בראיון שערך יוסי ולטר, איש "מעריב", עם ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, בלטו ביטויים קשים וחריגים. אולמרט כינה גורמים בתקשורת הישראלית "ערפדים". הוא איים לנקוב בשמותיהם ולחשוף את הרקע האישי שלהם, המביא אותם, לדעתו, "לסמן אותו" כמטרה להשתלחות: "החבר'ה האלה מחכים כערפדים כדי לנהל נגדי ונגד אנשי ציבור קרבות עם הכפשות, עם הטחת האשמות חסרות שחר, עם הפצת כזבים, ללא שמירה על נורמות מינימליות", והוא מוסיף: "הבעיה היא בנטייה להחמיר בהצגת הדברים, בפרשנותם... ובפופוליזם שפשה" ("מעריב", 13.9.96).

אולמרט מנהל את מאבקו באמצעות הגשת תלונות למועצת-העיתונות, המשמשת בית-דין לאתיקה של התקשורת. בית-הדין מצא שתלונותיו של אולמרט – שנגעו לשנים 93'-95' – מוצדקות בשני הקשרים, וחייב את העיתונים הנוגעים בדבר לפרסם התנצלות. העיתונים המואשמים דוחים את ההאשמות. לדבריהם, הם מסקרים את האירועים באורח ענייני והוגן. המציאות עצמה היא שמולידה את הכתבות, והביקורת הקשה שלהם נגד ראש העירייה נובעת מתפקודו הלקוי. בכתבה שלפנינו נעסוק בשני ההיבטים: בפירוט התלונות ובבחינתן, ובהליכים שנקטו מועצת-העיתונות ונשואי התלונות.

בדקנו את התלונות אחת לאחת, והממצאים שלנו אינם חד-משמעיים: עיקר התלונות מופנות כלפי העיתון הירושלמי "כל העיר", על כתביו, עורכיו, מגמותיו ועמדותיו: "טוב שקוראי העיתון יידעו שיש להם עסק עם חבורת זייפנים, שעוסקת בזיוף באופן שיטתי ומקצועי", אמר אולמרט בראיון שערך עימו יצחק אלון ברדיו-ירושלים. ובראיון עימי הוסיף: "זו תרבות פריקית, תרבות של זוהמה, שחיה מראש בהנחות שונות מאלו שצריכות להנחות עיתונות רצינית". יועץ התקשורת של אולמרט, חגי אליאס, גם דואג לאסוף בלשכתו תיק עב-כרס של התנצלויות, תיקונים והבהרות ש"כל העיר" נאלץ לפרסם בנושאים שונים, על מנת לערער את אמינות העיתון. ה"ערפד" המרכזי הוא אייל הראובני, הכתב המוניציפלי של "כל העיר". התלונה הוגשה ב-3.11.94, ועניינה מוסף שהוציא "כל העיר" במלאות שנה לכהונתו של אולמרט, תחת הכותרת "כבר שנה, לא הרגשנו כמעט". רוכזו בו נושאים שהעיתון עסק בהם במרוצת השנה. בתלונתו של אולמרט פורטו, כאמור, 18 סעיפים, שלדבריו מציגים "תמונה מעוותת ושקרית של הקורה בירושלים מאז הבחירות". בשני עניינים הודה "כל העיר" בטעות: החמור שבהם עסק בפגישות שקיים ראש העירייה עם מינהלות השכונות. באחת הכתבות (פרי עטו של גדעון שמרלינג, ולא של אייל הראובני, שהיה המושא הישיר להתקפתה של לשכת ראש העירייה) נאמר כי "עד היום דחה אולמרט את כל הבקשות של מינהלות השכונות להיפגש עימו". אולמרט הציג רשימה מפורטת של 24 פגישות שנערכו במהלך השנה, ושמונה מפגשים או סיורים רלבנטיים נוספים. ראוי לציין שסיורים אלו לוו ברובם על-ידי אנשי "כל העיר" וגם דווחו בעיתון בזמנם. טעות זו ("שקר מכוון", בלשונו של אולמרט) חמורה מאוד, ובעקבותיה אכן הוצגה בעליל תמונה מסולפת. לעומת זאת, 16 הסעיפים האחרים שבהם הואשם העיתון אינם יכולים להיחשב לסילוף עובדתי דומה: להלן כמה דוגמאות מתוך התלונה, המבטאות את מגמתה הכללית.

