מה הקשר בין רוז פיזם, גלעד שליט, רון ארד ו"גרון עמוק" מפרשת ווטרגייט? במציאות אין קשר. בעולם התקשורת דווקא יש: שלושה מהם עדיין נמצאים תחת אותה קטיגוריה, האחרון כבר לא. נתחיל בו: דמות מסתורית שבאה לעולם בספר "כל אנשי הנשיא" ובסרט בשם זה, שהכניסו את ה"וושינגטון פוסט" לפנתיאון העיתונות, והפכו את בוב וודורד וקארל ברנסטיין לעיתונאים המוכרים ביותר בעולם.
הסיפור על שני כתבים צעירים שמצליחים להפיל את נשיא ארצות-הברית הודות לתחקיר מתמשך על מעורבותו בפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט ביוני 1972 היה גווע כבר לפני שנים, שהרי המשימה הושלמה: באוגוסט 1974 נופף ריצ'ארד ניקסון לשלום, טיפס על המסוק ועזב את הבית הלבן. אבל אחד המרכיבים ששימרו את הפרשה בזיכרון משנות השבעים ועד המאה ה-21 היתה התעלומה שהמשיכה ללוות אותה: מיהו המקור המסתורי שהעניק להם בחשכת החניון את הטיפים, ובעיקר את ההנחיה "לכו בעקבות הכסף", שהובילה אותם אל הצ'קים שחשפו את מעורבות מטה הבחירות של ריצ'רד ניקסון בפריצה?
"גרון עמוק" נעטף בעת הפרשה במעטה של חשאיות, כנדרש ממקור פנימי שחשיפתו עלולה לעלות לו לא רק במשרתו. אבל בחלוף השנים הקפידו אנשי ה"וושינגטון פוסט" לטפח את התעלומה. כל אירוע שהיה קשור לפרשת ווטרגייט, כל יום שנה, כל ספר חדש שיצא לאור, לווה בשאלה היחידה שנותרה פתוחה: מיהו "גרון עמוק"? רשימת החשודים כללה שמות רבים, שהבולטים בהם היו שר החוץ הנרי קיסינג'ר וראש מטה הבית הלבן אלכסנדר הייג. המסתורין והמתח ליוו את הסיפור והפיחו בו חיים כל אימת שדעך לחודשים אחדים. עד שהכל תם: במאי 2005 הודה מארק פלט, מי שהיה האיש מס' 2 ב-FBI, כי הוא המדליף המסתורי.
כרזת הסרט "כל אנשי הנשיא", עם רוברט רדפורד ודסטין הופמן
הגילוי עורר עניין מחודש בפרשה, בעיתון ובצמד הכתבים, אבל בכך נסגר התיק – התעלומה פוצחה. המיתוס עדיין קיים, אבל לא ברור כמה שנים עוד ישרוד בהעדר הסוד. נכון, לפרשת ווטרגייט יש כמה סוכני זיכרון פעילים שממשיכים לשמר אותה, ובראשם הסרט, המוקרן באינסוף שידורים חוזרים בערוצי כבלים ולוויין ברחבי העולם. אבל החשיפה נגסה בעוצמת הסיפור.
שלושת השמות האחרים שהוזכרו בפתיח לקוחים, לעומת זאת, מתיקים פתוחים. רוז פיזם מפרנסת את העיתונים ואת מהדורות החדשות בטלוויזיה בהיקף ובבולטות כמעט חסרי תקדים לפשע פלילי לא רק משום שתמונתה בעיניים דומעות כובשת כל לב או מפני שעוללות משפחתה האומללה הם היפוך מוחלט של כל מה שנתפס כ"משפחה נורמלית" – אלא גם בגלל התעלומה. החיפושים, התהיות, סימני השאלה. כל עוד לא נמצאה גופתה ימשיך המתח לרחף מעל ראשיהם של עורכי החדשות. הוסיפו לזה את צו איסור הפרסום שהטיל איפול על הפרשה במשך ימים אחדים והזניק לשמים את הסקרנות והמסתורין, ממש כפי שקרה לחקירת מעטפות הכסף של מוריס טלנסקי ימים אחדים לפני יום העצמאות. רוז מתה, ככל הנראה, אבל הסיפור שלה חי, עד שלא ימצאו את הגופה במים המעופשים של הירקון או במקום אחר.
