שלוש תוכניות סאטירה מוגשות לצופה מדי שבוע בערוץ 2: "זהו זה חי", "החרצופים" והמונולוגים של גידי גוב במסגרת תוכניתו "לילה גוב". האגודה לזכות הציבור לדעת ביקשה לבחון אם יכולה סאטירה להיות מאוזנת; האם הסאטירה בערוץ 2 אכן מאוזנת ומשקפת את הדעות הרווחות בציבור; מה מידת ההשפעה, אם בכלל, של הבחירות דאשתקד על הסאטירה המשודרת?

כדי לענות על שאלות אלה צפינו בתוכניות בשתי תקופות נפרדות – חודשים אחדים לפני הבחירות, וחודשים אחדים לאחריהן. חילקנו את מערכוני הסאטירה לארבע קבוצות: נגד השמאל, נגד הימין, נגד ה"דתיים", וכל היתר.

התוצאות שהתקבלו לגבי התקופה שקדמה לבחירות מפורטות  בטבלה מס' 1, ולגבי התקופה שלאחר הבחירות בטבלה מס' 2. עיון בטבלה הראשונה מגלה כי רק תוכנית "החרצופים" נתנה דגש יתר (60%) לסאטירה פוליטית; שלוש התוכניות שמרו על איזון בין "סאטירה ימנית" ל"סאטירה שמאלנית".

השמירה על האיזון בין הגושים הפוליטיים מאלפת במיוחד. בתוכניות "זהו זה" ו"החרצופים" נבחנו שישים הימים שקדמו לבחירות. בתקופה זו קבע המחוקק מגבלה מיוחדת בדרישתו (חוק הבחירות: דרכי תעמולה) להימנע מתעמולת בחירות. קיימת גם רגישות מיוחדת לשמירה על האיזון בין המפלגות כעקרון יסוד של הדמוקרטיה, המבטיח שוויוניות למתמודדים. העובדה שהאיזון נשמר מורה על תשובה חיובית לשאלתנו הראשונה. גם הסאטיריקונים יודעים, כאשר יש צורך בכך, לפעול במסגרות תחומות ולוותר על החופש האמנותי המוחלט.

התוכנית "לילה גוב" נבחנה במשך תקופה ארוכה יותר. כמות המונולוגים הפוליטיים בתקופת ממשלת העבודה-מרצ היתה כמעט שולית, אך רובם היו נגד הימין. אנו נראה להלן שתוצאות אלו הן חלק ממגמה ברורה.

ניתוח התוצאות מהתקופה שלאחר הבחירות (טבלה מס' 2) והשוואה לתקופה שקדמה להלן מביאים למסקנות הבאות:
א. חל גידול ניכר (23% לעומת 6%) בקטעי הסאטירה הפוליטית במונולוג של התוכנית "לילה גוב".

ב. בשלוש התוכניות זוכה הימין לתשומת לב רחבה – פי שלושה עד פי ארבעה – לעומת השמאל הישראלי.

מעבר למספרים היבשים בדקנו את התכנים והמסרים של שלוש התוכניות. הנה ממצאינו.

המונולוגים ב"לילה גוב"

בתקופה שקדמה לבחירות לא הסתיר גידי גוב את תמיכתו בראש הממשלה דאז, שמעון פרס. עובדה זו באה לידי ביטוי בשתי הזדמנויות. בליל יום העצמאות (23.4.96) התארח פרס בתוכנית, וזכה ליחס אוהד במיוחד הן מצד המראיין והן מצד הקהל שלו. לבנימין נתניהו לא ניתנה הזדמנות דומה. בערב יום הבחירות (28.5.06) התארחו החרצופים בתוכניתו של גוב. לאחר שסיימו את המערכון, הודה גוב ל"בנימין נתניהו" בשקט ובמהירות ול"שמעון פרס" בהבלטה יתרה. בסוף התוכנית, תוך כדי שיר הסיום, הודה גוב פעם נוספת לאורחיו ואף לבובות החרצופים, והפעם ל"חרצוף ביבי" ול"שמעו...ן פר...ס" בתרועת ניצחון מודגשת. לא נשאר ספק אצל הצופה שגידי גוב תומך בפרס לראשות הממשלה. היתה בכך עבירה בוטה על חוק הבחירות דרכי תעמולה, אשר חומרתה עולה במיוחד משום שהיא נעשתה בערב יום הבחירות. אשתו של גוב, ענת גוב, שהועסקה כתסריטאית בתוכניתו, אף עבדה כתסריטאית עבור מפלגת העבודה.

