ערוצי הכבלים הולכים והופכים לגורם משמעותי ורב עוצמה במפת התקשורת בישראל. בשנה האחרונה שבו ועלו שתי סוגיות הקשורות לפן האזורי ברשת הכבלים, כפי שהוא בא לידי ביטוי ביחס הזכיינים לחדשות המקומיות ולרישות יישובים קטנים בפריפריה. סוגיות אלה היו אמורות לגרור דיון ציבורי, מאמרי פרשנות, תחקירים וכותרות גדולות, מאחר שלכאורה היו פה כל המרכיבים ההופכים אירוע לסיפור עיתונאי טוב. מונופולים, כסף גדול, בתי-משפט, נגיעה ישירה לקהל הקוראים, תחום שמסוקר הרבה ופריפריה חלשה וחסרת ייצוג מול חברות ענק. אבל הכל רק לכאורה. כי בעידן שבו שיקולים כלכליים מעורבים בשיקולים עיתונאיים, מתברר כי הכל כבר לא מה שהיה. מלבד העיתון "הארץ", שדאג לעדכן את קוראיו במתרחש בשתי הסוגיות הללו, הנושא נעלם כמעט לחלוטין מעמודי החדשות והפרשנות של עיתוני הצהריים. האם הסיבה היא מעורבותם הכלכלית של עיתונים אלה בכבלים, או שמא השיקולים העיתונאיים שלהם שונים מאלה של "הארץ"?

על מה מדובר למעשה? על-פי כללי הבזק אמורים הזכיינים לשדר מגוון של סרטים ומשדרים בתחומים שונים, תוך מתן ביטוי נאות לנושאים ולצרכים הייחודיים של כל אזור ואזור. הזכיינים מחויבים, למעשה, לשדר מהדורות חדשות מקומיות פעמיים בשבוע לפחות בתקופת ההקמה, ובסיומה (החל בשנת 1998) – מדי יום. כיום משודרות 14 מהדורות כאלה, ויש הבדלים גדולים במימוש מחויבות זו של הזכיינים בין האזורים השונים. בחלקם משודרת המהדורה מדי יום, בחלקם פעמיים בשבוע, בחלקם פעם אחת. למרות הדגש ששם המחוקק על אופיים האזורי והמקומי של שידורי הכבלים, בפועל השידורים הם ארציים. המנויים בכל רחבי הארץ צופים באותם שידורים, בלי יכולת לבחור בין חבילות ערוצים שונות. כמעט שאין משמעות לחלוקה לאזורים מלבד החדשות המקומיות.

למרות זאת, פנו הזכיינים באחרונה למועצת הכבלים בבקשה לאפשר להם לאחד אזורים סמוכים, כדי להפיק חדשות מקומיות משותפות. לטענתם, איחוד האזורים יגדיל את מספר הצופים ועל-ידי כך תתאפשר השקעה גדולה יותר במהדורות החדשות, התפתחות שאמורה להביא לתנופה המיוחלת בתחום השידורים המקומיים. עוד הם טוענים, כי אין מספיק חומר חדשותי באזורים השונים וכי למעשה אין מקום לטלוויזיה מקומית במדינה קטנה בת חמישה מיליון אזרחים. בעבר כבר ראינו כי חברות וספקי שירותים, שנהנו במשך שנים ממונופול בתחומם, הרבו להשתמש בטיעונים דומים כדי להצדיק את רמת השירותים שהם מספקים (בתחום הטלפונים, התקשורת האלקטרונית, קופת-חולים ועוד) עד שנחשפו לתחרות. אז התברר, שזו מביאה לשיפור בשירות ולהורדת מחירים.

איור: ארנון אבני

כאשר בוחנים את המצב באירופה, מתברר כי במדינות שגודלן דומה לישראל קיימת תקשורת מקומית מפותחת בהחלט, עם מאות תחנות מקומיות של טלוויזיה ורדיו. זאת ועוד, אם נכונה הטענה שאין מספיק חומר לשידור באזורים ספציפיים, כיצד מצליחה בכל זאת חברת גוונים להפיק מהדורת חדשות מקומית מדי יום באזור רמלה, לוד וראשון-לציון? וכיצד מצליחים מאות המקומונים למצוא חומר לפרסום בכל עיירה קטנה? ממחקר ומראיונות עם העובדים של ערוצי הכבלים מתברר, כי מדובר במעגל קסמים. הזכיינים לא משקיעים מספיק בהפקת החדשות המקומיות, והתוצאה היא בהתאם. מהדורות החדשות המקומיות ש"המציאות חולפת על פניהן", בלי ניסיון מצד העורכים והכתבים להתערב במתרחש באמצעות תחקירים, חשיפה ומעקב. כתוצאה מכך, החדשות המקומיות אינן מצליחות לזכות בפופולריות.

