קרן נויבך, ברכות לקראת הפרק החדש בחייך המקצועיים. משבצת השידור שבין שמונה לעשר בבוקר היא הפריים של הפריים-טיים ברדיו, ומילויה בתוכן אישי על-פי האישיות של המגיש/ה הוא אתגר מרתק ומדיר שינה.
הרצון להיות רלבנטי/ת ולא בנאלי/ת מוכּר ומאתגר. המירוץ אחר אייטמים וזוויות לא שגרתיות לנושאים השגרתיים והשחוקים ביותר, כשנדמה שהכל כבר נאמר, מסעיר ומתיש. החיפוש אחר אנשים שיש להם מה לומר וגם יודעים איך לומר את זה, והם לא לגמרי אלמונים, כדי שהמאזינים ירצו לשמוע, ובכלל, למי יש כוח וזמן לגלות ולגדל אישיות תקשורתית חדשה כשקל הרבה יותר ללכת למאגר הקיים והמוכח – הוא סיזיפי.
הרדיו, שנחשב לאח הקטן והלא כל-כך מוצלח של הטלוויזיה, הוא, כפי שגם את למדת כנראה, בעצם האח הגדול והמוצלח הרבה יותר. הוא הקובע באמת את סדר היום התקשורתי והציבורי, ובאינטימיות ובגמישות שבו הוא מאפשר עצמאות וחתרנות הרבה יותר מכל טוק-שואו טלוויזיוני, שבו הדגש מושם על השואו, והמרדף אחר מדדי הכמה-אוהבים-אותי-ברגע-זה מרחף מעל לראש ובלתי נסבל, גם בערוץ ציבורי שהיה אמור להיות משוחרר ממנו. עוד תלמדי גם ליהנות מהאפשרות לבוא לאולפן בטרנינג ובלי לחשוש למצב הפֶן. וגם זה לא מעט.
בהצלחה. מכל הלב.
בתשדירי הפרומו הבלתי נמנעים של הימים האחרונים את מציגה את עצמך כאשה דעתנית, שיש לה המון מה לומר על כל דבר שתחת השמש, החל בפוליטיקה, בתקציבים ואיכות הסביבה וכלה ביוגה ובבעיותיה של אם עובדת, רק אין לה זמן לומר הכל. עמוד שדרה אישי, אידיאולוגי במובן הרחב ביותר של המושג, הוא תנאי יסוד חיוני לשידור איכותי. ובכל זאת, חיכיתי לתכונה אחת שלא נכללה ברשימת התכונות המרשימה שבעזרתה את מבקשת למכור את עצמך ולדרבן אותי להקשיב לך: היכולת להקשיב. הסקרנות לשמוע משהו שאת עדיין לא יודעת ועדיין אין לך דעה עליו. הרצון לצאת משיחה שונה מכפי שנכנסת אליה. בקיצור, הנכונות להיות מופתעת. להיתפס לא מוכנה עם איזה פאנץ'-ליין מבריק.
קרן נויבך באולפן החדשות של ערוץ 1
אל יהיה הדבר קל בעינייך. בינינו, הפתעה בשידור חי היא דבר מפחיד נורא. הרי תוך כדי ראיון את אמורה לחשוב כבר על האייטם הבא, ואולי גם על התוכנית של מחר, את מקבלת מהמפיקה את פרטי מקבץ הפרסומות הבא, קובעת בתנועות ידיים פרט זה או אחר עם הטכנאי או עם עורך המוזיקה, קוראת את עיתוני הבוקר וגולשת באתרי החדשות, קוראת את האס.אם.אסים והאי-מיילים הזורמים לאולפן. בתוך כל הבלגן הזה יש לך בראש תסריט מדויק לחלוטין של הראיון שאת מנהלת ברגע זה בשידור. הראיון ערוך לך בראש עוד לפני שנכנסת אליו, עם מלות הפתיחה ואפילו מלות סיום. כלשון הגששים, אתם שואלים אותן שאלות ואנחנו נותנים אותן תשובות.
הפתעה, תשובה לא מתוכננת, היא אסון, או לפחות קושי מיותר למגיש. אז זהו, שלא. כי הכיף הגדול ביותר הוא לא לדעת. להיות נטול דעה מגובשת ומנוסחת היטב. ומה שמאיים אפילו יותר – הנכונות לשנות דעה, להשתכנע. לא מוכרחים לסכם כל ראיון עם אישיות לא מוכרת, מפתיעה, בשתי דקות וארבעים שניות ולרוץ הלאה, לוויץ הבא, כי כבר כמה דקות לא הראיתי מה אני יודע/ת, ואנה אני בא/ה. לפעמים, רק לפעמים, יש לבן/ת-השיחה שלנו משהו מעניין ובלתי צפוי לומר, וכדאי לקחת אוויר ולהקשיב לדברים שלהם עד סוף המשפט, שלא לומר, עד סוף חוט המחשבה. מה את יודעת, אפילו המאזינים עשויים לצאת נשכרים.
דעתנות היא תכונה חשובה, חיונית, מאתגרת, מוסיפה עניין. חילוקי דעות וויכוחים הם חומר הגלם של כל שידור. דעה מול דעה – כמה מוכר. כמה נוח. אבל גם לדעתנות, כמו לכל תכונה אחרת, יש גבולות. גם היא עלולה להישחק ולעייף אם לא תדעי לפנות מקום לפעמים, ולצמוח - בהקשבה, בלי לדחוף.
אז בהצלחה רבה לך ולנו.