לאחר הבחירות הפכו המונולוגים של גוב פוליטיים יותר, והנטייה לבקר את הימין הפכה למובהקת וחד-צדדית. באופן טבעי ניתן לצפות שחצי הסאטירה יופנו בעיקר נגד הממשלה. אך דווקא כאן מעניין לציין שגוב לא מצא לנכון לבקר את ממשלת פרס בצורה שיטתית כאשר זו היתה בשלטון.

"החרצופים"

תוכנית זו היתה מאוזנת למדי בתקופה שקדמה לבחירות, למרות פגיעות מזדמנות ברגשות הציבור. נביא שלושה מקרים: ב-10.5.96 צולם מערכון ובו הוצגה בובה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בגן-עדן, כאשר מפלגת העבודה מבקשת להשתמש בו לתשדירי בחירות. רבין שר את "שיר השלום" תוך זיוף קיצוני. קמה סערה ציבורית, ומאז לא הוצגה הבובה. בימים שקדמו לתוכנית ששודרה ב-5.4.96, דרשה ש"ס להפסיק את השידור בגלל הבובה של הרב עובדיה יוסף. ואז הוצג מערכון ובו הבובה של הרב יוסף "מסבירה" מדוע היא חייבת להיות מוצגת בתוכנית. למעשה ניצלו עורכי התוכנית את הבימה העומדת לרשותם כדי להגן על ביקורת מבחוץ. במערכון הוצגה הבובה של הרב בצורה משפילה, ואין ספק שהיתה כאן פגיעה בציבור רחב, מכבדי הרב יוסף.

ב-10.5.96 הוצג נתניהו כסוכן רהיטים מירושלים, מאוכזב פרס. זו היתה פגיעה בתדמית של מועמד לראשות הממשלה, עשרים יום לפני הבחירות. ככלל אמנם היו המערכונים מאוזנים, אך הם כללו לא מעט אלימות וגסויות, אף שהתוכנית משודרת בשעה מוקדמת יחסית (20.45) ועם קהל צופיה נמנים ילדים רבים.

לאחר הבחירות חל מהפך בתוכנית. חוסר האיזון התבטא לא רק במספרים, אלא גם בבוטות הסאטירה. דוגמה לכך היה מערכון אשר שודר ב-8.11.96, ובו נהג שואל מתנחל חמוש בעוזי איך מגיעים ל"שכונה החדשה" בקריית-ארבע. תשובתו של המתנחל, שנאמרה במבטא אנגלוסקסי מובהק, היתה: "אה, זה עדיין לא גמור... אתה נוסע... לכיכר כהנא... פונה ימינה עד מתנ"ס יגאל עמיר, משם ימינה עד השלט 'פרס-המן'... עד הקיר עם 'צוקר-עמלק' ושם ימינה עד קניון שוחטי-שולה, אחר-כך ימינה ליד פעוטון שורפי-הבג"ץ. מכיר את השכונות?". משיב הנהג: "יש? כמה?". עונה המתנחל: "שתיים... יד לרוצחי ראש הממשלה... ו... יד למחסלי הרמטכ"ל". הפגיעה כאן איננה רק בתושבי קריית-ארבע או יש"ע; השימוש העקבי בפנייה ימינה התייחס אל כל מחנה הימין. סוג זה של מערכון משפיל ופוגע חוזר על עצמו. ב-15.11.96 מוצג שיר שלם ובו ישבן ועליו יושבים קוצים המייצגים את היישוב היהודי בחברון. הקוצים שרים שהם "ייתקעו" באותו המקום עד שהישבן יתפוצץ.

