בסוף השבוע שבו פוצץ "מעריב" את פרשת המטפלת טניה שאו, גילה העיתון מטפלת נוספת, היידי בן-יאיר, שאישרה חלק מהטענות של שאו על המתרחש בבית משפחת נתניהו. בשעה מאוחרת באותו לילה הגיע סיפור "המטפלת 2" גם ל"ידיעות אחרונות". דוברו של ראש הממשלה, שי בזק, ניסה לצמצם את הנזק. בזק: "הצלחתי לשכנע גורמים ב"ידיעות אחרונות" שהסיפור לא ראוי להבלטה רבה. הסברתי שמדובר במישהי שהיתה בבית נתניהו חמישה ימים לפני שנתיים, לניסיון בלבד, לא התקבלה לעבודה ולכן אין ערך רב לדבריה. ואז אמר לי שם גורם בכיר: "אני מסכים איתך שזה לא סיפור ראוי כל-כך, אבל מה אני אעשה, 'מעריב' יוצא כל יום עם מטפלת אחרת, אז אני לא אפרסם?". בחלק מגליונות יום המחרת של "ידיעות אחרונות" לא הופיע סיפור "המטפלת 2" כלל, בגלל השעה המאוחרת, ובשאר הגליונות הוצנע הסיפור בעמוד פנימי, בניגוד בולט ל"מעריב", שהציג אותו בעמוד הראשון. מי שירצה יראה בספיח זה של הפרשה עוד הוכחה לכך ש"ידיעות אחרונות" העמיד עצמו לשירותו של נתניהו, כדי לזכות בעדיפות על פני מתחרהו במה שקשור לקבלת ראיונות וידיעות בלעדיות מראש הממשלה. אחרים יחשבו ודאי, כמו שי בזק, שעצם העובדה שהסיפור פורסם ב"ידיעות אחרונות" היא "הוכחה לכך שהתחרות מדרדרת את העיתונים לפעמים. העיתון יודע שהסיפור לא טוב ובכל זאת מפרסם אותו, רק בגלל שהמתחרה עושה כך".

דברים שרואים משם לא רואים מכאן, ומלשכת ראש הממשלה התחרות בין כלי התקשורת נראית אחרת. בעיני עליזה גורן, למשל, יועצת התקשורת של יצחק רבין ושל שמעון פרס, התחרות התבטאה בעיקר בנדנודים ובלחצים על כל צעד ושעל. גורן: "תחרות אמורה להיות בונה, אבל זה הגיע למצב שבין שני עיתוני הערב היתה תחרות שמעמידה דוברים או פוליטיקאים במצבים לא נעימים. אם, למשל, אחד הכתבים היה מסתובב בלשכה, המתחרים היו יודעים על כך תוך זמן מאוד קצר. הייתי מקבלת מיד טלפונים, 'מה הוא עשה שם, מה נתתם לו, מה אני הפסדתי'. בנוגע לראיונות של ראש הממשלה, אני לא תמיד סברתי שצריך לתת ראיונות לשני העיתונים יחד, אלא שרצוי לסירוגין, פעם לזה ופעם לאחר. זה תמיד היה או בלתי אפשרי או כרוך בשיחות הבהרה רבות, כדי שאף צד לא ירגיש מקופח. אחרי שהלחצים של הכתב והעורך לא הועילו, קרה שהבעלים של העיתון התקשר אלי, וכשגם זה לא עזר, הוא פנה ישירות אל ראש הממשלה".

איזה מין לחצים היו? איימו עליכם שאם פרס לא יעניק ראיון, העיתון יתנקם בכתבה אחרת?
"אני לא זוכרת איומים, אבל אני זוכרת צרחות לא מעטות. אגב, היחידים שנוהגים בחוצפה יותר גדולה מהישראלים הם אנשי ה-CNN. הם מגישים כמעט מדי יום בקשה לראיין את ראש הממשלה. אם הייתי דוחה אותם, הייתי מתחילה לקבל טלפונים מהשגרירות האמריקאית פה ומהשגרירות שלנו בוושינגטון".