בכתבה של אייל הראובני, "שנה בצל הסכנה" (שכותרת המשנה שלה: "בן-ערובה בידי החרדים"), נאמר: "חלקם של החרדים בתקציב החינוך העירוני הוכפל השנה מ-30 ל-60 מיליון שקל". טענתו של אולמרט בדבר סילוף בעניין זה מכוונת כנגד העלמתו של מידע רלבנטי אחר: תקציב החינוך הכללי עלה בשנה ההיא מ-196 מיליון שקל ל-293 מיליון שקל, עובדה שלא הוזכרה בכתבה. לאור נתון חדש זה ברור שהיתה אמנם העדפה תקציבית של החינוך החרדי, אך לא באופן הקיצוני שהוצג בעיתון. אולמרט מסביר את העלייה בצרכים המינהליים החדשים שהתעוררו עקב הקמתו של אגף חדש לחינוך חרדי. "כל העיר" טוען שהדבר רק מחזק את טענתו: הקמת האגף היא פוליטית ונעשתה לשם תוספת מינויים, ולא מצורך ענייני כלשהו. השאלה אם יש צורך באגף חדש היא ויכוח לגיטימי, אך מה באשר להעלמת העובדות באשר להגדלת התקציב כולו? אף שאין כאן שקר, אי-אפשר להתעלם מהניסוח המניפולטיבי.

סעיף אחר בתלונה עוסק בנספחים סודיים, שלטענת העיתון חתם אולמרט עם החרדים בעת המשא-ומתן הקואליציוני, למרות התחייבותו להקפיד על פומביות ההסכמים. אולמרט מכחיש: "אדרבא, יואיל הכותב להציג נספח זה". ואכן ראובני הציג בפני מסמך כזה, שאותו חשף בכתבה מ-3.3.95. המסמך הסודי כלל התחייבות של אולמרט להקים ועדה בראשותו, בהשתתפות סיעת יהדות-התורה, "מתוך מאמץ לפעול במשותף כדי לחזק את שמירת אופיה היהודי המיוחד של ירושלים". תפקיד הוועדה, כפי שהוגדר במסמך, "לבדוק ולגבש פתרונות מעשיים למניעת פעולות המיסיון בירושלים, וכן לעניין סגירת רחובות בשבתות ובמועד". הרב מאיר פרוש גם ציין בכתב ידו, לצד חתימתו על ההסכם הקואליציוני הגלוי, כי ההסכם נערך "בכפוף לסיכומים ולהבנות". אולמרט דוחה את ההאשמה מכל וכל. לטענתו, הנספח לא היווה חלק מההסכם הקואליציוני. "ההסכם נערך מוקדם יותר ואינו כולל את ההתחייבויות האמורות". לאור כל אלה מפתיעה מאוד הודעתה של מועצת-העיתונות, שהצדיק את תלונתו של אולמרט וראתה בדברי אייל הראובני עובדות שקריות.