גם אחרי הבחירות המשיכו הגסויות והאלימות, אלא שכמות האלימות גדלה, והצד האלים יוצג כמעט תמיד באמצעות דמויות מהמחנה הימני או הדתי של המפה. כינויי גנאי כמעט תמיד מופנים לצד הימני, כגון: "אריק שרון הרמאי", "איציק מרדכי הכלומניק", בובה של ראש הממשלה האומרת "אנחנו עושים מלחמה בטוח", התבטאות כגון "תמיד רציתי להרים את ביבי על טיל", בובה של ח"כ בני בגין שאומרת "צריך לשפוך עוד דם". היו קטעים רבים שבהם נראו בובות של ח"כים מהימין "מתכננות" את המלחמה הבאה. גם לא היתה רתיעה משימוש בדימויים נאציים: ב-31.1.97 נעשה שימוש בתמונה המפורסמת שבה נראה ילד יהודי מרים את ידיו. דומה שסאטירה זו נעשית מתוך השקפה פוליטית מסוימת.

"זהו זה חי"

לפני הבחירות היתה לתוכנית נטייה לצחוק על הימין יותר מאשר על השמאל. מגמה זו הפוכה למוסכמה שסאטיריקונים מרבים בביקורת על השלטון יותר מאשר על האופוזיציה. ברוב המקרים ידעו עורכי התוכנית להימנע מפגיעות חמורות ברגשות הציבור. מתוך שישים מערכונים בתקופה שקדמה לבחירות רק שניים היו פוגעניים במיוחד. ב-13.5.96 הוצג ערבי עם גיבנת, כאשר הגיבנת מייצגת את היישוב היהודי בחברון.

ב-29.4.96 הוצג מערכון שזילזל במועמדותו של נתניהו לראשות הממשלה. המערכון כלל את השיר הבא: "זו מכירה במחיר פיקנטי/ מנהיג שממסמס בחום/ אתמול היה כועס ואנטי/ אבל היום הוא איש שלום/ מצעים מחומר סינתטי/ מי קונה מצע משופץ/ היום לפני בחירות נעשות המכירות/ עכשיו האלטע-זאכען רץ/ מי מוכר סחורה משומשת יד שנייה, שולחן, ארונות/ מזגנים, גבינה משולשת, אני מוכן הכל לקנות".

לאחר המהפך הפוליטי החריפה מאוד הביקורת נגד הימין, אך גם כאן יש לציין מיעוט מקרים של פגיעה ברגשות הציבור: נצפו רק שני מקרים מתוך 118 מערכונים. בתאריך 14.11.96 נעשה שימוש ברצח רבין בצורה לא הולמת. ב-2.1.97, בסצינה של תיירים המבקרים בבית-דין של מעלה, הושוו מחבל מתאבד ומתנחל – השוואה הפוגעת בציבור של לפחות 150 אלף נפש.

▪ ▪ ▪

הציבור הדתי זכה למעמד מיוחד בשלוש תוכניות הסאטירה; כ-10% מהמערכונים כוונו נגדו. הביקורת חריפה ואלימה במיוחד. נציג את הממצאים לגבי כל אחת משלוש התוכניות.

המונולוגים ב"לילה גוב"

רבנים הם כנראה מטרה חביבה במיוחד על גידי גוב. הוא מתבדח על חשבון הרב כדורי, הרב עובדיה יוסף (שלוש פעמים), הרב אפרים זלמנוביץ' ממזכרת-בתיה, הרב אליהו מצפת והבאבא סאלי. מצוות, פסקי הלכה והכותל המערבי הם נושאים פופולריים בסאטירה שלו. השיר "כולנו יהודים" מעוות ל"כולנו חילונים" ובתוספת "נוסעים לים בשבת". השיר חזר על עצמו כמה פעמים. ב-22.10.96 טרח גוב לתאר בפירוט רב צ'יזבורגר כ"מחאה" על בקשת המגזר הדי להפסיק פרסומות של חברת מקדונלדס, שהראו המבורגר עם בשר וגבינה. בסוף ביקש גוב מהצופים לדווח לו על כוונות צנזורה נוספות של הדתיים, והוא יגלה היכן אפשר לקנות אותם – בשבת. נוסף על הפגיעה בציבור הדתי, יש כאן עבירה לכאורה על האיסור לשדר פרסומת סמויה. לדעתנו, יחסו העוין של גידי גוב לציבור הדתי התגלה בעליל. בתקופה שבין ה-15.10.96 וה-28.1.97 מצאנו בכל תוכנית לפחות פגיעה אחת בציבור זה.

