שיחת הטלפון שקיבלתי ביום שישי ה-29 בינואר 1988 שימחה אותי במיוחד. המטלפן היה נמרוד נוביק, יועצו הקרוב של שר החוץ בממשלת האחדות הלאומית, שמעון פרס. נוביק הציע לי להיפגש עם אוסמה אלבאז, "המוח" מאחורי נשיא מצרים מובארכ, כדי לראיין אותו לקול-ישראל.

רקע: באותה תקופה שימשתי שליח רשות השידור בארה"ב. צריך להודות שאחד התסכולים הגדולים של כתב ישראלי שמגיע לבירה האמריקאית אחרי שנות עבודה בארץ, שבהן התרגל שמקורותיו, שרים ושועים, פקידים וקצינים, מסייעים לו בעבודתו, מתקשרים לביתו ופותחים לפניו דלתות והופכים אותו לשותף סוד – הוא בדממת אלחוט שמשתררת לפתע. הטלפון לא מצלצל. פקידי הממשל אינם טורחים לחזור אליך, חרף פניות חוזרות ונשנות שלך, ההדלפות הולכות ומתמעטות, אם בכלל. התלות שלך באמצעי התקשורת המקומיים הולכת וגדלה, והתחרות עם עמיתיך נעה סביב המהירות שבה אתה מצליח להקדים אותם בהעתקת ידיעות מה"וושינגטון פוסט" או מ"ניו-יורק טיימס".

לכן שמחתי כל-כך שנוביק הציע לי לבוא למחרת, בשבת, למלון וילרד המפואר, שבו שהו הנשיא מובראכ ופמלייתו, כדי לשוחח עם אלבאז על השיחות שניהל הנשיא המצרי עם ראשי הממשל האמריקאי, עם הנשיא רייגן, מזכיר המדינה שולץ ואחרים. בעיני רוחי כבר ראיתי את הכותרות שנשדר בקול-ישראל. את הבלעדיות. את הסקופ.

עוד רקע: בארץ התנהל באותם ימים ויכוח מר בין ראש הממשלה שמיר לשותפו לממשלת האחדות פרס, בשאלה כיצד מניעים את התהליך המדיני להסדר עם הפלסטינים ועם ירדן. פרס, מאחורי גבו של שמיר, הגיע להסכם עם המלך חוסיין באביב 87' על כינוסה של ועידה בינלאומית שבמסגרתה יתקיים המשא-ומתן, הסכם שלימים נקרא "הסכם לונדון". שמיר דחה בנחרצות את הנייר שסוכם עליו והביע התנגדות לרעיון הוועידה הבינלאומית, משום שראה בה מסגרת לכיפופה של ישראל, מעין בית-דין שדה בינלאומי.

הממשל לא התייצב לצדו של צד זה או אחר בוויכוח הישראלי. יתרה מכך, שולץ, בהגינות רבה, סירב להיענות לחיזוריו של פרס וטען כי הוא יוסיף לעבוד עם ראש ממשלת ישראל שמיר. וכך מצאו אפוא פרס ואנשיו במצרים את השותפים שבאמצעותם ניסו להוביל את שמיר לשוקת – אל הוועידה הבינלאומית.

בתחילת 88' התכונן הממשל לצאת ביוזמה להשכנת שלום במזרח התיכון, שהיתה אמורה להבטיח משהו לכל הצדדים: לצד הערבי פתיחה בינלאומית, ולצד הישראלי כניסה למשא-ומתן ישיר מיד אחרי הפתיחה הבינלאומית. הדיונים יוגדרו כשיחות על הסדר ביניים, מעין אוטונומיה פלוס, בלי להזכיר את המונח אוטונומיה, שהיה מוקצה בעיני הצד הערבי. מובארכ דחה את הרעיונות האמריקאיים האלה. נוביק הגיע לוושינגטון כדי ללוות את השיחות של מובארכ, לתאם קו הסברה משותף עם המצרים ובעיקר לוודא שהמסר שיגיע לארץ באמצעות התקשורת יהיה חיובי בכל מה שקשור לרעיון הוועידה הבינלאומית. ואני נבחרתי לשמש כלי שיעביר הביתה את המסר הזה.