אותו מאמר, ממרץ 95', עסק בנספח סודי אחר בעניין חברת מוריה. לטענת "כל העיר" הוא חשף  "הבנות חשאיות" נוספות, כגון מינויו של יעקב הלפרין, איש יהדות-התורה, לממלא-מקום יו"ר הדירקטוריון של מוריה. לעומת זאת הראה אולמרט בתלונתו, שבנספח שנלווה להסכם הקואליציוני הגלוי הוסכם מראש על מינוי זה. "היכן החשאיות?", הוא שואל. בדיקה שעשיתי מעלה ש"כל העיר" עשה טעות טכנית, כמעט טעות דפוס. כוונתו היתה לחשוף את העובדה שהיתה אף הבטחה נוספת – סודית – של ראש העירייה למנות איש של יהדות-התורה גם לתפקיד הפוליטי השני בחברת מוריה, ראשות הוועדה למסירת עבודות תכנון. אולמרט טען בפני מועצת-העיתונות שמדובר ב"טיוטה לא מחייבת". אך הראובני אינו מקבל זאת: "אותו נספח זכה מידי אולמרט, בעצמו משפטן מנוסה, לכותרת 'הסכם', וביום ראשון השבוע [מרץ 95'] דנה סיעת יהדות-התורה ביישום של אותו נספח". מה שהעלה את חמתו של אולמרט אפוא היא הטענה בדבר קיומו של מסמך סודי מחייב. אולם האם לא לגיטימי ש"כל העיר" ילמד מהעובדות – הכותרת "הסכם" והדיון בסיעה החרדית – דברים אחרים מאלה שלמד מהם ראש העירייה? לכן גם כאן נראית טענת "השקרים הגסים" מופרכת. עם זאת, כתיבתו של אייל הראובני אכן לקתה במגמתיות, כפי שעולה מכותרות המשנה של מאמרו: "איך מנסה ראש העיר לשקר לכולם, כל הזמן", "מסכת השקרים" ו"שיא החוצפה". כמו כן אין תשובה מספקת לשאלתו של אולמרט, "למה לעיתון מותר כל הזמן להתבלבל, לטעות, לא לדייק, אבל זה כאילו שולי. מישהו זורק עליך בוץ, ואחר-כך אתה צריך להיות זה שרץ לבית-המשפט ומבזבז זמן".

פרטים נוספים בתלונה מדגישים גם הם את היחסיות של העובדות, ומכאן את הקושי לצדד חד-משמעית בהחלטת מועצת-העיתונות. העיתון מסר מפי שכנים ברחוב מגוריו של אולמרט, כי לאחר בחירתו חל שיפור בנקיון הרחוב. האם נתן אולמרט הוראה לטפל אחרת ברחובו? אין סיבה להניח זאת. לפי הנתונים שהראה אולמרט, סדרי הניקיון לא השתנו זה 11 שנה. נראה אכן שזו טענה קטנונית נגד ראש העירייה, אך אין בכך כדי להפוך את הידיעה העיתונאית לשקרית. זו לכל היותר התרשמות סובייקטיבית של שכנים "לא נחמדים".

הוא הדין בהאשמה בדבר הקשר הלקוי שמקיים אולמרט עם פקידי העירייה ועם מ"מ היועץ לענייני ערבים. לפי "כל העיר" מדובר במערכת מעורערת וביחסי עבודה לקויים. אולמרט, לעומת זאת, מעיד על עבודה תקינה ושוטפת, על ימי עיון מיוחדים, ועל ישיבות תקציב מעמיקות. תגובת "כל העיר": קביעותינו הן יחסיות, בהשוואה לקודמיו בתפקיד. לדברי העיתון, ראש העירייה, בניגוד לטדי קולק, עובד בעיקר מול הגורמים הפוליטיים, ולא המקצועיים. שוב ניתן לטעון שהדברים מגמתיים ומכוונים להכפיש. אך קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להוכיח כאן שקר עובדתי, שהרי אנו עוסקים בשאלות יחסיות ובהערכות סובייקטיביות לחלוטין. שכנים המתראיינים לעיתון, או עובדי עירייה שמביעים דעתם על קשריהם עם ראש העירייה, אינם חבים חובת אובייקטיביות.

עיתונאי אחר שנגדו התלונן אולמרט הוא שלום ירושלמי, הפרשן הפוליטי של "מעריב", שקודם לכן הועסק ב"כל העיר" וסיקר עבורו את מערכת הבחירות המוניציפליות בירושלים. בינואר 95' הגיש אולמרט תלונה נגדו למועצת-העיתונות על מאמר שפירסם ב"מעריב" (28.12.94), שכותרתו "שנת ההתרפסות". מועצת-העיתונות דנה בעניין וחייבה את העיתון לפרסם תיקון לעובדות השגויות. העיתון עשה כן, אולם יש לשים לב לעניין נוסף. אולמרט קבל לא רק על העובדות, אלא גם, ובעיקר, על "נימת הבוז, הפגיעה והזלזול האישיים", היוצרים, לדעתו, בלב הקורא רושם של "מסע שיטתי של שיסוי והתקפה". נימה זו, אומר אולמרט, "אינה יכולה לבוא בשום פנים על חשבון בדיקת עובדות והקפדה על בירור מוקדם שלהן עם הנוגעים בדבר". בשיחה עימי טען ירושלמי שאולמרט נטפל לפרט קטן ושגוי בדבריו, ויצא נגדו ל"מלחמת עולם".