מספר עורך באחת המהדורות: "האידיאל הוא לנסות להוציא תחקירים ולחשוף שחיתויות ופרשיות למיניהן. זו השאיפה. המציאות הרבה יותר עגומה. אני מוגבל בכוח-אדם, וברגע שאני מוגבל בכוח-אדם אני לא יכול להקצות מישהו לתחקיר שיימשך חודשיים. אנחנו כמו כל התוכניות האחרות, שעושות ידיעות המשך ורק מעט מאוד מעבר לזה". המסקנה פשוטה. אין די השקעה והקצאת משאבים בתחום השידור המקומי, ולפיכך אין זה פלא שאין לו ביקוש בקרב הצופים. חבל מאוד שערוץ שהיה אמור לתרום לדמוקרטיה המקומית, לשפר את המעקב אחר השלטון המקומי, להביא להידוק הקשר בין הנבחרים לתושבים ולקדם את חיי הקהילה במישורים נוספים – לא עושה זאת. הטלוויזיה המקומית היתה אמורה להתחרות עם המקומונים על חדשות מקומיות ולגוון את מקורות המידע של תושבי האזור.

במציאות, מרבית העוסקים בהפקת החדשות הם כתבים של המקומונים העובדים כפרילנסרים, כך שקשה לומר שתחרות רצינית נוצרה כאן. לא מעט חוקרים בתחום טוענים גם, כי בכמה ערים שייכים הזכיין והמקומון לאותו "ברון תקשורת", תופעה שיש בה כדי להסביר את השלמתה של העיתונות עם המצב. הרושם המצטבר הוא שלזכיינים יש מגמה לענות על דרישות החוק באשר לחדשות המקומיות, אם בכלל, אך לא מעבר לזה. המצויים בתחום גורסים כי לזכיינים אין כל אינטרס להשקיע בהפקה היקרה של החדשות המקומיות, כיוון שאלה אינן מכניסות כסף. השאלה היא אם יש הצדקה לכך שהשיקול הכלכלי יהיה מכריע. גם אם תאושר בקשת הזכיינים לאחד אזורים, עלולים להיווצר ארבעה-חמישה אזורים גדולים, שמהדורות החדשות האזוריות שישודרו בהם יעסקו, לאמתו של דבר, בעיקר בנושאים ארציים.

מחקרים בחו"ל הראו כי ככל שהאזור הגיאוגרפי של תחנות טלוויזיה מקומיות גדול יותר, גדלה הנטייה של החדשות המשודרות בהן לעסוק בנושאים ארציים. המונופול שהעניקה המדינה לזכיינים באזורים השונים קשור, כנראה, אף הוא לחוסר הפיתוח של התחום המקומי. מחקרים שהשוו בין מערכות הכבלים במדינות שונות הראו כי השידורים המקומיים היו מפותחים ביותר במדינות שלא העניקו מונופול לזכיינים ואיפשרו תחרות ביניהם.

בעיה אחרת היא הימנעותן של רשתות הכבלים מלחבר אליהן את יישובי הפריפריה. 80% מהיישובים בארץ, מרביתם יישובים קטנים בפריפריה, לא מחוברים עדיין לרשת הכבלים הארצית. חברות הכבלים מסרבות לעשות זאת בטענה שהחוק פוטר אותן מחיבור יישובים שעלות רישותם גבוהה מדי. עמדתו של משרד התקשורת היא כי יש לחבר את כל היישובים בכל אזורי הארץ לכבלים. הוויכוח נסוב, למעשה, סביב פרשנות המושג "מדד פי 4". חברות הכבלים טוענות כי משמעות המדד היא שאין זה מחובתן לחבר יישובים שעלות חיבורם גבוהה פי ארבעה מהממוצע הארצי. נציגי משרד התקשורת גורסים כי הכוונה במדד זה היא לפטור את חברות הכבלים מלחבר בתים בודדים, מרוחקים, בתוך היישוב עצמו, ולא להתחמק מרישותם של יישובים שלמים. כדי ליישב את המחלוקת נפתח הליך משפטי והוקמו ועדת חריגים, שאמורה לפטור את החברות מחיבור יישובים רחוקים. למרבה הפלא, דיוניה נמשכים כבר יותר מעשרה חודשים. תהיה החלטתה אשר תהיה, מדובר פה בעניין עקרוני שהשלכותיו מרחיקות לכת. חברות הכבלים טוענות גם, כי שירות הכבלים אינו "שירות חיוני", ולכן אין מוטלת עליהן החובה לחבר את כלל יישובי הארץ.

מקוממות עוד יותר טענות החברות, הכורכות את אי-חיבור היישובים בעובדה כי עד כה לא הותר להן להשתמש ברשת הכבלים לשירותי אינטרנט, מולטימדיה, טלפונים, קריאת מונים ביתיים ושידור פרסומות בערוצים העצמיים. אחד ממנכ"לי החברות אף הציע "להאריך את הזכיונות כתמריץ לחיבור הפריפריה" ("הארץ", 4 בספטמבר 1996) או לסבסד את מחיר חיבור הפריפריה בידי המדינה. זו הוכחה נוספת לכך שלחוצפה הישראלית אין כנראה גבול.

