"נתניהו תחת מתקפה חסרת תקדים", נכתב בשער "יתד נאמן", היומון החרדי הוותיק. כותרת המשנה, המתארת את ההתקפות, מסתיימת במלים "לשון איש באחיו, קרב עקוב ממלים". ואכן, כל העיתונים הכלליים (החרדים עוסקים במריבה עם תנועות דתיות מתחרות) עוסקים היום בראש סדר היום בקרבות מלים בין הדיירים הקבועים והמוכרים של הכותרות הראשיות, ומוותרים, שוב, על עיסוק במציאות הממשית.
"יעלון וברק במתקפה חריפה נגד נתניהו: הוא מפלג את העם ומביא אותנו לסף תהום", מסכמת כותרתו של "הארץ", והאמירות של ברק ויעלון מגיעות גם לכותרת הראשית של "מעריב", "מקור ראשון" וכמובן "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום", שוב כמובן וכרגיל, הכותרת הראשית מביאה את תגובת נתניהו לדברים: "יעלון וברק בחוץ – ואומרים ההפך מאשר כשהיו בתפקידם", נכתב שם בקשר לאמירות של שרי הביטחון לשעבר, שלפיהן איראן אינה איום קיומי.
"ידיעות אחרונות", ופחות ממנו "מעריב" ו"הארץ", מתאמצים לשכנע אותנו כי נפל דבר. "מרד הרמטכ"לים" היא הכותרת הבומבסטית של "ידיעות", ו"מתקפת הגנרלים" היא זו של "מעריב". ההפניות החגיגיות לטורי הפרשנות על שער "ידיעות אחרונות", מסביב לתמונותיהם של יעלון, ברק, גבי אשכנזי ובני גנץ ("מאותתים על שאיפות פוליטיות: הצטרפו לתנועה חברתית חדשה"), כוללות את המלה "מפץ" ומפציצות אותנו בהפצרה להרגיש את חגיגיות הרגע.
"הקסם פג", קובע-מייחל-מנחש-משרבט בן כספית בכותרת טורו על שער "מעריב" (מולו, כקונטרה, ניצב טורה של העיתונאית הימנית קרולין גליק), כשהכוונה כמובן לקסמו של נתניהו. "דומה שמתחילה להצטבר מסה קריטית של מיאוס מהמצב הקיים. מתרבות השיסוי ההדדי", כותב כספית. יוסי ורטר מרוקן את התזאורוס בניסיון להמחיש את גודל השעה, את עוצמת נאומו של ברק, את גודל השבר שנתניהו נקלע אליו פתאום.
לעומתם, ב"ישראל היום" מנסים לשכנע כי לא קרה כלום, עץ נפל ביער שומם, איש מחא כף ביד אחת וכמובן – השמאל לא מוכן להכיר בתוצאות הבחירות (חיים שיין), כאילו תוצאות הבחירות הן איזו הכרזה אלוהית שאסור לערער עליה ולא, פשוט, הזמנה לבחירות הבאות בהתאם להליך הדמוקרטי. הנאום של ברק, קובע נושא הכלים מתי טוכפלד, היה "דרמטי ובלתי רלבנטי": עובדה, בעקבותיו לא קרתה בן-לילה הפיכה אזרחית של קלשונים ברחובות (כן, כנראה שעבור הפרשנים ב"ישראל היום" המשמעות של קריאת תיגר על כהונתו של נתניהו כראש ממשלה יכולה להתפרש רק כסוגים שונים של מהפכה אלימה).
קל להצביע על הגיחוך שבהעמדה העיתונאית של "ישראל היום". האיפור שהחינמון מורח על התעמולה שהוא מגיש לקוראיו לא היה מתקבל אצל שרה ובנימין נתניהו כתכשיר שראוי לבוא על שולחן הקוסמטיקה שלהם. אבל הוא לא שונה במהותו מהאיפור המשובח יותר ש"הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מורחים על ההעמדה שלהם. על הניסיון שלהם לשכנע אותנו שיעלון וברק, שתי דמויות מוכרות לעייפה וחבוטות עד מיאוס, הפכו פתאום (ובמקרה של ברק שוב, ושוב, ושוב) לתקווה הלבנה הגדולה.
