במעט החלל שנשאר בין תוכניות ריאליטי לתוכן שיווקי

"אני יותר ויותר חושב שהתקשורת היא חלק מהבעיה", אומר ערן עציון, מייסד המרכז הישראלי לעתידים אסטרטגיים ולשעבר סגן ראש המועצה לביטחון לאומי, בראיון לרותם שטרקמן המתפרסם בפתח מוסף "Markerweek". שטרקמן שאל את עציון על התגובות בממשלות ישראל לפיגועי טרור ושמע ממנו על חוסר הרצון לקבל החלטות אסטרטגיות, ועל חלקה של התקשורת במחדל. התקשורת בישראל, טוען עציון, "משתפת פעולה עם הטקטיקיזציה של השיח ועם הסטה שלו לכיוונים שוליים".

מיד בהמשך מוסיף עציון: "בבחירות האחרונות המפלגה שניצחה עשתה את זה בלי מצע, ועם מסר כפול בלשון המעטה לגבי 'פתרון שתי המדינות'. במקום דיון רציני עם טיעונים בעד ונגד וחלופות יצירתיות לפתרון הסכסוך, התקשורת ברובה, במעט החלל שנשאר בין תוכניות ריאליטי לתוכן שיווקי, מעודדת שיח על אמצעים טכנולוגיים לגילוי מנהרות, או על כמות הבתים שנהרסו והמשפחות שיגורשו כן או לא. זה עיסוק בטפל, והוא משרת את מי שרוצה למנוע דיון אסטרטגי. אנחנו חייבים למצוא דרך לייצר שיח ציבורי משמעותי. לא מתלהם ולא מוטה".

במדור הדעות של "הארץ" עומד יאיר אסולין על נקודה דומה. "כל יום הכותרת של העיתון צועקת לעברך משהו מזעזע; מזעזע באמת", כותב אסולין. "אם היה רגע להקשיב, להעמיק עוד חצי סיבוב פנימה, להפנים, להתעמת עם הרפלקס שמבקש לדחות, לבטל, אם רק היה עוד רגע כזה, יש סיכוי שהרחובות היו מלאים באנשים זועמים שמבינים שצריך לעשות פה שינוי אמיתי. אבל למי יש סבלנות להקשיב?".

לדברי אסולין, הקצב המהיר של החלפת נושא אחד באחר הוא "פוליטי". "פוליטי במובן של מיידי, של העיסוק המתמיד בצעד הבא, בתרגיל הבא, בהישרדות", הוא מסביר. "[...] וכבר כתבתי פה לא אחת על האינטרס המובהק של השלטון להשטיח את השיח, להביא לניוון שלו, להשתיל בציבור את המחשבה שמה שהיה הוא שיהיה, שאין יותר על מה לדבר, שמספיק להקשיב, בחצי אוזן, שעדיף לרוץ קדימה. כן, גם עם עיניים קשורות. ככה אפשר לעשות מניפולציות יותר בקלות".

פתרון קסם

הסיקור הבוקר של פיגוע הטרור במתחם הבילויים והקניות שרונה משמש דוגמה יפה לטענות של עציון ואסולין בדבר האפקט המשתק של ההתמסרות למיידי. במעט החלל שנשאר בין תוכניות ריאליטי לתוכן שיווקי עסוקה כעת התקשורת בשאלה מה ניתן לעשות בתגובה לפיגוע הרצחני. כלומר: מה ניתן לעשות היום ומחר.

כותרת המשנה לראשית ב"ישראל היום" נפתחת בפירוט הצעדים למלחמה בטרור עליהם החליט הקבינט הבטחוני: "סגר על השטחים עד יום ב', כתר מלא על הכפר שממנו יצאו המחבלים, מאות היתרי עבודה יישללו מהחמולה שלהם". כמו כן, מדווח בהמשך כותרת המשנה, "לראשונה נשקל: גירוש מחבלים ליישובים אחרים ביו"ש".

חיים שיין (צילום מסך, אתר "ישראל היום")

חיים שיין (צילום מסך, אתר "ישראל היום")

חיים שיין, הפובליציסט הבכיר של "ישראל היום", כותב הבוקר בכל אחד מ-550 אלף עותקי החינם של בטאון משפחת נתניהו כי "לא די" ב"החלטות על אי-החזרת גופות, כתר, סגר ומניעת ביקורים", שכן "כל אלה כבר היו". לדבריו, "מדינת ישראל הוכיחה בעבר יצירתיות בלתי רגילה במאבק בטרור, ועל הנהגתה למצוא או להמציא את הכלים המתאימים".