כל זה התברר לי רק כמה שנים אחר-כך, כשהגיע לידי מסמך סודי ביותר, בסיווג רגיש, ששלח נוביק לשר החוץ פרס. מקריאה במסמך הזה עולה מידת התיאום שהיתה בין פרס למצרים נגד "האויב" שמיר, והשימוש שנעשה בתקשורת לשם כך. "סוכם שהגישה המשותפת תהיה לבצע בשבועות הקרובים מספר מהלכים בחזקת בקרת נזקים, ורק אחר-כך, אם המהלך ייכשל, מצרים תשוב ותעלה את יוזמתה", כתב נוביק בדיווח לפרס. ועוד הוא כתב: "במסגרת בקרת הנזקים סוכם על המהלכים הבאים: ראיונות של אוסמה ל'וושינגטון פוסט' ולקול-ישראל, שבהם יודיע כי רייגן התחייב באוזני מובארכ כי התהליך ייפתח בוועידה בינלאומית ויבהיר את מחויבותה של מצרים לוועידה בינלאומית במתכונת לונדון, למשא-ומתן ישיר, לשלום ולשת"פ". ואני חשבתי לתומי שהשגתי ראיון בלעדי בגלל כישורי המקצועיים.

מצ"ב המסמך כולו – פרסום ראשון ובלעדי.

סודי ביותר – רגיש

1.2.88

אל: שר החוץ
מאת: נמרוד

הנדון: אוסמה אלבאז
1. סטיב ואני בילינו עימו מספר שעות ביום ו', 29.1. סטיב ראה אותו שוב בשבת בבוקר (30.1), א/צ; א/ע – 29.1.
2. אוסמה "נכנס" לשיחה כשהוא משוכנע שעל מובארכ וחוסיין לדחות היוזמה על הסף. ראה ביוזמה – כפי שהוצגה בפניהם – חזרה לאוטונומיה תוך ניסיון לגמד את הווב"ל (הוועידה הבינלאומית; ש"ש) עד כדי היעלמותה כמרכיב בתהליך. לא הסתיר דעתו זו מהאמריקאים (קיבלנו מהם תיאורים פלסטיים על הדרך שבה עשה זאת... תוך שהוא מסביר לנו כי האמריקאים אינם מבינים כאשר מדברים איתם בנימוס...).
3. בשיחה ארוכה שיכנענו אותו כי: א. תשובה שלילית על הסף מהמלך וממובארכ – לאחר ששמיר מצטייר כמי שהסכים – תחזק התיזה שאין פרטנר. ב. תשובה חיובית ברוח של "כן – אבל" (בדומה לתשובת שמיר), אשר תדגיש את הצורך המצרי ו/או הירדני במרכיבים נוספים או חיזוקם של קיימים, תזרוק את הכדור חזרה למגרשם של שמיר ושולץ. ג. מאחר שהרעיון באמת נראה בנמצא בשלבי גיבוש, ניתן אולי – מתוך תיאום בינינו ובאמצעותו גם עם המלך – להשפיע על עיצובו לכיוונים ריאליסטיים ורצויים יותר.
4. לפיכך סוכם כי עמדת מובארכ תהיה: יש חיוב בעצם הכניסה המוצעת של ארה"ב לתהליך; יש אלמנטים חיוביים ביוזמה, אבל: א. הרעיון אינו בר-ביצוע מבחינת חוסיין ללא פתיחה בווב"ל; ב. מצרים אינה מוכנה לחזור לאוטונומיה גרידא; ג. אין להדגיש הסדר-ביניים על חשבון הפתיחה או/ו הצורך להתדיין בהסדר הסופי.
5. כ"כ סוכם כי הגישה המשותפת תהיה לבצע בשבועות הקרובים מספר מהלכים בחזקת damage control, ורק אחר-כך, אם המהלך ייכשל, מצרים תשוב ותעלה יוזמתה.
6. במסגרת ה-damage control סוכם על הצעדים הבאים: א. ראיונות של אוסמה ל-P.W וקול-ישראל, שבהם יודיע כי רייגן התחייב באוזני מובארכ כי התהליך ייפתח בווב"ל, ויבהיר מחויבות מצרית לווב"ל במתכונת לונדון; למו"מ ישיר; לשלום; לשת"פ וכו'. ב. אוסמה ייצור קשר עם המלך חוסיין כדי לוודא שלא ידחה את הרעיון על הסף אלא יצטרף לגישת ה"כן – אבל...". ג. אוסמה ידבר עם פיליפ חביב ויבקשו להציג בפני חוסיין גישה אשר אינה סוגרת הדלת על "לונדון". ד. מובארכ ינסה ליזום הודעה משותפת עם חוסיין, בפגישתם בפריז, אשר תתרום לגישה המשותפת הנ"ל. ה. אוסמה ידווח לנו בעקבות מפגש פריז.
7. אשר לנקיטת יוזמה מצרית: התרשם מהרעיון שמטרתנו, למעשה, לייצר את "לונדון" מחדש – אך הפעם פומבית, כדי להפגין בפני הציבור שיש פרטנר; יש מתכונת נוחה; יש סיכוי. סוכם כי לאחר שקיעת היוזמה האמריקאית תשוב מצרים ותשתלט על היוזמה. אוסמה חזר וקבע כי מפגש מרץ במתכונת שהוצעה (מפגש שרי חוץ) ירד מהפרק לאור התנגדות המלך חוסיין.
8. אוסמה סיפר כי בפגישה עם רייגן ושולץ, מובארכ אמר להם חד-משמעית כי בשעה שלארה"ב יש אילוצים – לו אין; כי הוא רואה בתוך ישראל פרטנר אחד ויחיד, לא משום שבכוונתו להתערב בעניינים הפנימיים של ישראל, אלא רק משום שפרס הוא פרטנר לשלום, ושלום הוא האינטרס המרכזי של מצרים.
9. אוסמה מקבל לחלוטין התיזה שעליו לתרום לכך שאש"ף "ייעלם מתחת לשטיח" בתקופה הקרובה, ואף לא העלה כל מחשבה/בקשה/דרישה לתמורה בהקשר זה או אחר לאחר הבחירות. אוסמה לוקח על עצמו להחזיקם בתמונה בפרופיל נמוך וללא מעורבות. הוא מבין לחלוטין את המשמעות בדעת הקהל של כל פיגוע טרור, והתחייב לפעול ולהפעיל אחרים בהתאם.
10. לטענתו, אין טעם לשוחח עם איש בירדן, לבד מהמלך חוסיין. "זייד רק מחפש לעשות צרות".

