שנים על שנים אנחנו סופגים בתקשורת ומעל כל בימה רמה את שטיפת המוח על נפלאות השוק החופשי, וכל מי שמעז להשמיע בדל של פקפוק בתבונה שבהתמכרות לשיטה כלכלית-חברתית כלשהי, על אחת כמה וכמה כזו הנשענת על אינספור גורמים נעלמים ובלתי נשלטים – מוקע כטיפש מעורר רחמים שהאידיאולוגיה העבירה אותו על דעתו. מדורי הכלכלה כבר אינם מספיקים, וקמים עיתונים שלמים שמשתתפים בחגיגת השוק החופשי ונפלאותיו, ואפילו מובילים אותה.

העיתונים הללו נחשבים סיפור הצלחה מעורר קנאה עד כדי כך שאחרי "גלובס" בא "דה-מרקר", ו"ידיעות אחרונות", שלא רצה לפגר, הוציא את "כלכליסט". אם שכחתי מישהו, אני מתנצלת. כולם באותה רוח, באותן סיסמאות, באותן אקסיומות שאין לערער עליהן. לא חולף כמעט שבוע שבו איננו נחשפים לאנשים ש"עשו את זה", באמריקה, באירופה ואצלנו, או לרשימת בעלי המטוסים הפרטיים והיאכטות והמגדלים על כל פריט ופריט שיש בהם.

כל קבוצת צעירים שממציאה איזה חידוש מסעיר בעולם המחשבים וממהרת חיש קל למכור אותו בכמה מיליונים מועלית על נס לאו דווקא בגלל הרוח החדשנית וההרפתקנות האינטלקטואלית, אלא משום שהצטרפה סוף-סוף לרשימת ה"מסודרים". וכולנו קוראים ואוכלים את הלב. מי שסתם עובד למחייתו ומנסה לתת ביטוי לאישיותו ולכשרונו, וגם להסתדר עם המשכורת, נחשב לוזר גמור. קנה-המידה היחיד להצלחה הוא התמורה הכספית שהיא מביאה.

התערבות המדינה במהלכי השוק וביחסי העבודה נחשבת לדבר מאוס שהדעת אינה סובלת; שריד של תקופה שטוב שעברה מן העולם יחד עם הדינוזאורים. נכון, הסוציאליזם והכלכלה המתוכננת הרוויחו ביושר את הביקורת נגדם, וקשה להתווכח עם ההיסטוריה, אבל גם הצעות לווריאציות עדכניות יותר של התורות הכלכליות-החברתיות המקובלות נידחות על הסף.

ולפתע, שומו שמים. משהו משתבש בשוק החופשי, עד שהוא נופל ומאיים להפיל איתו גם את מי שלא חגג אפילו לרגע, לפחות לא מתוך בחירה. לפתע נזכרים כולם שלממשלה יש מחויבות לא להניח לגורמים כלכליים גדולים ליפול. אפילו האמריקאים מבינים את זה ואינם מהססים להלאים בנקים וגופים פיננסיים אחרים. העיתונים אינם יכולים להתחמק מהסיפור, כמובן, לא רק העיתונים הכלכליים.

עכשיו כולם נזכרים במשבר הגדול מלפני שמונים שנה כמעט, וסופקים כפיים. רק שבמקום גשם של ניירות בוול-סטריט, או אנשים קופצים מהגגות (בעצם, ההיסטוריה יודעת לספר שלא רבים כל-כך התאבדו באותו יום מר ונמהר באוקטובר 1929, לעומת מספר המתאבדים בשנות המשבר הגדול שלאחר הנפילה בבורסה, שהיו הרבה פחות פוטוגניות, אבל ממשיכות למלא עד היום את מדפי הספרים וסרטי הקולנוע) –יש לנו עכשיו תמונות של עובדים יוצאים עם קופסאות קרטון ובהן החפצים שאגרו בשנות עבודתם אצל ליהמן-ברדרס או במפעל פיננסי אחר. כמו באמריקה. בלי הרבה התראות ובלי ועדי עובדים ובתי-דין לעבודה. את מי שמאבדים את הבתים ואת הביטוח הרפואי ובית-הספר של הילדים ומוצאים עצמם ברחוב אנחנו אפילו לא רואים.

עכשיו ממהרים הפרשנים שלנו להרגיע שאולי יהיה אצלנו משבר, אבל אנחנו לא אמריקה. אנחנו הרבה יותר יציבים ושקולים, ומה שהכי חשוב, הממשלה אצלנו יודעת להתערב כשצריך, ואף אחד לא ייאלץ לקפוץ מהגג באחד-העם. רגע, למה שנקבל את הדברים כפשוטם? האם הזיעה המבצבצת מתחת לאיפור של הדוברים והפרשנים האלה נובעת רק מהחום הנפלט מהזרקורים באולפן, או אולי גם מפאניקה? וחוץ מזה, מה בדבר איזו התנצלות או הבהרה על העולם המזויף שהם מוכרים לנו כבר כל-כך הרבה זמן, כאילו אם רק נתאמץ ונהיה יותר מוכשרים ויותר מקושרים ויותר מוצלחים, נצליח יותר? מה בדבר התייחסות כלשהי לשיבוש שחל לא רק בשווקי ההון בעולם, אלא גם אצל מי שמניפים את הדגל, כאילו רק שווקי ההון בעולם הם הכוחות הראויים, ועלינו לשים עליהם את כל יהבנו?

זו לא בושה. תשאלו את הסוציאליסטים האדוקים שלמדו לקח ועכשיו מחייכים חיוך מריר, כי גם הם נדפקים מהמפולת בתוכניות הפנסיה והחיסכון שלהם.