"החרצופים"

במיוחד לאחר הבחירות עולה בתוכנית זו רמת האלימות המילולית נגד המגזר הדתי: נערכת השוואה בין מפד"לניק לאיידס; השר זבולון המר מוצג כהומוסקסואל; אין היסוס להשתמש בביטוי "חרדי קוקסינל". הטקסטים של החרג'וקים ראויים לציון מיוחד. נאמר בהם: "אורי זוהר תולעת", או "אתה שמרן, אתה חשוד ואתה מלא בדעות קדומות – אתה בעצמך מפד"לניק", או "חלמתי שאני 'חייזר'. 'זה הכל? חלמתי שאני חנן פורת אחרי הירי השבוע בחברון, ואני לא יכול להגיד 'פורים שמח' כי אפילו לא ט"ו בשבט'". הפגיעות ברב עובדיה יוסף הוזכרו כבר למעלה. נעשה שימוש נרחב בשם ה' – שימוש הפוגע במיוחד בציבור הדתי שעבורו שם ה' קדוש. הציבור הדתי-לאומי מוצג על-ידי סוס חובש כיפה סרוגה. מערכון פוגע במיוחד היה הופעה של ציצית המתלוננת שכל מי שירה לבש אותה. מתוך 19 תוכניות שנצפו מאז הבחירות רק בשלוש לא היתה סאטירה על הדתיים.

"זהו זה חי"

אמנם גם בתוכנית זו יש מסר לא מבוטל של קטעים המכוונים כנגד הציבור הדתי, אך ככלל אין בהם פגיעה בוטה ברגשותיו. התוכנית מראה שניתן למתוח ביקורת בצורה תרבותית ובלי לפגוע ברגשות הזולת.

▪ ▪ ▪

הנתונים מלמדים שקיים חוסר איזון מובהק בהתייחסות לימון ולשמאל בתוכניות הסאטירה. יחס ביקורת של 3:1 עד 4:1 כנגד צד אחד של המפה הפוליטית, שמייצג למעלה מ-55% מהציבור, אומר דרשני. הטענה שעורכי התוכנית אינם יכולים לשלוט בסוג המערכונים בגלל האופי של הסאטירה הופרכה; מצאנו שדווקא בתקופה שקדמה לבחירות ניתן היה לשמור על איזון בין המחנות.

חריפות הסאטירה האנטי-דתית ועוצמתה חייבות להעלות סימני שאלה. אמנם כותבי מאמר זה נמנים עם הציבור הדתי, וגם במחקר אדם עלול להיות קרוב לעצמו, אך ריבוי הדוגמאות מצביע בבירור על חוסר איזון מצד כותבי הסאטירות המשודרות. לא מצאנו התבוננות אירונית לתוך החברה החילונית. הצורך של האחראים על תוכניות הסאטירה לעלוב בציבור שחולק על דעתם וחוסר יכולתם להיחלץ מהשקפת עולמם הצרה הם תעודת עניות להם. שאלה מתבקשת היא: מדוע אין סאטירה אנטי-חילונית בתוכניות אלה?

קיימות מגבלות על חופש הביטוי בתקשורת המשודרת. חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו קובע (סעיף 5, סעיף משנה 6, 7) "שהרשות תפעל [...] למתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית ולהשקפות השונות הרווחות בציבור; לשידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן". ובסעיף 47א' נאמר: "בעל זיכיון יבטיח כי בשידור בענייני היום, שלתוכנו משמעות ציבורית, יהא ביטוי נאות לדעות השונות הרווחות בציבור". ובסעיף 7 של כללי הרשות השנייה (אתיקה) יש פירוט יתר של עיקרון זה, לאמור: "בעל זיכיון [...] לא יעדיף דעה מסוימת על פני דעה אחרת". אך באותה נשימה נאמר גם: "בעל זיכיון ישרת בכל משדריו, בנאמנות ובאחריות, את עקרונות חופש הביטוי... לרבות הזכות לבטא דעות חריגות ולא אהודות". סאטירה בטלוויזיה אינה דומה לסאטירה במועדון. המשימה לא קלה. התקשורת האלקטרונית מחויבת לשמור על חופש הביטוי, אך גם לתחום אותו בתוך גבולות האיזון.