סוד הקסם המניפולטיבי
כפי שפרשת "גרון עמוק" מעידה, זה אינו שיגעון ישראלי ייחודי. הוא טמון במסורת של עשרות, אולי מאות, שנים בעולם העיתונות. איל העיתונות האמריקאי ויליאם רנדולף הרסט הנחה את עורכי עיתוניו כבר בסוף המאה ה-19: זכרו שאנשים מתעניינים בדברים הבסיסיים – אהבה, רומנטיקה, הרפתקה, טרגדיה, ומסתורין. כך נרקח חלק מן התמהיל שזכה באותם ימים לכינוי "עיתונות צהובה", אבל מלווה את כלל העיתונים, ובהם גם אלה שמכנים עצמם "עיתוני איכות".
ב-1934 תיאר האמריקאי קרל וורן בספרו "דיווח חדשות מודרני" את חשיבות המתח כאחד מעשרת הרכיבים העיקריים שמעניקים לאירוע ערך חדשותי. כמו על הבמה, כך גם בעיתון, אחד המרכיבים העוצמתיים ביותר הנפוצים ביותר בדרמה הוא המתח: חוסר הוודאות עוצר הנשימה והמרתק את הקהל. "ממש כשם שהצופים באולם התיאטרון שבויים בשאלה מה יקרה עכשיו", כתב וורן, "כך גם הקוראים תוהים ומדברים על הצפוי מחר בסיפור מתמשך. המתח יוצר את כוח המשיכה של החדשות ומחזק אותו".
את סוד הקסם המניפולטיבי של המתח מכירים היטב לא רק סופרים, במאי קולנוע ומפיקי טלוויזיה, שלמדו בעשורים האחרונים יותר מאחרים למצות כל דולר ושקל משאלות כמו "מי ירה בג'יי.אר?" בסדרה "דאלאס" (ששידוריה החלו בארצות-הברית ב-1978) ובשנים האחרונות מז'אנר תוכניות המציאות הריאליטי – אלא גם עיתונאים. כך במערכת בחירות או באליפות ספורט – לא רק פוליטיקאים וחובבי ספורט נסחפים בסקרנות לדעת מי ינצח ומי יפסיד. דפוס הסיקור של "מירוץ סוסים" במערכות בחירות, המשליך הצדה עיסוק בתכנים ובעמדות לטובת סקרים, גיוס תמיכה ויתר מרכיבי הטקטיקה של הקמפיין, נישא גם הוא על גב המתח: מי יגיע ראשון?
אבל נחזור לדרמות האנושיות המזנקות לכותרות הראשיות. כלשונו של וורן, פרשיות רצח, חיפושים, מצבים של חיים ומוות – כל אלה נכללים בקטיגוריית המתח. כך בעיתונים מקומיים באמריקה, פרה שנכלאה בסילו של תבואה בלי יכולת לצאת או צבי שנפל לנקיק בהרים עוברים מעמודי הפנים לעמודים החיצוניים. הקוראים נשנקים מחרדה: האם יצליחו צוותי החירום להגיע לחיה האומללה בטרם תגווע?
זה נכון שבעתיים כאשר מדובר בגורלם של בני-אדם. הצירוף של מתח ומסתורין, מסביר וורן, הוא שמעניק נופך מיוחד לסיפורי פשע. התעלומה "מי עשה את זה?" בפרשיות רצח ואונס מזעזעות או מעשי שוד נועזים "היא מגנט לקוראים". כך באות לעולם דמויות פליליות אפלות שמפרנסות עיתונים במשך שבועות וחודשים. "החונק מבוסטון", "בנו של סם", "האופנובנק" ו"האנס הסדרתי" ממותגים כך בזכות התעלומה שליוותה את מעשיהם, ואינם יורדים מהכותרות. כל עוד המשטרה אינה מצליחה ללכוד את הפושע ולפתור את התעלומה – העניין העיתונאי מרקיע שחקים. אבל כאשר הסוד מפוענח והאזיקים מונחים על ידי העבריין, הסיפור מהבהב, קטן וגווע. כשהנאשם מובא לדין, יזכה הסיפור לתחייה זמנית כדרמה משפטית. גם בתחנה זו משתלב מימד המתח: האם יורשע, או שפרקליט רהוט יצליח לחלצו? כמה שנים יקבל? במקרה שלנו אמנם החשוד ברצח כבר נעצר, אבל תעלומת מקום הסתרת הגופה נותרה פתוחה.