שיין עצמו אינו מציע הצעות "יצירתיות" למאבק בטרור, אולם נזכר בערגה בצעדים שבהם נקטה ישראל בעבר. לדבריו, "המאבק היום בטרור מורכב מאי פעם", וזאת משום ש"מה שהיה אפשר לעשות בשנות ה-50 וה-70, במידה רבה כבר לא אפשרי". ומה אפשר היה לעשות בשנים עברו שכיום כבר לא ניתן? פעולות נקמה, למשל, הפוגעות בין היתר בחפים מפשע מהצד השני של המתרס ("פעולת תגמול"). היו ימים.

דן מרגלית משיא במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" את העצה הקבועה שלו במקרים כאלה: "רצח כזה צריך להסתיים בהריגת המחבלים". עורכי המוסף הופכים את המשפט לכותרת הטור.

עמיתו לעיתון, הפרשן הצבאי יואב לימור, נכנס הבוקר לתפקיד משבית המסיבה. לא פעולות תגמול צפויות ולא צעדים יצירתיים. השורה התחתונה של לימור (קרי: הצבא) היא עוד מאותו הדבר. "הדברים צריכים להיאמר ביושר", כותב לימור בפתח טור הפרשנות שלו: "לישראל אין פתרונות קסם לפיגועי הטרור". לדבריו, "מה שנראה בימים הקרובים הוא מעט יותר מאותו הדבר, בעיקר בניסיון לסכל פיגועים נוספים ולהחזיר את הרגיעה לשטח". שיעמום.

שיין הוא נציג של עצמו, ולכן כתיבתו ייחודית. לימור הוא נציג של הצבא, ולכן אפשר למצוא את המסרים שלו, במלים כאלו ואחרות, גם בכתבי הפרשנים הצבאיים האחרים.

במוסף החג של "ידיעות אחרונות" מרגיע/מקווה הפרשן הצבאי אלכס פישמן כי שר הביטחון הטרי אביגדור ליברמן ייתן ל"ריטואל העבודה בצבא ובשב"כ" להכתיב את קצב התגובה. לפי היממה הראשונה שלאחר הפיגוע, נראה שכך אכן קורה. "בינתיים, במבחן הראשון של ממשלת נתניהו-ליברמן מול טרור אמיתי, היא לא מייצרת שום רעיון חדש שלא יצרו ממשלות קודמות", מאבחן פישמן. ובכל זאת יש חידוש מסוים. מדינת ישראל החליטה ליטול מכ-200 בני משפחה של המחבלים את רשיונות העבודה שלהם בישראל. "ענישה קולקטיבית ממוקדת" מכנה זאת פישמן, במפגן וירטואוזי של יופמיזם.

ב"הארץ" בוחר הפרשן הצבאי עמוס הראל לכתוב על "ענישה קולקטיבית" בלי "ממוקדת". "ישראל גלשה לכך [ענישה קולקטיבית] מדי פעם בעימות האחרון", כותב הראל, "אך לרוב התקבלה עמדת שר הביטחון הקודם משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט, שהמליצו להסתפק בצעדים מוגבלים בהיקפם וקצובים בזמן. הפעם הוחלט על הקפאת אישורי כניסה לישראל ל-204 קרובי משפחה של המחבלים, אך גם על ענישה נרחבת יותר. צה"ל הטיל כתר על יטא והודיע על הקפאת 83 אלף היתרי כניסה מהגדה לישראל ולמזרח ירושלים במסגרת חודש הרמדאן, וכמה מאות אישורי כניסה שניתנו לתושבי רצועת עזה". לא בדיוק היצירתיות ששיין חולם עליה.

פלסטינים עוברים במחסום ליד בית-לחם, 10.6.2016 (צילום: ויסאם השלמון)

פלסטינים עוברים במחסום ליד בית-לחם, 10.6.2016 (צילום: ויסאם השלמון)

הפרשן לענייני ישראליות של "ידיעות אחרונות", יועז הנדל, מעודד במוסף החג נקיטת צעדי ענישה קולקטיביים. "הדיון הפילוסופי על ענישה קולקטיבית צריך לעבור התאמה למגבלות המשפטיות", הוא כותב. "החמולה שהתחברה ראשונה לישראל יכולה באותה מידה, אחרי פיגוע, להתנתק בכוח ההחלטה. אין כלים אחרים בסל".

