שתי כותרות שפורסמו לאחרונה בעיתונות הבינלאומית החזירו באחת לסדר היום את הסוגיה הכמעט נשכחת של 3,500 הנשים היזידיות החטופות, המוחזקות זה כמעט שנתיים בידי ארגון דאע"ש ("המדינה האסלאמית") בסוריה ובעיראק.

בידיעה הראשונה דווח על פעילי זכויות אדם ששמעו מאנשים החיים תחת דאע"ש כי כ-20 נשים יזידיות נשרפו בכיכר העיר מוסול משום שסירבו לקיים יחסי מין עם שוביהן או להינשא להם. הידיעה גררה תגובות נסערות ברשתות החברתיות, ועד מהרה צצו תמונות זוועה של נשים וילדות המועלות באש על-ידי אנשי דאע"ש.

אלא שהתמונות הללו התגלו בסופו של דבר כישנות או כמזויפות, ואף שקשה מאוד לאמת מידע על המתרחש תחת שלטון דאע"ש, הסיפור נראה לא אמיתי. ראשית, ארגון דאע"ש מתגאה מאוד במעשי הרצח שלו ודואג, באמצעות זרוע התקשורת שלו, להפיץ סרטונים או תמונות שלהם. במקרה זה לא פורסם שום תיעוד מצד דאע"ש. שנית, נשים יזידיות ששוחררו משביין העידו לא אחת כי רבות מהן סירבו לקיים יחסי מין עם שוביהן או להינשא להם, אך לא סיפרו על רצח, בוודאי לא המוני, על רקע זה. שלישית, רצח של שבויות מנוגד להיגיון העומד מאחורי מפעל השעבוד של דאע"ש, שעיקרו הפקת רווח כספי מסחר בנשים.

פרסומו של הסיפור בכלי תקשורת מובילים בעולם ובישראל כאילו היה עובדה מוגמרת, אף שאין לו ביסוס או תימוכין, הוא מטריד. למעשה, המקור היחיד לסיפור הוא דיווח לקוני באתר החדשות הכורדי ARA, שמובא גם שם כשהוא חסר ביסוס, כשמועה בלבד. עגומה אף יותר מכך היא העובדה כי התקשורת ודעת הקהל העולמית "נזכרו" בנשים היזידיות החטופות כמעט שנתיים לאחר נפילתן בשבי דאע"ש ושעבודן כשפחות מין ללוחמי הארגון, ודווקא באמצעות דיווח שאינו אמין, המעצים לחינם את דמותו מטילת המורא של ארגון הטרור.

במהלך השנתיים הללו נדחקו לשולי השיח ולעמודים הפנימיים של העיתונים (במקרה הטוב) דיווחים מאומתים וודאיים על אלפי נשים ונערות, לעתים ילדות בנות עשר, החוות מעשי אונס יומיומיים, לעתים על-ידי גברים רבים. הן נסחרות בשווקי עבדים, עוברות התעללות פיזית ונפשית על בסיס קבוע ולעתים מוצאות את מותן בשבי לאחר שנאנסו והוכו.

גם גורלן של כ-3,000 נשים יזידיות ששוחררו ונזנחו לגורלן במחנות פליטים בכורדיסטאן העיראקית ללא טיפול רפואי ונפשי הולם הופיע לכל היותר כידיעה שולית בתקשורת העולמית. והנה, רק דיווחים בלתי מאומתים על רציחתן (הסדיסטית, אם אכן כך קרה) של מספר קטן יחסית של נשים – כחמישית האחוז מסך כ-3,500 הנשים שנותרו בשבי – הרעידו את אמות הספים בעולם.

ומדוע בעצם? עוד בימים הראשונים לחטיפה התחננו הנשים היזידיות באמצעות מסרים טלפוניים, כי המקומות שבהם הוחזקו יופצצו והן תיהרגנה, ובלבד שלא תישארנה בידיהם האכזריות של אנשי דאע"ש. אחרי שנתיים של עינויים וסבל, האין המוות – נורא ככל שיהיה – מהווה גאולה אכזרית מגורל אכזר שבעת מונים?

אשה יזידית מספרת על גורל הנשים הנחטפות בידי דאע"ש (צילום מסך מתוך "שפחות החליפות" של ה-BBC)

אשה יזידית מספרת על גורל הנשים הנחטפות בידי דאע"ש (צילום מסך מתוך "שפחות החליפות" של ה-BBC)

בידיעה השנייה, שפורסמה בשבוע שעבר, סופר מפי מזכ"ל האו"ם באן קי-מון, והנציגה המיוחדת של האו"ם לאלימות מינית באזורי סכסוך, זיינבּ בַּנְגוּרַה, כי היזידים העבירו לדאע"ש דמי כופר בסך 45 מיליון דולר עבור שחרור נשים חטופות מן השבי.

טענה זו של אנשי האו"ם היא שערורייתית בכמה מישורים: ראשית, במודע או שלא, הופכים באן ובנגורה את היזידים מקורבנות לפושעים השותפים במימון פעילותו של ארגון הטרור. הדבר חמור במיוחד כשהוא נשמע מפיהם של נציגי אותו ארגון אומות מאוחדות שנציגים יזידיים מחלים את פניו זה שנתיים, בכל הפורומים הבינלאומיים, בתחינה לסיוע בשחרור החטופות. האם ציפו פרנסי הקהילה הבינלאומית כי קרובי משפחותיהן של הקורבנות המעונות יעמדו מנגד ולא ישלמו כמה אלפי דולרים כדי לשחרר את יקירותיהם מייסורי התופת שהן עוברות במרחק יריקה מהאוהל שבו הם שוהים במחנה הפליטים?

בנוסף, הסכום של 45 מיליון דולר נדמה לא הגיוני. כאמור, עד כה ברחו או שוחררו בכוח משבי דאע"ש כ-3,000 נשים. עבור אותן נשים כמובן לא שולם שום כופר, אולם גם אם נניח כי על כל אחת מהן שולמו 4,000 דולר – הסכום הממוצע לשחרור, כפי שמדווחים יזידים העוסקים בכך, הסכום שהיה מועבר לדאע"ש תמורת כולן היה כ-12 מיליון דולר. כל הגורמים היזידיים והכורדיים העוסקים בשחרור החטופות, מהם גופים רשמיים הכפופים לממשלה הכורדית בארביל, טוענים בימים האחרונים שהסכום הנקוב בהצהרה הוא מופרך.

מוטב לתקשורת ולמעצבי דעת קהל בזירה הבינלאומית לעסוק במציאות ולא בספקולציות חסרות ביסוס, שעיקר תרומתן הוא קיבוע ההיפוך המסוכן בין הקורבנות לבין הפושעים. 3,500 נשים, נערות וילדות שנותרו בשבי דאע"ש, ולצדן כ-3,000 הנשים ששוחררו, יוכלו להרוויח רבות ואולי אף להינצל בזכות חידוש תשומת הלב בעניינן. אולם העיסוק התקשורתי בהן אמור להיות מבוסס על עובדות, ולא על סילופים והפרזות. יהיה קשה מאוד לגייס אמפתיה, סעד וסיוע לנשים שגורלן כביכול כבר נחרץ, ושאולי הן בכלל שותפות לפשע – כפי שעולה מהפרסומים הבעייתים האחרונים.

עידן בריר הוא דוקטורנט בבית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית המתמחה בעיראק ובמיעוטים במזרח התיכון

*   *   *