אחרי הכל, הכותרת של "ישראל היום" מדויקת עובדתית: יעלון הוא אכן באופן הפשוט ביותר, שקרן, כשהוא מציג כעת ביחס להסכם עם איראן עמדה הפוכה מזו שאחז בה רק לפני זמן קצר. ואתם לא צריכים שיציגו לכם את אהוד ברק. האיש שכמו במשפחת ליברמן, אפילו הבת שלו הפכה מיליונרית במקביל לקריירה הציבורית של אביה. ושישב שם עם הוויסקי והסיגרים כשנתניהו רצה להפציץ את – "לא איום קיומי" – איראן.
זה לא אומר, כמובן, שביבי אינו חזיר או שקרן, ששרה אינה מופרעת, שאיננו קרובים לחילופי שלטון או שאין פשיזם וגזענות בישראל. הנה למשל שער העיתון "ידיעות בת-ים":
שער "ידיעות בת-ים", 17.6.16
אבל העיסוק העיתונאי בסוגיות הפוליטיות ממילא אינו בא לשנות זאת. המחליפים שכל עיתון מריץ לא הוכיחו שהם שקרנים, חזירים או מושחתים פחות מאלו שמכהנים כעת. וכידוע, צריכה קבועה של העיתונות הישראלית אינה תרופה מומלצת למי שמעוניין להוריד בגופו את מפלס השנאה והפחד.
האמת היא אחרת לגמרי: צמרת העיתונות בישראל, מימין ומשמאל ומהמרכז, לוקחת חלק במבצע מתגלגל תחת שם הקוד "קרנף". במסגרתו, ממלאים את התודעה הציבורית בדיווחים נלהבים על הרכבי הנבחרות השונות במירוץ הסוסים הפוליטי, בלי להסביר שהמשחק מכור. השחקנים לא מתחלפים כי הם לא חשובים. לאף עיתונאי אין בעיה אמיתית לכתוב נגד ביבי, בוגי, בוז'י או כל צירוף אותיות ילדותי אחר. אבל המחלוקת הפוליטית משמשת מסך עשן כדי להסתיר את מה שלא עוסקים בו. מה שאסור לעסוק בו. מה שלא יצונזר, אלא אפילו לא יעלה במחשבה.
כי כמו שדאום כתב, אין מחלוקת פוליטית בישראל. רוב רובו של הציבור חושב בדיוק אותו דבר על הנושאים המרכזיים (מי נגד הטרור? מי בעד שלום?), ומחולק רק לפי סבך של נאמנויות שבטיות ועדתיות. קהל של אוהדים. את המחלוקת הפוליטית מייצרים מי שמרוויחים ממנה, במרכזי הכוח של החברה הישראלית, ובראשם – בתקשורת. אם מחלוקת כזאת לא היתה קיימת, הנושאים האזרחיים היו עולים לסדר היום, והרבה אנשים היו ממששים בחרדה את שקי הכסף שלהם.
אומץ עיתונאי
אסף הראל הוא "האיש הכי אמיץ בטלוויזיה והוא מוכן לשלם את המחיר", קובעת כותרת על שער "7 לילות", המפנה לראיון השער עם איש הטלוויזיה. "אני אומר את דעתי גם אם היא סותרת את דעת בעלי המניות", אומר הראל לנבו זיו על המונולוג שנשא נגד מינויו של רמי סדן ליו"ר חברת החדשות של ערוץ 10 (הערוץ שבו משודרת תוכניתו של הראל). "אני לא יכול לתקוף את ביבי כל הזמן, ואז כשזה מגיע לבעל הבית לא להגיד את זה".
זו הזדמנות להרחיב את הדיון שבפתח הסקירה הזו. בואו נדבר רגע על הקונספט של "אומץ עיתונאי": לצאת נגד ביבי בטלוויזיה זה להרגיז (נניח), רבע מהעם, שהצביע בעדו. מדובר בקהל אנונימי שמתאפיין בחלקו בכך שהוא אינו שייך לשכבות סוציו-אקונומיות גבוהות ובעלות השפעה. ביבי לא יכול לפטר את הראל, להוריד לו את התוכנית או לפגוע לו בערוץ (למעשה, הוא החליף לו את הזיכיון החדיר ללחצים ברישיון חסין התערבות, וגם לפני זה, כשמקורבו וחברו היה בעל המניות הדומיננטי של הערוץ, לא הצליח לעצור את תחקיר "ביביטורס"). הוא יכול מקסימום לתבוע דיבה, עוד שדה שנתניהו הוכיח בו חוסר הצלחה משווע.