נראה שיותר משנפגע אולמרט מתוכן הדברים, הוא נפגע מנימתם. כך עולה מדבריו שצוטטו לעיל, מהסוגיות שלגביהן בחר להתלונן, אך בעיקר מקובץ המאמרים של ירושלמי, שאולמרט ראה לנכון לצרף לתלונתו. והנה כמה ציטוטים מהם:
"ממתי אולמרט חס על כספי ציבור? הלא הוא עצמו נוגס זה שנה וחצי במשכורת פרלמנטרית שמנה, וכלל לא טורח לסור לכנסת" ("בטלנותו הפרלמנטרית", "מעריב", 22.2.94). "צריך עכשיו רק לקוות שאולמרט עצמו ייהפך לאפיזודה היסטורית, נשכחת, נטולת נזקים" ("אולמרט החמיץ", "מעריב", 20.4.94). "לאן שלא תפנה בעיר תמצא ריב ומדון ורוח רעה... ואם העירייה מתפרקת, מה פלא שהעיר מתפרקת?" ("שנת ההתרפסות", "מעריב", 28.12.94).

ציטוטים אלה אינם תורמים לבירור העובדות, אך יוצרים רושם ברור שהעיתון או העיתונאי שמו להם למטרה לנגח את ראש העירייה. אולמרט, וכנראה גם מועצת-העיתונות, ראו בכך מעשה לא לגיטימי. אולמרט מחה בעיקר נגד חמישה ביטויים שהופיעו בכתבתו של ירושלמי, וכינה אותם שקריים. הנושאים שבגינם הוא מתלונן דומים לאלה שהועלו ב"כל העיר", ועל כן גם הם מעוררים בעיה דומה: ההתרשמות הסובייקטיבית של העיתונאי גלויה לעין ומנוסחת כמיטב כשרונו ומכוונת ל"מסר" מוגדר שבו הוא מעוניין. אך לא כן כשפונים לבדיקת הסעיף החמישי בתלונה. כאן נכשל העיתונאי בסילוף העובדות. הוא ייחס לאחד מעוזריו של אולמרט "עבר פלילי מרשים", ולא היא. מדובר אמנם בעובד עירייה, אך לא בעוזר ישיר של ראש העירייה, והכתב נדרש לדייק בכגון זה.

חגי אליאס רואה בהחלטת מועצת-העיתונות את ה"קש" שהביא את הסכסוך בין אולמרט לירושלמי לסופו. הוא שמח לציין שמאז ההכרעה דואג ירושלמי לעסוק בעניינים כלל-ארציים, ולא בירושלים. במלים אחרות, "ירושלמי הוריד את הראש". ירושלמי מצדו מכחיש מכל וכל: "לא חל שום שינוי בביקורת העניינית, למרות חריפותה, ואם שוב אחשוב שראש העירייה ראוי לביקורת, לא אהסס לבקר אותו". מסקירת כתבותיו של ירושלמי בתקופה שלאחר ההכרעה במועצה עולה כי הוא אכן ממעט לעסוק בירושלים. גם כאשר הוא בוחר לעסוק בעיר, הוא אינו תוקף עוד בחוזקה את העומד בראשה (12.5.95 ו-3.3.95). יתר על כן, במאמר מ-30.6.95, שבו הוא עוסק באולמרט בהקשר של האוריינט-האוס, אולמרט מתואר כמצליחן. אמנם תככן, גאוותן ויוצר מהומות, אך מי שעומד על שלו ולוחם מלחמה תוך אמונה בדרכו.