בטורו של נחום ברנע שבפתח מוסף החג של "ידיעות אחרונות" מתואר מפגש של המחבר עם שי כהנא, אחד מבעלי רשת בנדיקט, שלה סניף במתחם שרונה. "כמו כל ישראלי", כותב ברנע על כהנא, "הוא שאל את עצמו מה צריך לעשות, איך להגיב. שאל והשיב במשיכת כתפיים. 'מה', אמר, 'אני אקח את החבר'ה שלי ונמחק איזה כפר בגדה? מה זה ייתן?'".

יש מי שחושב, כמו ראש עיריית תל-אביב–יפו רון חולדאי שהתבטא כך אתמול, כי פלסטינים רוצחים יהודים בגלל הכיבוש בשטחי הגדה המערבית, הנמשך זה קרוב ליובל שנים. הפרשן לענייני איפה צדקנו של "ידיעות אחרונות", בן-דרור ימיני, מתייחס לדברי חולדאי ומבהיר בטור פרי עטו, המתפרסם באותו המוסף, כי אין שום סיבה לחשוב שתהליך מדיני יביא למיגור הטרור.

"רק לפני שבוע אמר ראש הממשלה שהוא רואה בחיוב את היוזמה הערבית. רק לפני יומיים החלו הקלות לערביי השטחים לכבוד הרמדאן", כותב ימיני. "זה השפיע על מישהו? זה צינן את תאוות הרצח?".

חומר קריאה מומלץ לשיין, מרגלית, הנדל וימיני: ראיון שערך עידו אפרתי עבור מוסף "הארץ" עם חוקרת המוח פרופסור תלמה הנדלר, על דיכוי והשתקה של מנגנוני האמפתיה במצבים של מתח מתמשך.

הכותרות הראשיות

הכותרת הראשית של בטאון משפחת ראש הממשלה היא קלישאה. "לא ינצחו אותנו", נכתב בגופן גדול בראש שער העיתון. בשונה מהמקובל במקצוע העיתונות, האמירה הנבובה המשמשת כותרת ראשית של העיתון אינה מיוחסת לאיש. היא לא ציטוט מפי ראש הממשלה ואף לא שאובה מטקסט שחיבר אחד מבעלי הטורים. זהו מסר של העיתון עצמו, ושל עורכו הראשי עמוס ("חבר ותיק של ראש הממשלה נתניהו זה למעלה 28 שנה") רגב לקוראיו.

עורכי הצהובון של המדינה בחרו הבוקר לכותרת הראשית של עיתונם את שמה של קומדיית טעויות צרפתית, דלת תקציב, שזכתה להצלחה בתחילת שנות ה-80: "יש מחבל בבית שלי". בצהובון כמו בצהובון, מתמקדים בשולי, באפיזודי, בחריג, ב"אנושי". כי הרי פיגועים ומחבלים יש כאן כמו חול. אבל שוטר שמכניס לביתו מחבל, במחשבה שמדובר באחד הניצולים של הפיגוע, ומשאיר אותו שם עם בני משפחתו התמימים רק כדי לשוב לזירת האירוע ולגלות שמחבל אחר שנתפס לבוש בדיוק כמו הזר שהשאיר בביתו? הרי זה קוריוז בלתי רגיל.

הכותרת הראשית של "מעריב", שנע בין הרצון להיות הצהובון של המדינה לרצון להתבדל ממנו בזכות מעט יותר כובד ראש, מתמקד באופטימי. "קיבלנו את הילד במתנה" הוא הציטוט מפי אביו של אחד הפצועים בפיגוע, שספג שתי יריות מטווח קצר בראשו ובכל זאת נפצע קל בלבד וכבר הספיק להתאושש.

הכותרת הראשית ביומון הרציני היחיד בישראל, "הארץ", מוקדשת לנושא אחר. "היועמ"ש בדיונים אינטנסיביים על חומר שנאסף נגד נתניהו", נכתב בה.

מסה קריטית

גידי וייץ מדווח בעומק עיתון "הארץ" כי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, "מקיים בשבועות האחרונים דיונים אינטנסיביים בפרשות הקשורות לראש הממשלה בנימין נתניהו".