לילה גוב

לפני הבחירות

לאחר הבחירות

החרצופים

לפני הבחירות

לאחר הבחירות

זהו זה

לפני הבחירות

לאחר הבחירות

אלי פולק הוא פרופסור לפיזיקה כימית במכון וייצמן ויושב ראש האגודה לזכות הציבור לדעת. ישראל מידד הוא עיתונאי ומנכ"ל האגודה

גיליון 8, אפריל 1997

הניחו ליוצרים

עוזי פלד

הסתקרנתי למקרא הפתיח של הרשימה "הפנקס פתוח והיד רושמת" מאת אלי פולק וישראל מידד, היו"ר והמנכ"ל של האגודה לזכות הציבור לדעת, שפורסמה בגיליון מס' 8 של "העין השביעית". מאחר שטלעד, מראשית שידוריה בערוץ 2, שמה לה למטרה לחדש את המסורת הטלוויזיונית של סאטירה ראויה, חשבתי שאוכל ללמוד ממאמר זה, שכותביו הגדירו כבר בפתחו שתי מטרות מעוררות עניין מקצועי: "האם יכולה סאטירה להיות מאוזנת?" ו"האם הסאטירה בערוץ-2 אכן מאוזנת ומשקפת את הדעות הרווחות בציבור?".

צר לי, אך לגבי המטרה הראשונה שאותה הציבו כותבי המאמר, ושהיא בעיני חשובה ביותר, לא מצאתי – גם לא בקריאה חוזרת - שום התייחסות של ממש. על מטרתם של הכותבים יש לי הרבה מה לומר, שכן מתוך שלוש תוכניות הטלוויזיה שהמאמר סוקר, שתיים הן מבית-היוצר של טלעד: "החרצופים" ו"לילה גוב".

ב-1996, בתקופת שישים הימים שקדמה ליום הבחירות, בערב יום העצמאות, הזמינה מערכת "לילה גוב", כמקובל במסורת הטלוויזיונית של מדינת ישראל זה עשרות שנים, את ראש הממשלה להתארח בתוכנית. מיד לאחר שהתפרסם הדבר פנו אלינו מהליכוד ודרשו, בשם האיזון בשידורים בתקופה שלפני הבחירות, שנזמין גם את ראש הליכוד להתארח בתוכנית. דיברתי אישית עם מר בנימין נתניהו והבטחתי לו כי לכשיהיה ראש הממשלה נזמין גם אותו להתארח, בלי שראש האופוזיציה יושב לידו, בתוכנית יום העצמאות. יחד עם זאת הזמנתי את מר נתניהו להתארח שבוע לאחר מכן בתוכנית "לילה גוב", אך מר נתניהו אמר לי כי יועציו חושבים שעדיף שיתראיין במקביל לראש הממשלה ובאותה תוכנית בערב יום העצמאות. היועץ המשפטי של הליכוד עתר ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט העליון תיאודור אור, בדרישה לכפות עלינו את השתתפותו של מר נתניהו בתוכנית של גידי גוב. השופט אור פסק שבתקופת שישים הימים שלפני הבחירות יש לשמור על איזון. אך האיזון, לדבריו, חייב להיות לאורך זמן ולא נקודתי. אכן, מגלה המאמר הנ"ל כי תוכנית "החרצופים" בתקופה הנדונה, לפי בדיקת האגודה לזכות הציבור לדעת, שמרה על איזון בין הסאטירה נגד הימין (29%, 40 קטעים) ונגד השמאל (31%, 43 קטעים). אבל, מלינים הכותבים, האיזון – הן ב"חרצופים" ובפרט בתוכניות "לילה גוב" – לא נשמר לאחר הבחירות.

על ההתרחשות הזו הגיבה האגודה לזכות הציבור לדעת בסדרה של מודעות מטעמה בעיתונות הכתובה, תחת הכותרת הדרמטית: "סכנה: תקשורת מגויסת!". טלעד תבעה מהאגודה להתנצל בפומבי על מעשה זה, אך נענתה בשלילה.

