נפתח בשורה התחתונה: הסיקור החדשותי של היעלמותה של הילדה רוז פיזם ושל הרצח של אלון יהודה לא היה פורנוגרפי, לא מציצני ואפילו לא סנסציוני מטעמי סוף אוגוסט ומחסור בחדשות מסעירות יותר.

אי-אפשר לתאר את העיסוק התקשורתי כפסטיבל וניצול ציני של טרגדיה לצורכי קידום מכירות. הסיקור החדשותי של פרשת היעלמותה של הילדה היה נרחב, דרמטי וסוחף, משום שבאמת מדובר בסיפור נורא שמזעזע חדרי בטן, ומעורר מחשבות מחרידות על האדם ויצריו האפלים ביותר ועל המוסד המקודש והמובן מאליו ביותר בחברה. זה המוסד שכולם אמורים לשאוף אליו, וכולם יודעים כביכול איך הוא צריך להתנהל, ולמעטים בלבד יש האומץ להתמודד עם המציאות שלו.

תמונת המשפחה – התא הבסיסי של החברה, שמורכב, כידוע, מאבא ואמא אוהבים, ילדים מאושרים, סבים וסבתות זורחים מהנאה, שלל דודים ודודות ואחיינים, וחתול או כלבלב חמוד על השטיח – כבר מזמן אינה ממצה את התמונה המורכבת כל-כך הקיימת, כפי שאפשר ללמוד בכל שבוע מהמדור המקסים "מצב משפחתי" של רלי ואבנר אברהמי במוסף "הארץ".

ובכל זאת, הטרגדיה של משפחת (אם אפשר לקרוא לזה כך) פיזם-רון חשפה בצורה שאין מזעזעת ממנה את התהומות שאליהן יכולה נפש האדם להגיע, ושבדרך כלל מוטב לא לחשוב עליהן. והעיתונות, שמטבעה אינה מסוגלת להתמודד עם סוגיות מורכבות כאלה, נותנת ביטוי לזוועה בגודל האותיות והשטח שהיא מייחדת לסיפור. נכון, אפשר היה להימנע מהראיונות עם הסקסולוגית שרצתה לתפוס טרמפ ולספר לכולם שהיא יודעת (בעצם לא כל-כך יודעת) לטפל בזוגות בקשיים, ואיך היא התרשמה מהסבא-אבא-חורג, ומה דעתה על כל הסיפור.

צילומים: פלאש 90

צילומים: פלאש 90

נכון, אפשר להעלות ביתר נחישות את הדרישה למניעת הקיצוצים בשירותי הרווחה, שאמורים לאתר את הבעיות לפני שהן מתפוצצות באורח טרגי כל-כך. אפשר להתעמק יותר, לא רק עכשיו אלא גם בימי שגרה, במה שקורה למשפחות מהגרים, כי ידוע היטב שהגורם הראשון שמשלם מחיר על שינויים דרמטיים בחיים הוא המשפחה, והחוליות החלשות ביותר בה, הילדים. אבל אצלנו ההגירה היא עלייה, ועלייה היא בהכרח מאושרת, ועל אחת כמה וכמה עלייה מארץ רווחה, שנתפסת כעליית בחירה שתתרום למדינה ולא תעיק על שירותי הרווחה שלה, לעומת אתם-יודעים-מי.

ובכל זאת, אחרי שמנקים את כל הטעון ניקוי, הסיקור הדרמטי והמלים המפוצצות היו, לשם שינוי, שיקוף מדויק של תחושות הזוועה שליוו כל גילוי בפרשה. ואין מה לעשות, ואין בכך כל חידוש. סיקור עיתונאי כבר מזמן אינו מסתפק במסירת העובדות היבשות ולא מניח את כל השאר לקורא/צופה/גולש/מאזין. ולא רק בגלל סוף אוגוסט, והחום, והייאוש מהחופשות הבלתי נגמרות אנחנו עוקבים אחר כל פסיק בסיפור ורוצים לראות מקרוב כל חפץ שנימשה ממי הירקון. אנחנו לא יכולים להצטרף לחיפושים, רק נפריע שם, ולכן זו הדרך שלנו לחוש קרבה, כמעט לגעת בזוועה, אבל מאחורי חומת הידיעה הבטוחה, שאצלנו זה לא יכול לקרות.

רק הנכד שלי, כמעט בן שש, הביע את דעתו בצורה נוקבת וחד-משמעית. "סבתא, תעבירי תחנה. אני לא רוצה לשמוע שוב על הילדה הקטנה".

"אתה יודע על הילדה הקטנה?", שאלתי, בידיעה שהוא לא צופה בחדשות, ואפילו לקרוא עיתון הוא עדיין לא יודע.

"כן," אמר, "ואני לא רוצה לדבר על זה".