גם בתחום הקהילתי קשה לומר כי תרומת הזכיינים גדולה. חוק הבזק חייב את הזכיינים לאפשר לאנשי האזור לשדר שידורים קהילתיים שנעשו על-ידיהם. חלק מהזכיינים מיקמו את הערוץ הקהילתי אי-שם בסוף הסקאלה, ופעילים בתחום מתלוננים שהזכיינים אינם מסייעים בשיווק השידורים הקהילתיים בערוצים המבוקשים (הסרטים, המשפחה, הספורט וכו'). הם גם קובלים על כך שהזכיינים אינם מושיטים לקהילה תמיכה מקצועית בציוד ובכוח-אדם לשם הפקת המשדרים. גם בתחום זה נטען כי הזכיינים ניצלו את הערפל שיצר המחוקק באשר למחויבותם. נראה כי חברות הכבלים שכחו מהר מאוד מדוע הוחלט להתיר שידורי כבלים בישראל. אולי כדאי להזכיר פה את השתלשלות החוק ולציין מה היו "כוונות המחוקק".

במחצית שנות השמונים החלה להתארגן בכנסת שדולה למען קידום חוק שיאפשר להפעיל טלוויזיה בכבלים בעיירות הפיתוח. השדולה הורכבה בעיקר מח"כים ראשי רשויות מקומיות וערים, שהאמינו כי הטלוויזיה המקומית-קהילתית, כמו המקומונים, היא חיונית. הם סברו כי זו תאפשר את הבאת דבר הקהילה אל המסך, ובכך יהיה משום פיצוי על התעלמותם של כלי התקשורת הארציים מהנעשה ביישובים אלה. הטלוויזיה המקומית-קהילתית הוצגה אז ככלי עזר לשלטון המקומי, שיאפשר לשפר את מתן השירותים לאזרח ולהקל על התקשורת עימו. לאינטרסים הפוליטיים חברו אינטרסים כלכליים ומקצועיים, והחוק התקבל בקלות יחסית, משום שלא נתפס כאיום על הסטטוס-קוו התקשורתי הקיים. מבדיקת הפרוטוקולים של הדיון בכנסת סביב קבלת החוק מתברר כי המימד המקומי-קהילתי של הטלוויזיה בכבלים היה מרכזי ביותר בשיקולי המחוקקים. מרבית הח"כים שתמכו בחוק ניסו לשכנע את חבריהם שהכבלים יאפשרו לאזורים, למקומות ולמגזרים בפריפריה לבטא את עצמם ("דברי ימי הכנסת" מה-27 במרץ 1986).

ואכן, עם הפנים לאזוריות חולקה המדינה ל-31 אזורים (המספר צומצם אחר כך ל-26), שבהם החלו לשדר חמישה זכיינים. מרביתם העדיפו את אזורי המרכז הצפופים על פני הפריפריה. לכן הוחלט שכל זכיין יקבל כמה אזורים במרכז הארץ וכמה בפריפריה (החלוקה כונתה בברנז'ה "אזור טוב" לעומת "אזור עונש"). האזורים הרווחיים במרכז רושתו על-ידי הזכיינים במהירות שיא, ואילו חלק מהאזורים בפריפריה עדיין אינם מחוברים, ופתרון אין.

שתי הסוגיות מוכיחות עד כמה קצר הזיכרון הציבורי. מצער לגלות שעיתוני הצהריים לא טרחו ולא מצאו לנכון לעורר אותו ולעדכן את הקוראים. המימד המקומי-קהילתי, שעמד במרכז השיקולים של המחוקק, פינה את מקומו לשיקולים כלכליים ואחרים, וחבל. חברות הכבלים חייבות להבין שאין להן זכות קיום אם אינן עונות על הציפייה לשרת את האינטרס המקומי-קהילתי. הזכיינים קיבלו מונופול על התשתית ועל השירות למנויים, המדינה נתנה את הסכמתה ואיפשרה להם לשדר ב"מסך ארצי" ולרכוש במשותף סרטים וסדרות (במסגרת איי.סי.פי), עומדות לרשותם הכנסות של כמיליארד שקל בשנה, ו-70% מהמשפחות בישראל כבר מחוברות לכבלים. במצב כזה היית מצפה שהזכיינים לא ינסו למתוח את הכבל עד הסוף. אבל המציאות, כנראה, עולה על כל דמיון.

אלי אברהם הוא דוקטורנט ומורה בחוג לקומוניקציה ועיתונאות באוניברסיטה העברית

גיליון 5, ספטמבר 1996