ועוד "ערפד" מוצא חגי אליאס בתום שגב, חבר מערכת "הארץ". לטענתו, שגב משמש מעין "גיס חמישי", "כתב מטעם" השלטון הקודם. שכן שגב, לפי טענה זו, שהיה בעבר עוזרו של טדי קולק, שם לו למטרה לנגח את יריבו ומנצחו של קולק. שגב סירב להשיב על שאלות "העין השביעית". "מה שיש לי לומר, אני כותב לעיתון", אמר, "זו הבמה הנכונה בעיני. מעבר לזה אין לי עניין להיכנס לעימות עם אולמרט". לפיכך שמנו פנינו אל הזירה העיתונאית, בציפייה למצוא בה הררי חומר, שבאמצעותו מנגח שגב את ראש העירייה. אך נכונה לנו אכזבה. בניגוד למקרים אחרים שסוקרו בתחקיר זה, שבהם קשה היה להכריע בין הניצים, הרי כאן תלונת ראש העירייה נראית קנטרנית וחסרת צידוק.

אליאס סיפק לי ארבע כתבות של שגב שעוררו את זעמו. בשתיים מהן מוזכר אולמרט במשפט או שניים, כבדרך אגב בלבד, בכתבה שנושאה שונה לגמרי. במקרה אחר טען שגב שהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים תחמיר את בעיית התחבורה בעיר. שמו של אולמרט לא הוזכר כלל. במקרה שני הואשם אולמרט שניצל פיגוע של החמאס כדי להסית את תושבי העיר נגד תהליך השלום. ואילו בשתי הכתבות האחרות אכן תקף שגב את אולמרט. ב-26.6.95 הוא כותב דברים קשים תחת הכותרת "העירייה, האשפה והריבונות": "שני השבועונים היוצאים לאור בעיר מדווחים על מעשיו ומחדליו של אולמרט, ואם רק חלק ממה שהם כותבים מתקרב אל האמת – דומה כי מן הראוי למנות לעיר בכל ההקדם ועדה קרואה". שנה ורבע לאחר מכן (2.10.96) כותב שגב על "חלקו של אולמרט" בפתיחת מנהרת הכותל: "בנימין נתניהו פשוט נפל בפח: אהוד אולמרט מושך אותו באף... כראש עיריית ירושלים הוא נכשל לחלוטין". נראה ששגב אינו מבקר את אולמרט יותר משעושים זאת כתבים ארציים אחרים, או יותר מששגב עצמו מבקר אישי ציבור אחרים. אדרבה, כאשר עולים ענייניה של בירת ישראל לכותרות, סביר ונכון שתינתן לעיתונאים חירות לפרש ולהביע דעה. אין לחשוד בעיתונאי בכיר כתום שגב שהוא משולל דעות, ואין מצפים ממנו להביא רק עובדות במערומיהן. גם הפרש הזמנים הרב בין שתי הכתבות שולל את ההאשמה על "מסע מכוון" נגד אולמרט. יתר על כן: במאמר "כל שגיאות ירושלים ("הארץ", 29.5.92) מתח שגב ביקורת חריפה למדי על טדי קולק, ראש העירייה דאז: "25 השנים של טדי היו שנים של אינטואיציה, דמיון וביצועיזם", כתב, "אך הן לא היו שנים של מדינאות. המדיניות נכשלה [...] בעשר השנים האחרונות עולה מספר העוזבים את ירושלים על מספר הבאים אליה [...] התוצאה היא הידרדרות ברמת החינוך, הכבישים והרווחה [...] רוב המהגרים הם חילונים מבוססים; רוב הבאים – חרדים מעוטי אמצעים". סגנון הכתיבה על אולמרט אמנם חריף יותר, אך גם כאן הביקורת ודאי לא נעמה כלל לאוזנו של מי שכיהן בתפקיד באותה עת.

איור: צחי פרבר

▪ ▪ ▪

אין ספק שיש מקום לנקוט עמדה בכתבות מעין אלה, למרות סכנת המניפולציה הטמונה בהן, כל עוד העיתון מכיר בכך ומבהיר זאת לקוראיו, כל עוד אינו עובר את הגבול הדק שבין פרשנות לסילוף. ואכן, שלום ירושלמי מתח במאמריו ביקורת גלויה. להשקפתו, עיתונאי רשאי לנקוט עמדה אישית במקרה שבו "אתה חושב שאדם ידרדר עיר שנות אור לאחור". תפקידו של עיתון להיות "עיתון לוחם", הוא אומר. אמות המידה היחידות שצריכות להנחות את העיתונאי הן הדבקות באמת והעניין הציבורי. לכן הוא מוטרד מחוסר הדיוק שנמצא בדבריו, אך מדגיש, שמכאן רחוקה הדרך להצגה של סיקורו ופרשנותו כ"מסע הכפשה".