לעומת זאת, אם הראל יצייץ נגד אינטרס כלכלי של אחת ממשפחות ההון הישראליות – שלא לדבר על אלו של בעלי השליטה בערוץ, הוא מסתכן בכל הדברים שמניתי לעיל: שהוא יפוטר, שתוכניתו תבוטל, ושיהיה מי שידאג לחבל גם בנסיונות חיפוש העבודה העתידיים שלו. הראל מתאר מציאות דומה לזו, ברמז, בראיון איתו.
מדורו של ניר גונטז' במוסף "הארץ" מוקדש הפעם לשיחה שלא התקיימה: נסיונות השכנוע של גונטז' את שלומית אברהם-גלוברזון, שהתמנתה למנהלת החדשות של תאגיד השידור הישראלי החדש (הגוף שאמור למלא את מקומה של רשות השידור כגוף השידור הציבורי של ישראל), שתנהל איתו שיחה.
אברהם-גלוברזון אינה מסכימה בשום פנים, ומפנה את גונטז' לדובר. האין-תוכן הזה של המדור היום נושא מסר חשוב: הוא מצביע על התופעה המוזרה שהפכה נפוצה בשנים האחרונות, שבמסגרתה עיתונאים וכלי תקשורת מסתתרים דרך קבע מאחורי מחסה של דוברים בשכר. ב"העין השביעית", המסקרת את תחום התקשורת, אנו נתקלים בכך באופן תדיר. מדובר בצביעות מפליגה: עיתונאי מעצם מהות תפקידו דורש תשובה מכל אחד, והנה דווקא הוא אינו מוכן להסיר את המסיכה ולומר בגלוי ובאומץ את מה שיש לו לומר.
מובן שיכול להיות שמדובר בתופעה גרועה יותר. לא בצביעות, אלא בחוסר הבנה של מהו התפקיד העיתונאי. ייתכן שעיתונאים כלל אינם מבינים שתפקידם הוא לדרוש תשובה מכל אחד, כשליחי ציבור, וסבורים שהם חיילים במשחק של בעלי הכוח המשובצים במערכים השונים, לצדם של נותני שירותים אחרים כמו מלצרים ודוברים. כתבתי כאן לא מזמן את דעתי על המינוי של מנהלת החדשות בשידור הציבורי החדש, ועל האיתות המדאיג שהוא משדר בנוגע להבנה של קברניטי התאגיד את האחריות העצומה שמוטלת על כתפיהם. מדובר באותו נושא.
מה שתופס את העין ברזומה של אברהם-גלוברזון אינו הניסיון שאולי חסר לה בעבודה עיתונאית כזו או אחרת, אלא הניסיון שכן יש לה: התפקיד הבכיר שמילאה בחברת החדשות של ערוץ 2 הוא של דוברת החברה. אחר-כך היתה עורכת של אתר האינטרנט mako, שנוסד מלכתחילה כדי להיות מסלקת תוכן שיווקי של חברת קשת. כך גם הג'וב האחר שלה, כעורכת של תוכניות תוכן שיווקי באותה זכיינית. האיתות המדאיג הוא שניסיון דוברותי ושיווקי נתפס כמתאים למי שתהיה, דה-פקטו, העיתונאית הבכירה בישראל. היחידה שלרשותה תקציב מיליונים – ללא אילוצים מסחריים. כשרק טובת הציבור נגד עיניה.
רגע, העיתונאית הבכירה בישראל? אסביר.
העיתונות הישראלית, כמו השיח הפוליטי, רק נראית תוססת ומבעבעת. למעשה, היא בחלקה הגדול קפואה ומנוונת, משרתת אינטרסים צרים או סתם מספקת אסקפיזם. כולם יודעים לדקלם ש"ישראל היום" הוא ביביתון וש"ידיעות אחרונות" שמאלני (איך לעזאזל אפשר לקרוא לעיתון הזה שמאלני? טוב, נעזוב את זה כרגע) ונגד נתניהו. ש"ישראל היום" פשיסטי וש"הארץ" אוהב ערבים (טפו). ובכולם עולים פרסומים גועשים בעד ונגד ונגד הבעד ובעד הנגד. אבל האמת היא, כמו שנפלט לעורך "עובדה" גלעד טוקטלי בראיון ל"גלריה" של "הארץ":
בהקשר של ביבי, אני לא רואה את עצמנו עוצרים אף פעם באור אדום. זה לא קרה. אני לא יכול לספר לך על תחקיר שלנו שנעצר בגלל שהוא קשור לביבי. יש תחקירים שנעצרים בגלל נסיבות כספיות, שקשורות לבעלי השליטה של קשת. שזה די ברור. אין לי בעיה עם זה. זה כמו שאתה לא תעשה תחקיר על בעל השליטה בעיתון 'הארץ'".