כידוע לכל, לפני כשנה התחלף המשטר במדינת ישראל. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה. מבעוד מועד, כמה חודשים לפני יום העצמאות השנה, פניתי לדוברו של ראש הממשלה והזמנתי באמצעותו את מר נתניהו להתארח בתוכנית "לילה גוב" לקראת יום העצמאות. הזכרתי לדוברו של ראש הממשלה את הבטחתי מלפני הבחירות להזמינו, בתוקף תפקידו, להתארח בתוכנית. לצערי, ראש הממשלה, שמאוד רצה בשנה שעברה להשתתף בתוכנית, השיב השנה את פנינו ריקם. בנסיבות כאלה, ויש עוד דוגמאות רבות, איזה ערך יש לניתוח תוכן כפי שה"ה פולק ומידד ערכו?
"החרצופים" היא תוכנית סאטירה מרכזית בשידורי הטלוויזיה בישראל. מטבע הדברים, תוכנית סאטירית, עם אוריינטציה פוליטית, עוסקת בעיקר במי שידיו בהגה השלטון. משום מה התעלמו כותבי המאמר בניתוח התוכן שלהם מהשוואה בין סאטירה נגד השמאל לבין סאטירה נגד הימין בתקופה שקדמה למערכת הבחירות. נראה שבסתר לבם הם הבינו שהממצאים לא יתמכו בתיזה שהם מנסים להוכיח. מה הפלא שעם כינונה של הממשלה החדשה בישראל הפכו רוב הבובות של שרי הממשלה הקודמת למיותרות, ואנו נאלצנו להשקיע ממון רב בעיצוב ובייצור בובות חדשות, בדמותם של השרים החדשים. הרי הסאטירה הפוליטית עוסקת, בראש ובראשונה, במי שקובע מדיניות ולא במי שהבוחר דחק לקרן זווית. לפיכך הממצא שלאחר הבחירות בתוכנית "החרצופים" היו הרבה יותר קטעים "נגד הימין" מאשר "נגד השמאל" לא צריך להפתיע איש. טבעי הוא!

"לילה גוב" איננה תוכנית סאטירית, ומונולוג הפתיחה של גידי גוב אינו מתיימר להיות משדר סאטירי. המונולוג הוא ז'אנר מקובל בתוכניות בידור וראיונות בכל העולם. הוא משקף את דעתו של הכוכב (וכמובן גם של צוות כותבי התוכנית) על אירועים, בדרך-כלל אזוטריים, שהתרחשו במרוצת הימים האחרונים. אכן, ממצאי ניתוח התוכן של מנהלי האגודה לזכות הציבור לדעת מוכיחים, שהרוב הגדול של הערות גידי גוב במונולוגים שלו היו על נושאים חברתיים-כלכליים. "לילה גוב" היא תוכנית בידור קלאסית של אמן נודע, שמוכר לציבור בעיקר בשל היותו זמר מפורסם. הניסיון להדביק לתוכנית מגמות פוליטיות לא רק שאיננו במקומו, אלא שבנסיבות הז'אנר, לא צריך היה להיכלל במסגרת ניתוחי התוכן של תוכניות הסאטירה בערוץ-2 ("החרצופים" ו"זהו זה"). הרצון לנתח שש עד שבע דקות מתוך תוכנית, שאורכה הכולל הוא כשעה ורבע, מוכיח שאנשי זכות הציבור לדעת מנסים למצוא "פגמים" במקומות שאין להם שום קשר לנשוא בדיקתם.

במשטר דמוקרטי בכלל, ובגופי תקשורת שחייבים בחירות הביטוי בפרט, חשוב שתהיינה תוכניות סאטירה מוצלחות. מדינת ישראל קבעה את יחסה לסאטירה כאשר מצאה לנכון להעניק, כבר לפני שנות דור, את פרס ישראל ל"ניקוי ראש". "החרצופים" כבשו להם מקום של כבוד בהיכל השידורים של טלעד בערוץ-2 ובמפת התקשורת בישראל. בין היתר בשל רמת דמות הקטעים המשודרים, אך בוודאי גם בגלל העובדה שאין ליוצרי התוכנית שיקולים של "פרות קדושות" או של איזונים פוליטיים, מלבד, כמובן, בתקופת שישים הימים לפני הבחירות. אוי לסאטירה שתנסה להיות "מאוזנת" מבחינת מספר הקטעים המשודרים, הנוטים, כביכול, לכיוון זה או אחר.

טוב יעשו אפוא אנשי האגודה לזכות הציבור לדעת אם במקום לעסוק בסטטיסטיקות מיותרות, שמטרתן פוליטית בלבד, יניחו ליוצרים מימין ומשמאל לעסוק באומנותם.

הכותב הוא מנכ"ל טלעד

גיליון 10, אוגוסט 1997