שבת, 30.1
11. להלן סיכום סטיב לשיחתו עם אוסמה כפי שדיווחו לי במטוס בדרך למונטריאול:
א. מובארכ אישר את כל סעיפי הסיכום בינינו. ב. אוסמה ביטל נסיעה עם מובארכ כדי ליישם הסיכום בינינו – כדי להתראיין ל-W.P ולקול-ישראל וכדי להיפגש עם סטיב להשלמת התיאום. ג. אוסמה הזמין אותי לא/ב (ארוחת בוקר; ש"ש) ביום ג' בפריז כדי לקבל דיווח על שיחתו עם המלך חוסיין. מסתבר שהמלך לא יגיע לפריז, וכך אוסמה יישלח על-ידי מובארכ לרומא כדי להיפגש עימו ביום ב'. ד. אוסמה דיבר עם המלך חוסיין, אשר רתח על האמריקאים המנסים "to set him up" לשיחות אוטונומיה. אוסמה טוען כי שיכנעו לא לדחות היוזמה על הסף ולהצטרף לגישת ה"כן – אבל". ה. סיפר כי מלכתחילה האמריקאים לחצו על כך שלא ייפגש איתי, להערכתו העדיפו שלא יהיה בינינו תיאום רב מדי (דבר העולה בקנה אחד עם הערות הפתיחה של דן קרצר – ר' שיחת טלפון עימו ב-29.1.88, אך נעלם בעת שיחתי עם צ'רלי).
12. סטיב מספר כי בבוקר ניגש אליו ד"ר עבד-אלמגיד והחמיא להשפעה על המפגשים על אוסמה. לדבריו, הבחור שינה גישתו מהקצה לקצה ועושה ככל יכולתו לתיאום ברוח חיובית.

שמעון שיפר הוא הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות"

גיליון 8, אפריל 1997