גם אייל הראובני מציג את תלונותיו של אולמרט כ"נקימה ונטירה בעקבות עמדת 'כל העיר' במערכת הבחירות". אז נקט העיתון עמדה חד-משמעית לטובת טדי, על-פי עדותם של ירושלמי והראובני. "העיתון נוקט עמדה גם בסוגיות תכנוניות – לא נדרשת מאיתנו אובייקטיביות, נדרשת הגינות", אומר הראובני. "אולמרט אגוצנטרי, לכן הוא מייחס כל דבר למאבק אישי בו. אך העמדה אינה אנטי-אולמרט. העמדה היא ביקורתית לשמה". לעומתו, עורך "כל העיר", יוסף כהן, מקפיד לסייג את הדברים: "סטנדרטים כפולים אינם לגיטימיים. נקודה. כדי לנקוט עמדה צריך גם להציגה כעמדה". ולחיזוק דבריו הוא מספר על מאמר שכתב ירושלמי במהלך מערכת הבחירות, שגרם לטדי קולק נזק חמור ביותר. "הטיפול נטו בשניהם היה זהה", הוא מסכם.

אולמרט אינו מקבל את האבחנה בין נקיטת עמדה לסילוף ושקרים: "זה בסדר כשמדובר בפובליציסטיקה. זה לא בסדר כשמדובר בידיעות – באיזון, בדגש, בדיוק. הרי העיתון לא אומר בכותרת שלו, אני ביטאון של קולק, אלא אני מתאר באופן אובייקטיבי, ואובייקטיבי – אולמרט שודד, אולמרט מנוול וקולק הגון וישר. ברגע שאתה מגלה את חוסר הדיוק, אתה לא משתחרר מההרגשה שזה בא לשרת את העמדה הפוליטית".

אין כמו ימי בחירות לבחון את מידת האובייקטיביות של עיתון. בדקנו ומצאנו כי בגליון "כל העיר" שהופיע ערב הבחירות (2.11.93), הובאו אמנם דעות מגוונות, אך בחוסר פרופורציה. לעומת שלושה מאמרים בזכות קולק – של חיים ברעם, אודי ארנון וטוביה מנדלסון – הובא מאמר-נגד יחיד של יאיר שלג. אך בכל אלה נשמר הכלל של הצגת הדברים כעמדה, ולא כעובדה. ואולם בגיליון שלאחר הבחירות (5.11.93) נפרצו כל הסכרים. בשער הופיעה הכותרת "מכירת העיר – גיליון מיוחד", ולכל אורך הגיליון חזר הלוגו: פניו של אולמרט מציצים מבעד למגבעת חרדית ועליהם השלט "מכירת העיר". "כל העיר" הגיש כשירות לציבור את התרחיש הגרוע מכל האפשרי, פירסם "מדריך לכזבי אולמרט" וגם בעמודי החדשות לא חסכו הכתבים את שבטם מן הנבחר. לא דובר בשקרים, אלא בהערכות לעתיד. אולם האם זו קבלת הפנים הנאותה מצד עיתון המתיימר לסקר פועלו של אדם בצורה אובייקטיבית, על-פי תפקודו בלבד?

הפערים שבין הכותרות למה שבא מתחתיהן מעידים גם הם על העדר אובייקטיביות, ואולי אף על מגמת הכפשה. הכותרות יצרו רושם שלילי מופרז ומעוות על ראש העירייה: "תקציב העירייה בפתח, ראש עיר נופש בניו-יורק", זעקה הכותרת (13.12.96), בעוד האותיות הקטנות גילו שראש העירייה נסע בהזמנה ובמימון של הקרן-הקיימת-לישראל. או "אולמרט חייב לעירייה יותר מ-4 מיליון שקל" (15.11.96). הקורא ה"עצלן", המסתפק בכותרת, מתרשם כי אולמרט השתמש בכספי העירייה לצרכיו הפרטיים. הקורא "החרוץ" מגלה כי מדובר באחריותו של אולמרט כמעסיק למשכורות ששולמו ל"מינויים פוליטיים" בגין עבודתם בעירייה, בטרם התברר כי על הממונים לעבור מכרזים. עם תחילת התכנון של חגיגות 3,000 שנה לעיר-דוד, הופיעו ב"כל העיר" כותרות בנוסח "אולמרט החמדן", או "התיאבון גדל: אולמרט שואף להדיח את קולק מראשות החגיגות" (7.1.94). ואילו ראש העירייה מנסה להמחיש את מגמתיות הניסוח ומציע כותרת אחרת לאותן כתבות: "קולק מסרב לעזוב תפקידים שמילא כראש עיר, ומנסה לחתור תחת אולמרט". הכל שאלה של ניסוח. ועוד תלונות רבות בנוסח דומה.