מסיבות העיתונאים החגיגיות שהפיקה לשכת ראש הממשלה בסיטונות בתקופת רבין ופרס הפכו לזירת הקרב החביבה על כתבי התקשורת האלקטרונית. אם המסיבה הועברה בשידור חי, כל כתב רצה להיות זה שישאל את השאלה הראשונה. ביל קלינטון, וורן כריסטופר והמלך חוסיין עמדו נבוכים ותמוהים מול עדת הכתבים הישראלים שניפנפו בידיהם וצעקו יחד שאלות חכמות מאוד שלא ניתן היה להבין אף מלה מהן. עליזה גורן: "אף אחד מהרדיו ומהטלוויזיה לא היה מוכן לוותר מי ישאל ראשון, למרות שכל ההבדל הוא חצי דקה. אז עשינו תור כמו בגן ילדים, והייתי צריכה לזכור מי שאל ראשון בפעם הקודמת. למרות הכל הם היו רבים ביניהם תוך כדי מסיבת העיתונאים".

איור: צחי פרבר

איור: צחי פרבר

לא רק כתבים השתתפו בקרב על השאלה הראשונה. בעת ביקורים חשובים במיוחד נכנסו למערכה גם עורכים ומנהלים. לפני מסיבת עיתונאים שנערכה עם פרס ועם המלך חוסיין במשרד הביטחון בתל-אביב התחולל קרב איתנים בין הערוץ הראשון לשני. הטיעון הקבוע של אנשי ערוץ 1 הוא "אנחנו הערוץ הממלכתי", בעוד אנשי ערוץ 2 מבקשים את זכות השאלה הראשונה בשם היותם "בעלי הרייטינג". במסיבת העיתונאים עם חוסיין זכה דן סממה בבכורה, כנראה משום שמנהל ערוץ 1, יאיר שטרן, הצליח להפחיד בהצקות טלפוניות את אנשי לשכת ראש הממשלה יותר משלום קיטל מחדשות ערוץ 2. מובן שבמשך כל מסיבות העיתונאים הבאות דרש ערוץ 2 לעצמו את זכות השאלה הראשונה בגלל ה"עוול" שנגרם לו מול חוסיין.

אנשי לשכת ראש הממשלה לשעבר הכתירו פה אחד את שלמה רז, הכתב המדיני של קול ישראל, בתואר המתפרץ מספר אחת. רז: "נוצרה מציאות סובייקטיבית שמקנה איזושהי חשיבות למי ששואל ראשון. אני נקלעתי לתוך המציאות הזאת ולא חשבתי על זה אף פעם. עכשיו זה כבר הרגל. הסדר ההיסטורי של השואלים היה: קודם הטלוויזיה, אחר-כך קול ישראל, אחר-כך גלי צה"ל ואחר-כך העיתונים. יש לי רושם שהמהומה התעוררה כשהערוץ השני רצה לשנות את כללי המשחק ולשאול ראשון, והוא יצר קואליציה עם העיתונים שהפעילה לחצים על לשכת ראש הממשלה בשלהי כהונתו של פרס. היתה תופעה של פחדנות מצד הלשכה. במקום להחליט בעצמם מה יהיה הסדר, הם החליטו לגלגל את זה עלינו ואמרו: תסתדרו ביניכם. אני לא הייתי מוכן לתת לזה יד ולשנות בהתנדבות את הסדר ההיסטורי שנתן לקול ישראל קדימות".

גילו הצעיר של ערוץ 2 ורצונו לכבוש את תואר הערוץ של המדינה דוחפים לפעמים את אנשיו למשחק לא הוגן. ליל הבחירות היה דוגמה מובהקת לכך. באולם הסינרמה בתל-אביב, שם התכנסו פעילי מטה העבודה, הוצבו שני מסכי ענק, אחד לכל ערוץ. כיוון שלא ניתן להקשיב לשני ערוצים בו זמנית, החליט דובר המפלגה, יורם דורי, שבעשר בערב ישמע הקהל באולם את תוצאות המדגם של מינה צמח בערוץ 1. בחמישה לעשר החליט המפיק של ערוץ 2 באולם שלא יקום ולא יהיה. הוא ניגש לקופסת השליטה, ניתק מה שניתק, ואולם שלם לא הצליח לקלוט את קולות הטלוויזיה. הקהל המתוח מחה בצעקות רמות, אבל המפיק התעקש, ובחצי דקה לעשר עדיין לא נשמע שום ערוץ באולם. לא היה חסר הרבה שמישהו יעשה שפטים בפטריוט מערוץ 2. אחרי ויכוחים קולניים ודחיפות ידיים עם אנשי ערוץ 1 ועם אנשי מפלגת העבודה הורחק המזיק מן הכפתורים וקולו של חיים יבין שב ובקע באולם, שניות ספורות לפני עשר.

