לא צריך להיות מאמין גדול כדי לנצל את הימים הנוראים (ערימות מוספי חגים, תוכניות סיכום השנה בטלוויזיה, ברדיו ובאתרי האינטרנט וארוחות אינסופיות) כדי לשאול איפה חטאנו. לא, לא כלפי מופז או אולמרט, אלא כלפי עצמנו, כלפי המקצוע שלנו. הפרופסור לתקשורת ג'יי רוזן מניו-יורק חידד את האבחנה בין עיתונאות שהיא שליחות ציבורית ובין "התקשורת", שאינה אלא תעשייה שמיועדת להפיק רייטינג. זו וגם זו צברו בעשורים האחרונים מטען כבד של חטאים, שאלה בדיוק הימים להזכיר לפחות עשרה מהם, בלי שמישהו באמת מאמין שמשהו ישתנה אחרי שנמנה אותם ונכה על החזה הקיבוצי שלנו:
1. איכותו המפוקפקת של המזון המהיר
תחרות היתה מאז ומעולם נשמת אפה של עיתונות, כמו גם המירוץ נגד השעון. כבר לפני עשורים רבים התגאו סוכנויות ידיעות בינלאומיות בכך שהקדימו את המתחרות שלהן בדקה או שתיים בהודעה על אירוע דרמטי – רצח, הפיכה או פרוץ מלחמה (ופעם אחת, באוגוסט 1983, הצליחה סוכנות יונייטד-פרס להקדים את המתחרה איי.פי בלא פחות משעתיים וחצי בדיווח על רצח מנהיג האופוזיציה בנינו אקינו בנמל התעופה בפיליפינים, ברגע שבו שב למולדתו מגלות ממושכת).
אבל תקתוק השעון הואץ בעידן של תחרות בלתי פוסקת, עם שפע ערוצי רדיו וטלוויזיה ואתרי אינטרנט, ודחק הצדה במקרים רבים מרכיבים חשובים לא פחות בתמהיל העיתונאי, ובראשם אמינות. כדי להפיץ את המידע במהירות האפשרית, מקצרים יותר ויותר אמצעי תקשורת את הליכי הבדיקה והאימות. התוצאה: לא כל ידיעה מדינית היא סטייק טרטר ממטבחו של שף פריזאי. במקרים רבים מוגש לנו בשר נא שאינו ראוי למאכל אדם.
2. ממטבחו של היחצן
לא רק בישול חפוז מזיק. גם בישול יתר. במקרה הזה מקור הרעה הם גדודי יועצי התקשורת, היחצנים, הספין דוקטורס ושאר מרעין בישין (חלק ניכר מהם הם עיתונאים לשעבר) שתפקידם לדאוג שהעיתונאי לא יגרד בציפורניו מידע גולמי, אלא יקבל לידיו מגשית ובה חומר שכבר טוגן, תובל, עובד ונארז, והכל כדי שישרת את מטרותיו של הלקוח. לא צריך להיות תאצ'ריסט מושבע כדי להתריע שיותר מדי עיתונאים ניזונים מבתי-תמחוי יחצניים כאלה במקום שייצאו לעבוד.
3. הלשון המתגלגלת
הטלפון הסלולרי מהדור השלישי, המצלמה הדיגיטלית והמחשב הנייד הפכו את עבודת העיתונאי לקלה עד לבלי הכר, והשליכו לפח האשפה של ההיסטוריה המקצועית את חוויית החיפוש הנואש אחר טלפון ציבורי בכפר נידח כדי להעביר דיווח למערכת עיתון או לתחנת רדיו ואת הציוד היקר והמסורבל שנדרש להעביר תצלומים. כתוצאה מכך הפך השידור החי לערך כמעט מקודש, בעיקר ברדיו ובטלוויזיה.
שידור חי פירושו בעיקר סירוס מנגנוני הבקרה: ההאזנה הנוספת, שיקול הדעת, בדיקת העובדות, השלמת המידע. איך אמר השופט בדימוס מישאל חשין: "לפעמים הלשון מתגלגלת לפני אדם, ולכן הוא אומר דברים שהוא לא התכוון לומר אותם ולא חושב אותם בכלל". זה קורה לא רק לשופטים בדימוס.
4. העתיד כבר כאן
כל רופא מכיר את הבעיה: הבדיקות עוד לא חזרו מהמעבדה, עוד אין לו מושג ממה סובל החולה, אבל הקרובים רוצים לדעת מה יהיה, מה יקרה מחר. העיתונות, קצרת רוח כדרכה, מתקשה גם היא ללקט עובדות בדוקות באשר לעבר ולהווה, אבל מתמחה בדיווח על העתיד. ועכשיו מבזק: נעבור אל כתבנו, המדווח בשידור ישיר מירושלים על ישיבת הממשלה שתתקיים מחרתיים.
5. איזה בידור
כמו התחרות, גם הרומן בין עיתונות לבידור לא נולד בערוץ 2. מאז ומעולם היה זה מרכיב בעולם התקשורת. כך השתרבבו סנופי וחבריו ברצועות הקומיקס לעיתונים רציניים בעולם, וכך שובצו בין עמודי החדשות גם טורי "מעשים ופלאות בעולם הגדול", עם הסיפור על חתולת הרחוב שהניקה חזיר בר בגן-החיות של לה-פאז. אבל הקרב המחריף על הרייטינג מחייב לשפוך אל קדרת התבשיל העיתונאי יותר ויותר תבלינים של רכילות, דוגמניות ושעשועים, שדוחקים הצדה עניינים חשובים באמת, ו"טאלנטים" סקסיים תופסים את מקומם של עיתונאים מנוסים.