"האם ייתכן שבמהלך שנה אחת לא עשתה העירייה אף לא מעשה טוב אחד?", שואל אולמרט. בראיון עימי הוא קובל על כי "כל העיר" לא טורח להזכיר את הישגיו – תקציב של עשרות אלפי דולרים לשיפור איכות החיים של תושביה הערבים של מזרח העיר, חנוכת כביש המע"ר וקיצוץ המשכורות בעירייה. אך גם בעניין זה יש מחלוקת בינו ובין הראובני וכהן. לדעת הראובני, אין ערך חדשותי לסיקור שכזה. תפקוד ראוי מוגדר כמשימתה של העירייה, והוא אינו מזכה אותה בפרס. וכהן מוסיף: "זה לא עיתונאי לכתוב 'כל הכבוד'. זו עבודתו של דובר הלשכה, לא של העיתון".

בעקבות הדברים הללו, ולאחר חיפושים מאומצים, גיליתי ב"כל העיר" כמה מלים טובות שנכתבו על ראש העירייה, במלאות מאה ימים לכהונתו. תחת הכותרת העגומה "מאה ימים בלי חסד" מופיעות כמה מחמאות לא מבוטלות: "גם באופוזיציה מודים שהוא משתלט במהירות וביעילות על ניהול העירייה, ואפילו מצליח לשמור על יחסי עבודה תקינים עם ממשלת העבודה", ועוד. "סקר 'כל העיר' מגלה שביעות רצון יחסית מתפקידו".

מכל אלה עולה שאלה: מה קרה לאולמרט, האיש שנחשב לאשף התקשורת וליקיר המראיינים, שהגיע למצב של מאבק כולל עם חלקים נכבדים בתקשורת? אולמרט מייחס זאת לרדיפת התקשורת אותו ולתרבות הרייטינג המזוהמת: "הרבה יותר קל למכור את העיתון כשמכים בעירייה, כשחושפים שערוריות, כשמנפחים דברים. ואם אפשר לחבר את זה לראש העיר אישית, זה טוב, ובמיוחד כשראש העיר קצת 'ואלנרבל' כי מגישים נגדו תביעה, אז זה בכלל טוב". ואולמרט מוסיף: "יש בזה אלמנט אישי, במובן זה שאני לא ניסיתי לרצות אותם אף פעם, לא ניסיתי ללקק להם ולפייס אותם". ואילו אליאס מייחס את השינוי לנסיבות פוליטיות. לדבריו, מאבקו של אולמרט נגד חלוקת ירושלים הקים עליו את מחנה השמאל, ההעדפה המתקנת שנקט לטובת החרדים הקימה עליו את החילונים, והוסף לאלה את תגובתם העוינת של אנשי קולק, שטרם קלטו את משמעות המהפך.

עיון בגליונות "כל העיר" מעלה, בלי ספק, שעיתון זה מציג את העמדה הביקורתית העקבית ביותר כלפי אולמרט. זו בולטת בעמודי השער, בכותרות הראשיות, בכותרות המשנה ובתמונות, ויוצרת לראש העירייה תדמית שלילית מכוונת. זה הרקע לניסוחיו הקשים של ראש העירייה, ואולי גם להכרעתה של מועצת-העיתונות לטובתו.