לפי דיווחו, מנדלבליט עוסק בשלוש פרשות שונות: מעונות ראש ממשלה, "ביביטורס" והכסף שהגיע מאיש העסקים הצרפתי מימרן. אך יש גם מה שנראה כרמז לדבר מה נוסף. "במשרד המשפטים סירבו בתוקף להתייחס לשאלת 'הארץ' האם אלו הפרשות היחידות הקשורות לראש הממשלה בהן עוסק היועץ המשפטי, במסגרת הדיונים האינטנסיביים שהוא מקיים", מציין וייץ, וכותרת המשנה לידיעה מדגישה זאת. האם ישנה פרשה חדשה המתרגשת על בני הזוג נתניהו? ואולי פרשה ישנה-מתחדשת?

בנימין ושרה נתניהו בדרכם לישראל ממוסקבה, 8.6.16 (צילום: חיים צח, לע"מ)

בנימין ושרה נתניהו בדרכם לישראל ממוסקבה, 8.6.16 (צילום: חיים צח, לע"מ)

הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, מוסיף רמז משל עצמו לסוגיית "ריבוי החקירות והפרשיות העוסקות בבני הזוג נתניהו". ורטר כותב: "טיפה ועוד טיפה, ולפתע מגלים שהדלי מלא. לפעמים, זו שאלה של כמות, לאו דווקא של איכות. [...] מסה קריטית מתהווה לעתים בלי שנרגיש בכך אבל כשהיא כאן – היא כאן. כפי שהיא גורמת לפריחתו הפתאומית של הדובדבן כך היא עלולה גם לגזור עליו את קמילתו".

ב"ישראל היום" מקדיש מרדכי גילת כמה מלים לפרשה האחרונה שדבקה בנתניהו, פרשת מימרן. גילת, בעבר תחקירן צמרת של "ידיעות אחרונות" שחשף את פרשת עמדי-נתניהו וכיום בעל טור בבטאון המשפחה, אינו מתייחס בהרחבה לגילויים האחרונים על יחסי מימרן-נתניהו. "השאלה החשובה באמת אינה כמה כסף העביר איש העסקים הצרפתי המפוקפק, ארנו מימרן, לקרן המשרתת את נתניהו, כי אם העובדה שהוא קיבל אותם מאדם כזה", כותב גילת.

עורכי המוסף (גונן גינת ועמר לחמנוביץ) מקפידים גם הפעם שלא להדגיש את הביקורת הרפה על ראש הממשלה. שמונה תצלומים של אישים מלווים את טורו של גילת. אף אחד מהם אינו של נתניהו. ארבעה לידים משובצים בטור, גם הם עוסקים בדמויות שאינן ראש הממשלה. נתניהו לא מוזכר בכותרת המשנה, וגם לא בכיתוב המודגש שפרוש לרוחב תחתית הטור. כותרת הביניים מעל הטקסט הקצר על ראש הממשלה אנמית במיוחד: "כמה מלים על נתניהו".

חג שמח במוסף "ספרים" של "הארץ"

"אף על-פי שספרו של לאקאן שתורגם עכשיו לעברית הוא בלתי קריא לחלוטין, זה אחד הספרים הנדירים שיום הוצאתם לאור הוא יום חג" (אדמיאל קוסמן על "כתבים, כרך א'", מאת ז'אק לקאן, הוצאת רסלינג).

טיפול בגורמי סיכון

ערן סויסה מדווח ב"ישראל היום" כי יו"ר הדירקטוריון של חדשות ערוץ 10, רמי סדן, שיגר אמש מכתב לחברי הכנסת של ש"ס. "אני כותב אליכם מלב מדמם, כי אין בי עוד הכוח לידום. שבוע שופכים את דמי לשווא", מצטט סויסה את סדן (כפי שמצייצת טל שניידר, לא מדובר בשבוע ימים). בהמשך מציין סויסה כי היו"ר הנבחר כתב לחברי-הכנסת של ש"ס כי אינו יכול להיחשב לשונא ספרדים בין היתר משום ש"בימים אלה הכיר אשה מרוקנית למטרת נישואים".