יונית לוי (מימין) וחברים נפרדים מגדי סוקניק (צילום: מיכל פתאל)
6. שיטת השקשוקה
ונחזור לנוסטלגיה: היה הרבה היגיון בדפוס העבודה הקלאסי, שעל-פיו צרכני החדשות מקבלים תחילה דיווח חדשותי על אירוע, ואחר-כך, בנפרד, מעיתונאים אחרים, את מנות הפרשנות והדעות שיסייעו להם להבין את משמעות הדברים או לגבש את עמדתם ביחס אליהם. חציית הגבולות הזו – שבה נמהלות אלה באלה העובדות, הדעות והתחזיות – מניחה בפני הקוראים, הצופים, המאזינים והגולשים שקשוקה, לא תמיד קלה לעיכול. קיבת הצרכנים אולי תעמוד בכך, אבל לא שמם הטוב של העיתונאים: כך נסדק האתוס המקצועי הבסיסי של מי שמבקשים בראש ובראשונה ליידע את הציבור, ומתחזק דימויו של איש התקשורת כמי שפועל בשליחותן של אג'נדות גלויות או סמויות.
7. אשה אחת אמרה
הפגיעה בדימוי מתחזקת גם בשל חטאים אחרים, ובהם ההתעקשות באמצעי התקשורת אצלנו שלא להקפיד על ייחוס המידע למקורות. כלל הברזל של עיתונאים בעולם המערבי ושל סוכנויות הידיעות הוא שאין להביא עובדה, הערכה או ציטוט בלא להציג את מקורו. כך יכולים צרכני התקשורת להעריך את מהימנות המידע ולשקלל את משמעותו – ואמינות אמצעי התקשורת גוברת. אצלנו במקרה הטוב "שר בכיר" ממפלגת העבודה (וכמו תמיד ראוי לבדוק: נתקלתם לאחרונה בציטוט אנונימי של "שר זוטר"?) הוא הגורם המצוטט.
8. ציניות
הצצה בספרה החדש של עמליה ארגמן-ברנע מזכירה כמה נגוע המקצוע העיתונאי בציניות, אפילו בדרך הטיפול בשכול, ולא רק בעיתון שבו עבדה במשך שנים רבות. זה אולי המקום להזכיר את האבחנה שעשה טום פרידמן, במאמר שפורסם ב"העין השביעית" לפני יותר מעשור, על האבחנה בין הספקנות ככלי מקצועי חשוב ובין הציניות. "העיתונאים הציניקנים שהכרתי היו תמיד העצלנים ביותר, השטחיים ביותר ונעדרי הביטחון ביותר בקהילת העיתונאים", כתב פרידמן. וגם: "מיזנתרופים צריכים להימנע מבחירה במקצוע העיתונות. מיזנתרופים לא יכולים לחוש במתח הזה בין הקרבה האנושית לריחוק העיתונאי, אין הם יכולים לפתח את המעורבות המאוזנת עם בני-אדם. כל מה שיש להם זה ריחוק".
9. רק אתמול נולד
אם העיתונים של אתמול משמשים לעטיפת דגים, מה עושים עם אלה של השבוע שעבר? לקורא אין ארכיון בראש, אבל לעיתונאי יש ארכיון במערכת, ועכשיו גם במחשב. יש כל-כך הרבה ידיעות שהיו משתפרות במקרה הטוב, או מושלכות לסל במקרה היותר טוב, אם הכתב והעורך היו מפשפשים בארכיון בטרם פרסומן. החותמת הצהובה "פרסום ראשון", "חשיפה", "לראשונה", "בניגוד לעבר" או "תקדים" אולי מקפיצה את הידיעה בליין-אפ המערכתי או מושכת את עיניהם של הצרכנים, אבל מוזילה את ערך המוצר כאשר מתברר שהחידוש היחיד – וגם הוא איננו חדש – הוא זכרונם הקצר של הכתב והעורך.
10. ותודה לעמוס שוקן
לפעמים דווקא ראוי להעריך את עובדי חברת החשמל, ולא בגלל 18 אלף הקילוואט-שעה בשנה שהם מקבלים חינם, אלא בשל מעמדם המבוצר בחברה: עם ג'וב כזה, קביעות ושכר ראוי יכול עובד החברה לראות במקום עבודתו מקצוע ופרנסה לחיים, לא תחנת מעבר בדרך להשלמת התואר או לפני מעבר למשרד יחסי-ציבור. דווקא בארגון תקשורת ראוי היה שהעיתונאים יהיו בעלי הבית. כל מי שנתן את ידו, מרצון או מחוסר ברירה, למהלך שעשה עמוס שוקן עם הקמת "חדשות", שריסק את כוחם המאורגן של העיתונאים והעביר את התחום כולו לחוזים אישיים, צריך להכות על חטא. "חדשות" מת מזמן, אבל הנזק שגרם ממשיך לכרסם בכל פינה.