זו אמירה מדהימה, שכמובן לא זכתה לשום פולו-אפ או התייחסות נוספת, כי התקשורת הישראלית היא בית זכוכית אחד גדול. בעלי השליטה בקשת אינם אזרחים מודאגים מרעננה, מסעודה משדרות או בעלי מפעל טקסטיל בקריית-שמונה. בעלי השליטה בקשת הם מהטייקונים החזקים והמרכזיים במשק הישראלי.
אם ניקח את הדברים של טוקטלי כפי שהם (הוא לא הכחיש אותם), הרי שתוכנית התחקירים הטלוויזיונית היחידה כמעט, בערוץ הנצפה בישראל, מנועה מלעסוק, בין השאר, במשק האנרגיה ובתחום הביטוח (תשובה), או בתעשיית המזון (ורטהיים). ומי אמר ש"נסיבות כספיות הקשורות לבעלי השליטה" מסתכמות בעסקיהם שלהם? הרי יש להם ודאי חברים ומקורבים ואינטרסים שונים ומשונים.
טוקטלי צייץ אחרי זה בטוויטר, בניסיון לתקן את אמירתו, כי ב"עובדה" לא צונזרה מעולם שום כתבה וכי יש במערכת התוכנית "חופש עיתונאי מוחלט". אני מאמין לו. אני מוכן בהחלט להאמין שאף כתבה שיצאה לדרך ב"עובדה" לא נעצרה, ושמבחינה זו החופש העיתונאי בתוכנית מוחלט. אבל השאלה הגדולה היא אילו כתבות בכלל יוצאות לדרך. במה בוחרים לעסוק. מהו סדר היום. ומי מכתיב אותו – החופש העיתונאי, או האילוצים של בעלי השליטה?
התקשורת המרכזית בישראל – זו שמקיפה את רוב מה שרואים ושומעים וקוראים כאן, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט – ערוץ 2, "ידיעות אחרונות" ולווייניו השונים, "ישראל היום", הרדיו האזורי ועוד – רחוקה מלהיות עיתונות חופשית. למעשה, חלקים ממנה רחוקים מלהיות בכלל עיתונות. היא רחוקה כל-כך מלהיות עיתונות חופשית, עד שכבר קשה למצוא בה מאבקים פנימיים על מה יתפרסם ומה לא, צנזורות ותחקירים גנוזים.
קשה למצוא, כי אף אחד כבר לא מנסה לייצר חומרים שיהיה צריך אחרי זה להיאבק על פרסומם. זה לא אומר שלא מתפרסמים בתקשורת הישראלית הרבה דברים מעניינים, מעוררי מחשבה, חיוביים, חשובים ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים לפי בחירתכם. אבל זה כן אומר שיש תחומים שלמים בחיים הציבוריים שלנו שהתקשורת בוחרת שלא לעסוק בהם, או לעסוק בהם באופן רפה, או לעסוק בהם בכוח אבל לא להתמיד בכך. ובמשפט אחד: לא לחולל שינוי.
לכן, גוף התקשורת הגדול היחיד שיוכל לקחת על עצמו את המשימה הזו, של סיפוחם מחדש של תחומים שלמים מהחיים הציבוריים שלנו, הוא השידור הציבורי, ביושבו כתאגיד השידור הישראלי. עם תקציב של יותר מ-160 מיליון שקל לחטיבת החדשות, ללא שום טייקון שיושב להם על הראש, מדובר בחבורת עיתונאים שיכולה להפוך את המדינה. לא להחליף את השלטון. לא להמיר ביבי בבוגי או בוגי בבוז'י, אלא לקבוע נורמות חדשות בציבוריות הישראלית. לדרוש טוהר מידות ונקיון כפיים. לחשוף ריקבון ושחיתויות. לזהות עוולות באופן יסודי ומבני, ולא לצאת ידי חובה בסיפורים אישיים של עמוד 3 במוסף. אם הם ייכשלו, זו תהיה בכייה לדורות. אבל בשביל שיצליחו – הם צריכים קודם כל לנסות.