לדברי סדן, מכל הביטויים שנטען שאמר בישיבה שבה נבחר, היחיד שאכן נאמר היה "אליטות". "כן אמרתי ואני אומר גם כעת שחייבים לפתוח את ערוץ 10 לא רק לאליטות, אלא לכל הציבורים: החרדי, הספרדי, המתנחלי, הרוסי והערבי", מצטט סויסה ממכתבו של היו"ר. "ערוץ שיפנה רק לאליטות לא יתקיים. אלו היו דברי ותו לא. ההפך הגמור מכל מה שצוטט".

לדעת לי-אור אברבך, כתב המדיה היוצא של "גלובס", די במלה זו. "כל שרמי סדן היה צריך לעשות הוא לשחרר את נצרת לשונו ולהשליך את ה'אליטה' שלו אל חלל ישיבת מליאת הדירקטוריון, כדי לגרום לפיצוץ שההדף שלו ממשיך להדהד גם עכשיו", הוא כותב. "[...] הטעות הפטאלית של היו"ר המיועד היתה שכשאמר לנוכחים, 'אני כמוכם, אליטה', הוא חטא בהבנה של תמצית מהותו של גוף שידור חדשותי מסחרי – לחתור לדבר עם כל ישראלי, באשר הוא, בגובה העיניים. לא רק מסיבה ערכית, אלא בעיקר מסיבה כלכלית".

מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי בעת דיון על חובו של הערוץ למדינה בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת, 8.11.11 (צילום: דוד ועקנין)

מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי 8.11.11 (צילום: דוד ועקנין)

אתמול כתב רז שכניק ב"ידיעות אחרונות" כי סדן הוא קורבן מזדמן של עימות בין הנהלת ערוץ 10 והעומד בראשה, יוסי ורשבסקי, לבין הבעלים החדשים, קבוצת RGE והעומד בראשה מודי פרידמן. לפי אברבך, העימות בין השניים פחות מובהק.

"בפרשה זו היחסים המתוחים בין הצדדים מסתירים הבנה הדדית", כותב אברבך. "השניים [ורשבסקי ופרידמן] מתעמתים בהרמוניה מושלמת. כשלבעל מניות בערוץ טלוויזיה בארץ מוגש על מגש מטעם הרשות השנייה מקורב, ולו בעל קרבה קלושה, לראש הממשלה – הוא מצביע בעדו. במדינה כמו שלנו, זה לא יכול להזיק, גם אם לא מועיל. כשאל מנכ"ל ערוץ בעל תפיסה עיתונאית ערכית מגיע אדם שמסעיר את המערכת החדשותית שלו – הוא לא יכול אלא להתנגד. האם פרידמן יתאכזב מאוד אם מינויו של סדן יסוכל? האם חייו של ורשבסקי ייהפכו לגיהנום אם סדן יישאר יו"ר? התשובה לשאלות האלה היא לא".

כיוון שפרשת מינויו של סדן חורגת מתחום הברנז'ה בלבד, גם הסיקור שלה אינו מוגבל לשכניק ואברבך. ב"ידיעות אחרונות" תוהה נחום ברנע "מה הניע את הרוב בדירקטוריון שלהם להצביע בעד מועמד בעייתי כמו סדן". לדברי ברנע, "אם הם סברו שהם פועלים למען הערוץ – ניחא, מותר להם לטעות. אבל סביר יותר להניח שהם פעלו לטובת עצמם. קבוצה הולכת וגדלה של אנשי עסקים שיש להם בדל ערוץ, אתר חדשות באינטרנט, תחנת רדיו, תלויים בכיסם בנתניהו, שר התקשורת".

ב"הארץ" מספק יוסי ורטר את האקדח המעשן, לכאורה. ורטר מצטט אדם המוגדר על-ידו "מקורב לראש הממשלה", שלדברי מקורות בש"ס אמר השבוע ליו"ר המפלגה אריה דרעי: "שלוש וחצי שנים אנחנו מנסים להכניס לערוץ 10 מישהו משלנו, למה אתה תוקע לנו את זה".

מנגד, עורך "מקור ראשון" חגי סגל כותב כי "פרשת רמי סדן היא רק המחשה עדכנית מרהיבה של היכולת הברנז'אית לטיפול בגורמי סיכון פנימיים". לדבריו, בכירי עולם התקשורת "לא סבלו את הרעיון שמקורבו לשעבר של ראש ממשלת הימין יעמוד בראש דירקטוריון החדשות שלהם, והדליפו התבטאות פנימית שלו כדי ליירט את המינוי בעודו באבו. אין בכלל ספק שהמדליפים לא הזדעזעו מהתוכן, רק הסתערו על הזדמנות להיפטר ממנו. זה היה מפגן צביעות כעור במיוחד".