שלומית טור-פז היא סטודנטית למשפטים ופילוסופיה

גיליון 8, אפריל 1997

תגובה: איננו "שומרי משקל"

ברצוני לחלוק על מספר נקודות בכתבתה של שולמית טור-פז, "אולמרט והערפדים" ("העין השביעית" מס' 8). טור-פז מתייחסת בסלחנות מה לנספח הסודי להסכם הקואליציוני בין אהוד אולמרט לשותפיו החרדים בעיריית ירושלים בדבר סגירת רחובות בשבת, ומחמיצה את ארבע המלים החשובות בו:"על דעת גדולי התורה" כלומר, אהוד אולמרט התחייב להקים ועדה שתביא "פתרונות ממשיים" לנושא סגירת הרחובות המקובלים "על דעת גדולי תורה". זה לא משחק מכור? באותו הקשר, אלעזר שטורם, שמונה בידי אולמרט לבדוק את נושא סגירת הרחובות, סימן את החלטת ועדת שטורם - כביש בר-אילן ייסגר בשעות התפילה - עוד לפני שכינס את הועדה אפילו לדיון ראשוני. טור-פז מייחסת לי כתיבה מגמתית, בין היתר, בעקבות כותרת הכתבה על אותו נספח: "איך מנסה ראש העיר לשקר לכולם, כל הזמן", אבל דווקא במקרה זה הצגתי איך אולמרט שיקר בארבע הזדמנויות שונות לגבי קיום הנספח הסודי: במסיבת העיתונאים שבה הוצג ההסכם  הגלוי (23.11.93), בתשובה לשאלה  במועצת  העירייה (19.12.93), בתלונה למועצת העירייה נגד עיתון "כל העיר" (3.11.94), ובדיון בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות (13.2.95).

גם ל"העין השביעית" אולמרט אינו אומר אמת, אם אסתמך על הציטוט המובא בשמו: "ההסכם נערך מוקדם יותר ואינו כולל את התחייבויות האמורות". גם הנספח וגם ההסכם הגלוי נחתמו באותו יום, 23.11.93. אולי אני חושד בכשרים ואולמרט גילה טריק לדילוג בזמן, אבל אם הנספח הוא "המוקדם יותר", איך כבר פירש והרחיב את סעיפי ההסכם הגלוי, המאוחר יותר?

בעניין המינויים הפוליטיים, טור-פז מקבלת את גרסתו של אולמרט, כי שילם למינוייו משכורות "בטרם התברר" שעליהם לעבור מכרז. אבל לאולמרט הוברר מיד כשהחל במינויים, על ידי מבקר העירייה עוזי סיוון, שגובה על ידי היועץ המשפטי לעירייה עו"ד אסא אליאב, שעליו לקיים מכרזים למינוייו. אולמרט התעלם, ובסופו של דבר פסיקת בג"ץ חייבה אותו לקיים מכרזים, כפי שמשרד האוצר חייב אותו להפחית משכרם של כמה מהמקורבים לו. הסכום שאולמרט חייב לעירייה בעבור התשלומים הלא חוקיים למינויים אלו, יותר מארבעה מיליון שקלים, חושב על ידי סיוון, בהסתמך על נתוני גזברות העירייה ולא במחשב העל של "כל העיר". הכל מפורט, ולעייפה, בדו"חות מבקר העירייה.

ודבר אחרון, טור-פז מסיקה ש"כל העיר" יוצר לאולמרט "תדמית שלילית מכוונת", אבל מגיעה לכך דווקא מתוך אבחנתה ש"כל העיר" מבקר באופן עקבי את אולמרט. במשתמע, מצפה טור-פז שעיתונאים יהיו "שומרי משקל" - בכל פעם שימתחו ביקורת על מושאי הכיסוי שלהם, הם גם יספרו שאותם אישים מעבירים זקנות את הכביש בשעות הפנאי שלהם. האם תפקיד העיתונאים הוא לחשוף, לבקר ולהאיר את מחדלי הגופים והאישים, שאותם הם מכסים, או שמא עליהם ליצור איזון מלאכותי וכוזב בין מה שנתפס כשלילי או חיובי בכתיבתם? נראה שהפתרון לחידת אופי תדמיתו של אולמרט לא נמצא בעיתונים הכותבים עליו.

אייל הראובני, "כל העיר"

גיליון 9, יוני 1997