סרטם של העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי, "שיטת השקשוקה", מורכב משני סרטים שונים שמצאו את עצמם תחת קורת גג אחת. הסרט הראשון, זה שרוזנטל יצא לעשות מלכתחילה, עוסק בהסכמים מעוררי הפולמוס שביצעה מדינת ישראל עם האחים סמי ויולי עופר והחברות המסחריות שבבעלותם. סרט זה מתמצת עבור הצופה הנבער, ששואב את הידע שלו על הנעשה בעולם הכלכלה הישראלי מצפייה בפינות יחצניות של בנקים המופיעות בסיומן של מהדורות חדשות הלילה, את סיפור התעשרותה המדהים של משפחת עופר בעשורים האחרונים, ומפנה אצבע מאשימה בעיקר למדינת ישראל ולפקידיה הבכירים, אשר לטענת הסרט, מכרו את נכסי הציבור תמורת נזיד עדשים (ותקווה לקבל מינוי אישי באחת מחברות האחים עופר).

מיקי רוזנטל. מתוך הקדימון לסרט "שיטת השקשוקה"

הסרט הראשון, שבמרכזו התחקיר על התעשרות האחים עופר, הוא סרט נגיש יחסית לחומר הכלכלי והמשפטי המורכב שבו הוא עוסק, והוא מתהדר במימד ויזואלי קורץ ובעריכה קצבית. מובן שסרט תיעודי, ארוך ומקיף ככל שיהיה, אינו מסוגל לרדת לעומקו של נושא כה סבוך כמו נסיקת הונה של משפחת אנשי עסקים ממולחת בעידן הקפיטליזם המאוחר. רוזנטל ועבודי מספיקים רק לרפרף מעל כמה שיאים בולטים בשרשרת של מעשים חוקיים אך מעוררי פולמוס שביצעו האחים עופר לאורך השנים ובעוד כמה חשדות לעבירות לכאורה על החוק – בלי שאף אחד מהם זוכה לעיסוק המעמיק שהוא ראוי לו.

יתר על כן, הסרט (הראשון) אינו מחדש הרבה – ודומה שגם אינו מתיימר לחדש הרבה – באשר לעסקאות שהוא מתאר. בעצם הריכוז והתמצות של העסקאות של מדינת ישראל עם האחים עופר יש חשיבות, כמובן. אך אפילו הסקופ הבודד שהתגלה לרוזנטל ועבודי במהלך עשיית הסרט (לגבי עסקה שבה, לפי יוצרי הסרט, גרפו האחים עופר לכיסם יותר משהיו אמורים), הודלף על-ידי רוזנטל עצמו והופיע כבר מזמן בשער אחד המוספים הכלכליים, כפי שניתן ללמוד מסצינה המוצגות לראווה ב"שיטת השקשוקה".

הסרט השני, החי לצד הראשון בסימביוזה לאו דווקא הדדית, עוסק בעיתונאי מיקי רוזנטל ובנסיונו להכין את הסרט על האחים עופר. סרט זה הוא מלודרמה על האזרח הקטן הנלחם בכוחות הגדולים ממנו פי כמה ומאיימים לחסל את פרנסתו, לפורר את התא המשפחתי שבנה ולגרום לכך שהסרט הראשון, זה שעניינו עסקאות האחים עופר, לא ייצא לאור. המלודרמה עשויה היטב, ומחולקת יפה-יפה בין טובים המקריבים את חייהם מתוך גדלות לב ותחושת שליחות לרעים המקריבים את חייהם של אחרים מתוך תאוות בצע. בסרט זה ראוי שיצפו כל חובבי המלודרמות בישראל, אך בפועל נאלץ לצפות בו גם מי שסקרן ללמוד עוד על קשרי הון ושלטון במדינה. האיומים שסופג רוזנטל מבאי-כוחם של האחים עופר משתלבים היטב בתימה המרכזית שהוא טווה על כוחם העולה של בעלי ההון בישראל; אך דקות כה רבות מ"שיטת השקשוקה" מוקדשות למלודרמה זו, עד שבסופו של דבר היא מונעת מאיחוד שני הסרטים להיות כל מה שהיו יכולים להיות.

נראה כי רוזנטל, שיודע דבר או שניים על התנהלותה של התקשורת, בחר להדגיש את המימד המלודרמטי כדי שהחלקים התחקיריים של סרטו יוכלו לרכוב עליו ולהגיע באופן זה לצופים רבים ככל האפשר.

נכון לעכשיו, עם כל הרעש התקשורתי שהתעורר עקב פסילת הסרט על-ידי חברת יס, האסטרטגיה הזו פועלת לא רע (וכאן המקום לציין שרוזנטל חייב תודה גדולה להחלטתם של האחים עופר לנסות באופן גלוי לסגור את פיו). אך ככל שצופים בסרט עולה התחושה כי הדגשת המלודרמה באה גם כדי לכסות על חולשותיו. חולשת התחקיר, שבוחר בריכוז המידע הידוע על פני חשיפת מידע חדש; ולצדה חולשתו של רוזנטל דווקא בתפקיד שהוא אמור לגלם, כדוקומנטריסט בן דמותו של מייקל מור. כשלקראת סוף הסרט עולה הסצינה שבה רוזנטל פוגש בסמי עופר על רחבת מוזיאון תל-אביב, הלב מתחיל לדפוק בקצב מואץ. אך למרות ההזדמנות הנדירה שמוגשת לו, רוזנטל לא מצליח להפנות לעופר ולו שאלה אחת נוקבת, ומסתפק בכך שהוא אומר לו כי יש לו הרבה שאלות שהיה רוצה לשאול.

לא קל לגלות פרטים חדשים על עסקיה של משפחת עופר, במיוחד כשכל הנוגעים בדבר ממלאים פיהם מים, וקשה עוד יותר לתמצת תחקיר של שנים לשאלה אחת ברגע האמת, אך מצד אחר, לא נעים להיוותר בסופו של סרט כה מדובר עם התחושה כי הישגו העיתונאי הגדול ביותר של רוזנטל הוא שניסו לסתום לו את הפה.