ב"גלובס" מתפעל עמירם ברקת מהאיכות של הקמפיין נגד סדן. "כדי להחזיק את התקשורת יומיים בענייני רמי סדן צריך יותר מחומרים טובים. צריך קמפיינר, ואת הקמפיין להדחתו של רמי סדן ניהל אחד המוכשרים", כותב ברקת. "השם פחות רלבנטי. על המניעים אפשר לומר שהם היו שנאה עמוקה לנתניהו ולאנשיו ורצון לעזור לחבר".

בנו של עורך "מקור ראשון", עמית סגל, כותב בעיתון (שנמצא בבעלות חבר קרוב ותיק של נתניהו, איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון) בגנות הטענה הרווחת כי סדן נשלח לערוץ 10 כחלק ממגמה של נתניהו להשתלט על התקשורת. "כשר כלכלה הוא העביר את מתווה הגז; כשר אוצר הפך את המשק; כראש ממשלה ניהל מאבק חסר תקדים בבית הלבן. וכשר התקשורת?", תוהה סגל. "האם מישהו יכול להצביע על שינוי רדיקלי אחד שהוביל נתניהו בשנה האחרונה למען מדיניותו, ערכיו, עמדות הליכוד?".

סגל מזכיר את התחקיר של גידי וייץ על יחסי התן-וקח לכאורה בין נתניהו לאתר "וואלה" ובעל השליטה בו שאול אלוביץ', אבל מגמד את התועלת שצומחת לנתניהו מהאתר. "גם אחרי שנים של קשרים לא ראויים, 'וואלה' הוא עדיין אתר שרחוק מלהיות שמרני", כותב סגל. "לא במינוני הסקס הנרחבים, לא בהרכב האנושי התל-אביבי מאוד ולא בעמדות השמאל הרדיקליות של רבים מהכותבים. הרווח לנתניהו, כפי שגם עלה מהכתבה בהארץ, הוא בעיקר אזכורים מפרגנים לשרה נתניהו". סגל אף מעלה את האפשרות שהאינטרס של נתניהו הוא לשמר את ההגמוניה השמאלנית בתקשורת, כדי לשכנע כי זו רודפת אותו ובכך לגרוף את קולות הבוחרים.

לגליזציה של סמים בעיתוני משפחת אדלסון

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון מקיף שערכו יהודה שלזינגר ומיטל יסעור-בית-אור עם שר הבריאות יעקב ליצמן. בין היתר משוחח עמם השר על מריחואנה.

הקנאביס הרפואי, והאפשרות של לגליזציה, הם נושאים רגישים במיוחד בקרב בני משפחת אדלסון, המייסדים והמממנים של "ישראל היום". ד"ר מרים אדלסון הקדישה את הקריירה המקצועית שלה לשיקום חייהם של מכורים לסמים. שני בניו של שלדון אדלסון מנישואיו הראשונים התמכרו לסמים, ואחד מהם אף מת ממנת יתר.

שלדון ומרים אדלסון מקבלים את פניהם של חיילים שנפגעו בקרב וזכו בסופ"ש חינם במלונות הקזינו של אדלסון בלאס-וגאס, מאי 2012 (צילום מסך)

שלדון ומרים אדלסון מקבלים את פניהם של חיילים שנפגעו בקרב וזכו בסופ"ש חינם במלונות הקזינו של אדלסון בלאס-וגאס, מאי 2012 (צילום מסך)

כשרכש אדלסון את ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל" היה ברור כי העמדה המערכתית המסורתית של העיתון בזכות לגליזציה של סמים אינה נוחה לו. בחודש ינואר האחרון, בסמוך לרכישת העיתון על-ידי משפחת אדלסון, חברי המערכת הוזמנו לסיור במרפאת גמילה מסמים בתקווה שישנו את עמדתם בעד לגליזציה.

השבוע חל המהפך הצפוי בעמדת ה"ריביו ג'ורנל". אחרי שנים של קריאה לשינוי מדיניות הסמים ולגליזציה של מריחואנה, פורסם מאמר מערכת של העיתון תחת הכותרת "לגליזציה של מריחואנה – הימור גרוע לנבדה". המו"ל החדש של העיתון, קרייג מון, שנבחר אישית על-ידי אדלסון, אמר לאתר Marijuana.com כי המאמר בגנות הלגליזציה נכתב בהזמנתו, "בלי שמשפחת אדלסון תהיה מעורבת".