עבירה קודמת על כללי המשחק ביצעו אנשי ערוץ 1 מאחורי הקלעים של ועידת שארם א-שייח. לאחר שהתעוררו בעיות עם ראשי מדינות ערב באשר לנוסח הצהרת הסיכום, הלך פרס אצל קלינטון למצוא מוצא. האמריקאים והמצרים לא איפשרו להכניס אנשי תקשורת למתחם המגורים של הנשיא. עליזה גורן: "סיכמתי עם כתבי שני הערוצים שאנסה להכניס צלם אחד, ושהחומר שהוא יצלם יהיה עבור שניהם. האמריקאים שאלו מי זה, אמרתי זה הצלם שלי, ונתנו לנו להיכנס. הוא הצליח לתפוס צילום נהדר של פרס וקלינטון משוחחים באינטימיות בחצר". הצלם היה של ערוץ 1, ששידר מיד את החומר. המפיקה של ערוץ 1 במקום, דליה מונטיליו, עיכבה את העברת ההעתק לערוץ 2, וגם ההעתק שנמסר בסופו של דבר לא הכיל את הצילום היותר פיקנטי. מונטיליו: "אני עושה להם תרגילים כאלה לפעמים, אבל בסך הכל אנחנו מסתדרים יפה".

אחת מתוצאות התחרות הקשה בתקשורת היא פיחות מואץ במידת האמיתות של הידיעות המדווחות. התופעה ידועה וקיימת בכל התחומים המסוקרים, אבל פגיעתה רבה יותר במה שקשור למהלכי ראש הממשלה, אולי בגלל שרוב הידיעות הקשורות אליו נסמכות על מקורות אנונימיים. עליזה גורן: "כדי להיות ראשון בהעברת הידיעה, לעתים קרובות היו משודרות ידיעות שפשוט אינן נכונות. כשאתה לא מדייק בתחומים מדיניים, אתה יכול לגרום נזק ביחסים עם מדינה אחרת. לפעמים היו משדרים ידיעה שפרס נוסע לאיזו מדינה ערבית, והוא בכלל לא תיכנן לנסוע. כאשר היינו מכחישים, אז בכלל היה להם סיפור טוב, והיו מדווחים שהנסיעה בוטלה בגלל הפרסום המוקדם...".
שמעון שיפר, הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות", מאשים את המאשימים: "יועציו ומקורביו של פרס היו מלכי המניפולציה בעיתונות. כמה מהם גרמו להשחתת העיתונות בכל מה שנוגע לחובתם לדבר אמת עם אנשי תקשורת. אין אצלנו מסורת שיש באמריקה, המטילה חובה על איש ציבור לדבר אמת עם עיתונאים. אני טוען שאני לא אדם פרטי, ואם אני שואל, למשל, את אורי סביר אם שמעון פרס חתם בסוף השבוע עם אש"ף באוסלו, אסור לו לשקר לי, והוא שיקר לי".

אורי סביר: "אל"ף, אני לא מתייחס לדברי שיפר, אם כי תסכולו מאי-חשיפת המשא ומתן באוסלו בהחלט מובן לי. בי"ת, יש להפריד בין זכות הציבור לדעת לבין זכותו של עיתונאי לדעת הכל. גימ"ל, הממשלה אחראית להביא דברים לידיעת הציבור בכל אמצעי שהיא מוצאת לנכון ובעיתוי שלא פוגע באינטרסים חיוניים של המדינה. ביחסים בין התקשורת לממשלה אכן יש אלמנט של השחתה מסוימת. מניסיון של שנים רבות כדובר ישראלי ביחס לתקשורת האמריקאית בארה"ב, אני חושב ששורש הבעיה טמון, ראשית כל, ביתר סימביוזה וחברותא בין פוליטיקאים לעיתונאים, ושנית בשימוש יתר שעושים כתבים מדיניים במונחים המציינים מקורות אנונימיים כמו 'מקורות מדיניים', 'מקורות יודעי דבר', 'מקורות בירושלים', 'מקורבי ראש הממשלה'. זו שיטה שמאפשרת עיתונות ספקולטיבית".

