ועל העובדים. בימי הפרשה הראשונים עמדה הטלוויזיה בפני מתקפה חסרת רסן לגלות את מקורות האינפורמציה. נחרדתי לקרוא עיתונאים מצביעים על שמות ומאיצים בנו לחשוף את זהות העומדים ברקע הסיפור העיתונאי.

כאשר דיבר ניצב סנדו מזור על האפשרות לפנות לבית-המשפט כדי לקבל את ה"מסמכים המושמעים", נסעתי לפגוש את איילה חסון במסעדה בתל-אביב. שנינו החלטנו להתנגד והתחייבנו איש בפני חברו להעדיף את הכלא. האמנו לאורך כל הדרך שפגיעה במקורות היא מכת מוות למקצוע ולערכים המקצועיים. היתה אווירה קשה של חוסר פרגון, של הסתה והשתלחות, ורק עמדתם התומכת של המנכ"ל קירשנבאום ושל מנהל הטלוויזיה שטרן שיחררה אותנו מהבדידות המבהילה.

המאמרים הארסיים של כמה מעמיתינו בעיתונות הכתובה והאלקטרונית העבירו בי חלחלה ומחשבות נוגות על איכות העוסקים במקצוע. רבים היו מחוברים למוקדי שלטון, ניזונו מדיסאינפורמציה, שותפו במניפולציות ונתנו במה לקעקע את יסודות הפרסום שלנו.

רק איילה חסון ואנוכי הכרנו את כל פרטי הפרשה, ולכן לא חששתי מתביעות דיבה. יש לזכור שפרסום עיתונאי וחשיפת שערוריות חייבים לעמוד קודם כל במבחן משפט הדיבה. בהכירי את החומר המצוי במערכת לא נבהלתי מאיומים וממעקבים או מחשש לפגיעה פיזית. בתקופה זו ידעתי להעריך את אומץ לבה האזרחי והעיתונאי של הסקופרית איילה חסון.

באווירת הקורידה בראשית הפרסום היתה דרישה להעמיד מלה שלי מול מלה של ראש הממשלה ("ביבי או חלבי"), ויש שהרחיקו לכת והעמידו את הברירה בין הערוץ הראשון ובין הממשלה. רבים רצו לראות ראשים נערפים בכיכר ציון. גם כאן השתתפו עיתונאים אחרים בהילולה הפרימיטיבית ושפכו דיו לריק. היו, אם כי מעטים, שפעלו מתוך רגשות נקמה, קנאה וצרות אופקים ועין.

החשש השני היה מפני מניפולציה. שעות רבות החזקתי את ראשי בין ידי, גם כאשר בטחתי לחלוטין בפרטים ובמקורות, והירהרתי במניעי המקורות, בכוונות שלהם, ניתחנו כל מלה, כל פרט, כל משפט. מצאתי את עצמי מנתח אינטונציה, עוסק באטימולוגיה, גייסתי את הידע בפילולוגיה, כדי להבין את שפתם של המקורות. הטלנו ספקות, נשכנו שפתיים ופחדנו מנפילה. רק לאחר שכנוע מלא הסכמתי לומר: "עשרה טון בטון יצוק"; זו היתה מטאפורה שמן הסתם שאבתי מהחינוך שלי. אבי המנוח תמיד הזהיר לבל נבנה קומה שנייה בלי יסודות איתנים לקומה הראשונה. הוא, משום מה, האמין בבטון ובקורות הברזל יותר מאשר בבנייה מאבן ובוודאי מפיברגלס.

אלה היו ימי עימותים בין לשכת ראש הממשלה ובין ההנהלת הערוץ. חששתי שמא ידביקו לנו תוויות, ולצערי זה מה שאכן קרה. האשימו אותנו במניעים פוליטיים ובאי-כיבוד תוצאות הבחירות. חששתי מאוד שרקמו מזימה להפיל אותנו, וידעתי שכל נפילה תמיט עלינו אסון. מנכ"ל הרשות חזר והדגיש את הצורך בהצלבת המידע, בבדיקתו, וביקש לנסח את הידיעות בלשון האנדרסטייטמנט ולא ליפול, ויד עם זאת הוא נתן גיבוי מלא.

שעות רבות לא ידעתי שינה בשלושת החודשים האחרונים. ניתחנו כל פירור מידע לפני השידור, אך כל אימת ששמעתי דיווחים הפוכים ברדיו או קראתי אותם בעיתונים, נזקקנו שוב לאימותים ולמסמכים המושמעים כדי להוסיף קילוגרם של בטון יצוק. מניפולציה לא היתה, חשיפה היתה.

והחשש השלישי הוא מעמדו של הערוץ הראשון. אין ספק כי הועמדנו במבחן. זו היתה החשיפה הגדולה ביותר בתולדות העיתונות הישראלית, ואני גאה שהיא נפלה בחלקנו. משך שנתיים חבטו בנו כבשק אגרוף, השמיצו, פגעו וזילזלו, ולרוב שלא בצדק. פרשת היועץ החזירה את הכבוד המקצועי. אני רואה זאת בעיני הכתבים והעורכים. הערוץ הראשון, וגם אם ינסו חלילה לפגוע בו, עשה מעשה פטריוטי.

אילו היה הבי.בי.סי חושף פרשה דומה, היה ראש הממשלה עומד מול פני האומה ומודה לערוץ. כך ציפיתי, אלא שאצלנו קודם כול יורים בפטריוטים, וחבל. זה היה מבחנה הגדול של העיתונות הישראלית. היו שעמדו במשימה בכבוד והיו שכשלו, וחבל שכשלו.

רפיק חלבי הוא מנהל החדשות בערוץ הראשון

גיליון 8, אפריל 1997