נכון לעכשיו, לא ניכר קמפיין דומה נגד לגליזציה של מריחואנה בעיתון הישראלי של אדלסון.

"טועים בי אם חושבים שאני בעד לגליזציה", אומר שר הבריאות ליצמן בראיון למוסף "שישבת" של "ישראל היום". "אני חושב שקנאביס זה סם כמו כל הסמים, אולי טיפה יותר קל. צריך לעשות קריטריונים ורגולציה חזקה. אין מספיק רופאים שמורשים לתת את המרשם. אז המסקנה שלי היא שצריך להקל על מי שצריך את זה, ולהחמיר עם מי שלא צריך את זה".

בשולי החדשות

סימה קדמון מזכירה במוסף החג של "ידיעות אחרונות" את השיחה שנתפסה בין שניים מחביבי העיתון, אריה דרעי ואביגדור ליברמן, על החבר המשותף שהתקשר. "הדעה הרווחת היתה שמדובר במרטין שלאף, חברם המיליארדר של השניים, שבאמת הגיע לארץ בשבוע שבו התמנה ליברמן לשר הביטחון", כותבת קדמון, אך מוסיפה כי "מתברר שלליברמן ולדרעי יש יותר מידיד משותף אחד: הפעם מדובר בבני נחמיה, יזם וקבלן, יהודי אמיד, שעשה ארוחת ערב לכבודו של שר הביטחון החדש בביתו שבמבשרת".

סבר פלוצקר מקדיש את טורו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" לציון חמש שנים למחאה החברתית. פלוצקר, שעם פרוץ המחאה קרא למוחים לעבור לגור בבת-ים, מסתמך בטורו על ספרו של עיתונאי "דה מרקר" אשר שכטר. בין היתר כותב פלוצקר כי לאחר זמן מה והפגנות גדולות ומרשימות, התקשורת בישראל "מתעייפת" מהמחאה. זו דרך מאוד מוזרה להיזכר בלחצים שהפעילו מפרסמים גדולים על כלי התקשורת, באופן ישיר ועקיף, כדי שאלו יחדלו לתמוך במחאה החברתית, או בכלי תקשורת כמו אלו השייכים לקבוצה שבה עובד פלוצקר, שיום אחד הכתיבו לעיתונאיהם להפסיק לסקר את המחאה.

ביקורת התקשורת (גרסת "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום")

ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מדווחים בזעם גלוי על כלי תקשורת זרים שסייגו את הדיווחים הראשוניים על אירוע הטרור בשרונה. בשני העיתונים מדווחים במקביל על כלי תקשורת ישראלים שפרסמו בטעות תצלום של שני ישראלים יוצאי צבא כאילו היו שני הטרוריסטים שרצחו את הישראלים בשרונה.

ענייני תקשורת

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מראיינת נעמה לנסקי את ג'קי לוי, בעל טור באותו המוסף ממש. בכותרת המשנה לראיון נכתב בין היתר כך: "בראיון חושפני הוא מדבר על אפליית האבות, הילד שנולד לו בגיל 50, ההצעות לרוץ לכנסת, המופע על ירושלים, וגם על גל השמועות".

מקריאת הראיון עולה כי מדובר בהבטחת שווא. בראיון אומרת לנסקי ללוי "נפוצו לאחרונה רכילויות שנוגעות לחיים האישיים שלך", וזה משיב: "רכילות היא מפלצת בעלת תיאבון אינסופי, ואני לא רוצה להאכיל אותה, אלא להרעיב אותה. הדרך הנכונה בעיני להתנהל מולה היא לשתוק. לשתוק ולחכות שסיפור רכילותי אחר יצבור תאוצה".

ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת במוסף "מעריב" כי העיתונאית איילה חסון חיתנה את עורך מדור הברנז'ה של אתר "וואלה", דוד ורטהיים, עם בחיר לבו.

עורכי עמוד השער ב"הארץ" שיבצו בידיעה על הוועדה להפסקת הריון הפניה לשיר "גְרוּדים" מאת יצחק לאור, המתפרסם במוסף "תרבות וספרות" של העיתון.