בסוף השבוע פירסם מוסף "G" של "גלובס" גיליון מיוחד ובו פרויקט "40 עד 40", המציג את ארבעים המנהלים והמנהלות הצעירים והצעירות שמובילים את עולם העסקים הישראלי. קשה שלא לקנא באנשים המופיעים ברשימה; צעירים, יפים, כריזמטים, וכנראה גם משתכרים לא רע. רובם ככולם הגיעו בעבודה קשה לעמדות ניהול בכירות.
לכל אחד מהמנהלים הוקדש פרופיל של חצי עמוד עד עמוד, ובו הם ענו על שאלות כמו "היכן תהיה בעוד עשר שנים?", "מה השאיפות שלך לעתיד?" וכן הלאה. לצד התשובות מופיעה תמונה של המנהל או המנהלת. התמונות, בחלק לא מבוטל מהמקרים, תופסות יותר מקום מהטקסט. ההחלטה העריכתית ברורה: בעוד שתמונה שווה אלף מלים, הטקסט שווה מקסימום 250–200 מלה.
התמונה, ביותר ממחצית מהמקרים, מתכתבת עם השאלה הזהה שהופנתה למנהלים: "מה התחביב שלך לשעות הפנאי?". 15 מבין 40 המנהלים בחרו להצטלם בפוזה ניטרלית: יושבים על הדשא, עומדים, מדברים וכדומה. השאר הצטלמו בפוזת "שעת הפנאי": ארבעה הצטלמו קוראים, שלושה הצטלמו כשהם רצים או מתכוננים לריצה, שלושה עם גלשן ים או מחלקי סקי, שלושה מבשלים, שניים שותים בירה, שניים משחקים טניס, שניים מצלמים, אחד משחק כדורסל, אחד במגרש כדורגל, אחד מוסר כדור לילדים, אחד על אופניים, אחת בפוזת יוגה ואחד אוכל פופקורן באולם קולנוע.
קל לשכוח שעיתונות אינה רק עולמם של הכותבים, אלא גם עולמם של הצלמים. ההנחיה איזה סוג של תמונה לצלם, ומאוחר יותר ההחלטה של העורך איזו תמונה לבחור מבין העשרות שצולמו, חשובות לא פחות, ולעתים אף יותר, מההחלטה איזו כותרת לתת לכתבה.
על פניו, ההחלטה לצלם את ארבעים המנהלים והמנהלות בפוזות הפנאי שלהם (למרות הבחירות הבנאליות של המרואיינים; קריאה למשל. ואוו, איזה תחביב חתרני!) ברורה, שכן אף שהגיעו לעמדות בכירות, מדובר באנשים בלתי מוכרים שעוסקים בעבודות בלתי ויזואליות בעליל: אנשי הון-סיכון, מנהלים בתחום הפיננסי, סמנכ"לי כספים או שיווק, מנהלי פיתוח עסקי, יועצים משפטיים. לצלם אותם במקום העבודה לא בא בחשבון, כיוון שהתוצאה תהיה שכפול של אותה התמונה עם פרצוף שונה. "G", אולי מוסף סוף השבוע הכי מעוצב בעיתונות הישראלית, מנסה לשבור את השבלונה, ולכן ביקש מהמרואיינים שלו להצטלם בפוזה שהיא ההפך המוחלט מהפרופיל שהוא עצמו יצא לשרטט: פוזת "כך אני נראה כשאני לא עובד".
התוצאה היא אוקסימורון עיתונאי, דבר והיפוכו באותו העמוד – טקסט המספר על עבודה סיזיפית ותובענית, ותמונה שמציגה את המרואיין כשהוא שותה בירה או מתכונן לגלוש על הגלים. במשוואה הזו, התמונה מאפילה על הטקסט; היא זו שנותנת את הטון, היא זו שמכתיבה את האווירה, ולכן התחושה שמתקבלת היא שהמנהלים הצעירים חוגגים שחבל על הזמן.
זה כמובן שקר גס. אנשים לא מגיעים לעמדות מפתח מהסוג שהגיעו אליו ארבעים הנבחרים אם הם משחקים טניס, מבשלים או רוכבים על אופניים כל היום. למעשה, לרוב המנהלים האלה אין חיים פרטיים במובן הכי בסיסי של המלה: הם מבלים את רוב שעות היממה בעבודה.
על אלעד בנבג'י (36), מנכ"ל משותף באקסלנס נשואה שירותי בורסה, נכתב כי זמן לתחביבים "לא ממש נשאר לו", אבל פעם בשבועיים הוא נפגש עם חבר ויחד הם לומדים דף גמרא (ולכן הוא צולם קורא בגמרא). איציק ברוך (36), בעלים ומנכ"ל של קבוצת יובלים, מספר: "אפשר לומר שאני עובד כל יום משבע בבוקר עד תשע בערב ואחר-כך בבית. בסופי שבוע, כשאני מנסה להקדיש למשפחה, הראש כל הזמן עובד, וקשה להתנתק מהיומיום של העסק". הוא צולם כשהוא מחזיק מצלמת וידיאו, וזאת בשל "מאות שעות של צילומי וידיאו של המשפחה". אבי בר (38), מנכ"ל ערוץ הספורט, נשאל "מה אתה עושה בשעות הפנאי", וענה: "קודם אמצא את שעות הפנאי", וצולם בתוך מגרש כדורגל. אריאל עמינצח (33), היועץ המשפטי של תנובה, מספר בגילוי לב: "שילמתי מחיר אישי כבד בתקופה הארוכה בניו-יורק ובשנתיים האחרונות בארץ". כאשר הוא נשאל מה הוא עושה בשעות הפנאי ענה: "בשעות המה?!" והוסיף: "העיסוק המרכזי שלי בשעות הפנאי, אם יש כאלה, זה צפייה בסרטים" (ולכן הוא מצולם כשהוא אוכל פופקורן באולם קולנוע).
קריאתם הנואשת של המרואיינים "הבו לי חיים!" הולכת לאיבוד בתוך העיצוב והמקום שניתן לתמונה שמנציחה, בלא יודעין, אידיאולוגיה קפיטליסטית שקרית: אתה יכול להיות מנהל מצליח, ועדיין יהיו לך חיים ואפילו תחביבים.
צריך לומר ביושר שיש מנהלים, ובהם גם כמה מהמוזכרים בפרויקט של "G", שמצליחים לברוא לעצמם עולם מקביל שאינו מתמצה בעבודה אל תוך הלילה ובשיחות ועידה עם הלקוח באמריקה. למרבה הצער, הם רחוקים מלייצג את השיטה שמחייבת את העובד, ובעיקר אם הוא מנהל בכיר, להעמיד את העבודה על ראש שמחתו. הם רחוקים מלשמש מודל לחיקוי; הם היוצאים מהכלל, העופות המוזרים.
מי שמחזיק בידו את "G" מוזמן לעשות את הניסוי הבא: להדביק על כל התמונות פיסת נייר לבנה, ואז להתרכז בקריאת הטקסט. מדובר במסמך עצוב.