שמעון שיפר מוכן להודות שלא כל האשמה באשר לידיעות שגויות או מופרכות מוטלת על אנשי פרס. "התחרות גורמת לטעויות בעבודה העיתונאית. כשיש לי סיפור טוב, אז בטח שאחד השיקולים אצלי אם לעשות עוד בדיקה ועוד בדיקה הוא החשש שהאיש הבא שאני אבדוק איתו ירים טלפון למתחרה שלי, כיוון שממילא הסיפור דלף". למרות שאנשי לשכת ראש הממשלה בעבר ובהווה מקוננים על הנזקים שגורמת התחרות בין כלי התקשורת, הם היטיבו לנצל אותה. הדוגמה הבולטת היתה, שוב, פרשת המטפלת. אחרי המתקפה של "מעריב" הפיקו שי בזק ורמי סדן, יועצי התקשורת של נתניהו, ראיונות עם שרה נתניהו ב"ידיעות אחרונות" ובשני ערוצי הטלוויזיה. יועצי ראש הממשלה הם שקבעו מי יהיו המראיינים, והעורכים בשלושת כלי התקשורת נכנעו, כיוון שלא רצו להפסיד את הראיון עם הגברת נתניהו למתחרים.

שי בזק: "השימוש בתחרות בין אמצעי התקשורת הוא בוודאי חלק מעבודה טובה של דובר. המניפולציות הן משני הצדדים. למשל, כשנתניהו היה ראש האופוזיציה והיה מצב של עימות בינו לבין דוד לוי, אז כשהייתי מסרב לבקשה של כלי תקשורת לראיין את נתניהו, הכתב היה אומר לי, 'בסדר, אז אני אלך לדוד לוי'. באותה מידה בדיוק אני משתמש בתחרות שיש בין כלי התקשורת כדי להציג הכי טוב את הבוס שלי".
לפעמים כלי התקשורת עצמו מציע ללשכה ראיון או כתבה בתנאי לוקסוס של נורמות עיתונאיות גמישות, לאחר שספג חבטה מהמתחרים. עליזה גורן: "בזמנו, 'מעריב' פירסם תחקיר על מחדלים באבטחה של מטוסי אל-על. אנשי 'ידיעות אחרונות' באו וביקשו ממני ראיון עם גורמי שב"כ. אמרו, בואו ותוציאו דברים שיהיו נגד הכתבה ב'מעריב'. סירבתי להשתתף במשחק הזה, למרות שמאוד לא אהבתי את הכתבה ב'מעריב', כי היא הציגה את השב"כ באור לא טוב".

הכתב המדיני של ערוץ 2, עמנואל רוזן, אומר שלמרות הדימוי של יועצי נתניהו, המצב היום מבחינת המניפולציות לעיתונאים הוא אידיליה, יחסית לעבר. רוזן: "עד לרגע זה, הטיפול שלהם הוא הכי הוגן שנתקלתי בו, הרבה יותר מאשר אצל פרס ורבין, שאנשיו הפעילו בשיטתיות מקל וגזר. היו הרבה מקרים שאחרי שפירסמת דבר שהאנשים של רבין לא אהבו, הם דאגו שראש הממשלה ייתן את הראיון הבא לערוץ המתחרה, עם כותרת עסיסית".

החל מסוף יולי מנהיג ראש הממשלה תדריכים קבועים לכל הכתבים המדיניים, וגם נפגש ביוזמתו עם כל אחד מהם בנפרד. גם בעיית השאלה הראשונה נפתרה  בצורה מקצועית: במסיבות עיתונאים שמועברות בשידור חי, הן בטלוויזיה והן ברדיו, ניתנת זכות קדימה לכתבי הרדיו אם זה לפני שלוש אחר הצהריים, שכן אז הצפייה בטלוויזיה נמוכה יותר. אחרי השעה שלוש שואלים כתבי הטלוויזיה ראשונים, לפי תור בין הערוצים. עד סגירת הגיליון נשמר השקט.

גיליון 4, יולי 1996