ולא רק בעיתונות הכתובה, כמובן. גם בטלוויזיה. "בלי להקריב מאומה מן ההגינות ומן האחריות, חייב כל סיפור להציג את מאפייני הפיקשן, הדרמה", הנחה ב-1963 רובן פרנק, מנהל החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקאית ABC את כתביו ועורכיו ומנה בין היתר: קונפליקט, בעיה ופתרונה, עלייה וירידה, התחלה, אמצע וסוף. "אלה אינם רק מרכיבים חיוניים לדרמה, אלא גם לסיפור עיתונאי", הסביר. וכאשר הפתרון מאחר להגיע – הסיפור מתמשך.
ג'י.פי.אס עיתונאי אוניברסלי
ומכאן לשני השמות האחרים, גלעד שליט ורון ארד. נכון, לא בכל יום מתייחסים לשליט בעיתונים ובמהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ויש שבועות ששמו נדחק מהתקשורת מחמת אירועים בוערים יותר, אבל כל עוד נמשך שוביו ומתארכת הטרגדיה האישית שלו ושל בני משפחתו, העיתונות איננה יכולה להרפות ממנו. לא מכוח אג'נדה פוליטית מסוימת, ולא רק משום שמדובר בחייל שתמונתו הפכה לאייקון ישראלי מוכר ומזוהה, "הילד של כולנו", אלא גם בגלל מרכיב המתח.
תיק גלעד עדיין פתוח, יותר מ-800 ימים לאחר שנפתח, והעיתונאים שבים וחוזרים אליו מכוחו של אותו אלמנט המוטמע בתוככי הדי.אן.איי העיתונאי. כשחייל נופל בקרב, האובדן מלווה לנצח את בני המשפחות והחברים, אבל מבחינת העיתונות זה תיק סגור. זה כבר לא סיפור, אלא לימי זיכרון. מתי בפעם האחרונה קראתם על חנן ברק ופאבל סלוצקר, הקצין והחייל שנהרגו באותו אירוע בכרם-שלום, שבו נחטף גלעד ביוני 2006?
הוריו של החייל הנעדר זכריה באומל מציגים את תמונת בנם (צילום: פלאש 90)
וכך גם רון ארד, ובמידה פחותה נעדרי הקרב בסולטן-יעקב ביוני 1982, זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ. השאלות מה עלה בגורלם, איפה הם עכשיו, ואם מתו היכן הם טמונים אינן רק מדירות שינה מעיני בני משפחותיהם, אלא גם ממוקמות גבוה מאוד בתיק התעלומות הבלתי פתורות בראשיהם של מאות כתבים ועורכים בישראל. ואלה ישובו ויחזרו אליהן אחת לכמה שבועות, חודשים או שנים לכתבות, לתחקירים ולמאמרים, כאילו הנחה אותם לשם ג'י.פי.אס עיתונאי אוניברסלי.
בעידן שבו התקשורת אינה שחקן חיצוני, אלא חלק בלתי נפרד מן הפוליטיקה והמדיניות, נובע מכך לקח בלתי נמנע: מקבלי ההחלטות בצמרת חייבים לעשות כל מאמץ כדי להביא לסיומן תעלומות כאלה מהר ככל האפשר. לא לגרור רגליים, לא להיבהל מסערה פוליטית שעלולה לפרוץ ברגע מסוים, אלא לקבל החלטה – אם יש אפשרות לפעולת חילוץ, ובהעדרה לעסקת חילופין, כדי להביא לסיומן של פרשיות מתמשכות כאלה.
פרשת רון ארד היא דוגמה לכך: היסוסיהם של יצחק רבין ואחרים בשלבים ראשונים של הפרשה לשלם מחיר שנראה להם אז גבוה מדי סיכלו את האפשרות להחזירו הביתה, אבל לא הורידו את הפרשה מסדר היום, והיא ממשיכה לרחף מעל ראשיהם של מנהיגי המדינה ללא הרף.
וכך גם בפרשת גלעד שליט: היא לא תיעלם, לא רק משום שתמיד יהיו בני משפחה שיבקשו להעלותן שוב על סדר היום, אלא מפני שהעיתונות לעולם לא תרפה מסיפורי מתח ותעלומה כאלה. גורלם של טייס נעדר או חייל שבוי ישוב להעסיק את התקשורת והציבור ולטרוד את מנוחתם של מקבלי ההחלטות – עד הרגע שבו התיק ייסגר סופית.