ספוואת אל-שריף היה מאוד מרוצה החודש. כמי שהיה שר ההסברה והיום עומד בראש המועצה העליונה לעיתונות במצרים, הוא דיווח כי "סך ההערות שנרשמו לעיתונים בחודשים יוני ויולי על עבירות מקצועיות ירד באופן מרשים [...] לעומת 172 הערות בחודש מאי נרשמו רק 84 הערות בחודש יוני ו-89 הערות בחודש יולי". לכאורה מדובר בפיקוח נאות של הגוף הממונה על תפקודם המקצועי של העיתונים במצרים ובקביעת סולם הערכה אתי המשמש שוט מאיים נגד "השתוללות" תקשורתית.

מופעיה הבולטים של ה"השתוללות" הם כותרות הענק, האדומות בדרך כלל, בעיתונות הפרטית שממלאת את דוכני המדרכות ברחובות קהיר. אלה יכולים להיות דיווחים על שחיתות עמוקה במשרדי ממשלה, מאמרי ביקורת חריפים נגד שאיפת ההורשה של הנשיאות לגמאל, בנו של מובארכ, כשל בתפעול מערכות ממשלתיות כמו הרכבת או מכבי האש, או אפילו פרסומת לחברה שמתחפשת לידיעה עיתונאית.

דיווחים מן הזן הזה, לחם חוקה של התקשורת באותו חלק של העולם שמוגדר "חופשי" או דמוקרטי, לא היו כמעט אפשריים במצרים במשך עשרות שנים. בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, הם הולכים ותופסים נפח גדול, ולא רק בעיתונות האופוזיציה או בעיתונות הפרטית. גם עיתונים ממשלתיים כמו "אל-אהראם", "אל-אחבאר", "אל-גומהוריה", "רוז אל-יוסף" ושלוחותיהם אינם יכולים להרשות לעצמם לעצום עין, במיוחד משום שהנתונים הלא-רשמיים מצביעים על כך שעיתון הדגל הממשלתי, "אל-אהראם", מוכר רק כרבע מיליון עותקים ביום, בעוד שבימים עברו מכר מיליון עותקים ליום.

צניחה דומה ניכרת גם בתפוצתם של שאר העיתונים הממשלתיים שחובותיהם העצומים ממומנים בכספי המדינה, אבל השלטון מסרב לפי שעה לוותר עליהם או להעבירם לידיים פרטיות. בה בעת, עיתונות האופוזיציה הפרטית (זאת שאינה משויכת למפלגות), שנחשבה בעבר לבלתי אמינה, סנסציונית או ממומנת על-ידי גופים זרים ה"עיינים למדינה", כפי שהגדיר אותם השלטון, נמצאת היום יותר ויותר בזרם המרכזי וקולטת אל שורות קוראיה גם את מעמד הביניים.

"מתרחשת אצלנו תופעה הפוכה לזאת שמוכרת בעולם", אומר עורך עיתון שנפתח לאחרונה בקהיר. "בעולם נסגרים עיתונים ואצלנו הם נפתחים, ולא סתם, אלא על-ידי אנשי עסקים שמחפשים להם ערוץ השפעה פוליטי". הוא מעיד על עצמו שהוא אינו יודע מי הם כל בעלי המניות בעיתון שהוא עורך, אבל הוא קיבל הנחיה "לערוך עיתון ליברלי, ביקורתי, חילוני, וכזה שלא ייראה כאילו הוא תומך השלטון". ההסבר להנחיה הזאת הוא שאנשי עסקים גדולים, שמתוארים תמיד כסמלי השחיתות וכמי שניזונים משולחן הממשלה, מבקשים להתרחק מן הדימוי הזה, במיוחד בתקופה שבה מסתמנים חילופי דורות בשלטון. "ביקורת השלטון בעת הזאת נחשבת, לפיכך, לצעד פוליטי נבון למי שרוצה להמשיך ליהנות מן השלטון גם בקרב הדור הבא", מסביר העורך.

נשיא מצרים חוסני מובארכ (צילום: פלאש 90)

נשיא מצרים חוסני מובארכ (צילום: פלאש 90)

מהפך רעיוני? רצוי לא להיחפז למסקנות. "גם את הביקורת הזאת מכוונת הממשלה. היא רוצה להפגין חופש ביטוי כדי לרצות את ארה"ב, ואולי גם את הציבור, אבל היא זאת שקובעת את הסייגים", מסביר איש המכון ללימודים אסטרטגיים של "אל-אהראם". "שחיתות אפשר לפרסם כי הרי חלק ממנה ממילא מגיע לבתי-משפט, אבל למשל כאשר מדובר בנשיא עצמו או בבני משפחתו, לא תשמע מלה רעה, או כאשר איש ביטחון מצרי נהרג על הגבול עם עזה, הדיווח היה מינורי ביותר.

"ובכלל, בכל מערכת עיתון, ממשלתי או פרטי, מוצב איש מודיעין הבודק את התכנים. ומי לדעתך קובע אילו הערות לרשום לעיתונים, מי מפרש מה היא עבירה אתית ומה איננה כזאת? הכל נקבע על-ידי המועצה העליונה לעיתונות, שחבריה ממונים על-ידי השלטון. היא בתורה מעבירה את ההערות לאגודת העיתונאים, שחבריה אמנם נבחרים, אבל יש גם מי שמכוון את בחירתם. האגודה היא זו שצריכה להטיל עונשים הקבועים בתקנון שלה, שגם הוא מאושר על-ידי השלטון".

אלא שגם את התובנות הללו אין לקבל כאמת מוחלטת. במצרים, ולא רק בה, יש נגישות לאמצעי תקשורת אלטרנטיביים כמו האתרים פייסבוק ויוטיוב, מכתבי ביקורת שמועברים בדואר אלקטרוני וערוצי טלוויזיה לווייניים ממדינות ערביות אחרות, והיא כבר מזמן אינה שולטת במרחב התקשורתי שלה באופן מוחלט.

ספוואת אל-שריף יכול אולי להתהדר במספר ההערות הקטן יחסית שנרשם לעיתונים בחודשיים האחרונים, אבל הוא איננו יכול לרשום הערות לאל-ג'זירה או לעיתון "אל-חיאת" הלונדוני. עם זאת, הצרה האמיתית בחופש העיתונות היחסי שמתפתח במצרים היא שפחות אנשים קוראים עיתונים ועוד פחות קוראים ספרים, וזו אולי הצנזורה האמיתית, המסוכנת.