מינויו הצפוי של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון, בתום שבוע של סחרחרה פוליטית, תופס כצפוי את עיקר תשומת הלב של עיתוני הבוקר. הכותרות הראשיות והעמודים הפותחים בכל העיתונים עוסקים במינוי, בתהליך הבשלתו, ולא פחות מכך באיש עצמו.

"איזה ליברמן ייכנס למשרד הביטחון?", שואל ברק רביד ב"הארץ". "[...] האם יהיה זה שוב אותו שר שנע מפרובוקציה תקשורתית אחת להתלהמות כוחנית אחרת [...] או לחילופין שר שמתנהל בצורה שקולה ומחושבת יותר [...]?". הכתב המדיני של "הארץ" משאיר את השאלה פתוחה. מחד, הוא כותב, "לא מעט אנשים שמכירים אותו סבורים שהוא התבגר ולמד מטעויותיו בתחילת דרכו במשרד החוץ, ושלא יחזור עליהן במשרד הביטחון". מנגד, מוסיף רביד, "לא מעט אחרים חוששים שלא למד דבר ומה שהיה הוא שיהיה".

בעוד רביד מותיר את שתי הקלישאות פתוחות, עיתונאים ופרשנים אחרים בוחרים בליברמן אחד, כל אחד בליברמן שלו.

מילת המפתח: פרגמטי

בבטאון לשכת ראש הממשלה ורעייתו מעדיפים, באופן טבעי, את הליברמן הבוגר, שלמד מטעויותיו. בעמוד השער של "ישראל היום" מובלטים טוריהם של שלושה בעלי דעה. מתי טוכפלד, יואב לימור וחיים שיין. טוכפלד חושב שצירוף ליברמן לממשלה הוא "מהלך טבעי" ומזכיר שהשר המיועד, כשכיהן במשרד החוץ, היה  "אחד הגורמים הפרגמטיים באזור". לימור משחרר צפירת הרגעה וקובע כי ההנחה הרווחת במערכת הביטחון היא ש"ליברמן יהיה (בהתחלה לפחות) שר פרגמטי". שיין מתעלם מליברמן כדי להצדיע לראש הממשלה ("אין לי ספק שבנימין נתניהו ניהל בהגינות וביושר את המו"מ עם יצחק הרצוג") ובעיקר לסנוט בראש האופוזיציה.

ב"ישראל היום" יש גם מחנה של מתנגדים למינוי ליברמן, כפי שניתן היה ללמוד מהגיליון שיצא אתמול (דן מרגלית יצא בתקיפות נגד המינוי, שיין ודרור אידר התנגדו גם הם, בשולי מאמריהם). מחנה המתנגדים לא מקבל הבוקר ביטוי בשער "ישראל היום" וגם לא בעמודים הפותחים של קונטרס החדשות. שיין, כאמור, מתעלם מהמינוי לטובת חנופה למנהיג ולעג ליריבו. אידר חושב שזהו בדיוק הרגע המושלם להקדיש את כל טורו לעיסוק בפרשת השבוע. ואילו מרגלית עושה את מה שיכול לעשות עיתונאי לעומתי בכלי תקשורת מוטה.

כשמרגלית מתראיין ונשאל על חופש הביטוי שלו בביטאון המשפחתי, הוא תמיד מדגיש כי יש לו יד חופשית לכתוב ככל העולה על רוחו. אם כך אכן המצב, הרי שהפער בין ציוציו לטוריו מעלה כי הוא עצמו בוחר פעמים רבות שלא להקדיש את הטקסטים בעיתון למתקפות חריפות נגד ראש הממשלה. פער בולט נוסף בין הטקסטים שלו שמופיעים בעיתון ובכל זאת יוצאים נגד נתניהו לבין המסגור שלהם, מלמד כי גם אם לא משמיטים לו מלה מהכתוב, לא מרגלית הוא שבוחר את הכותרות לטוריו, את כותרות המשנה והביניים, את הלידים, את התצלומים ואת כיתוביהם.

"כרטיס צהוב לבנימין נתניהו", נכתב הבוקר במשפט הראשון בטורו של מרגלית במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". המשפט הראשון בטור הוא המרכיב העיתונאי הקרוב ביותר לכותרת שעליו יכול מרגלית להשפיע. כל יתר המרכיבים, שעליהם אחראים העורכים גונן גינת ועמר לחמנוביץ, מרחיקים את נתניהו, כמעט מעלימים אותו.

בעוד מרגלית פותח את טורו בביקורת על ראש הממשלה, הכותרת (האנמית) לטור עוסקת בליברמן, הלידים בטור מוקדשים ליצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' וקובי פרץ(!), וכותרות הביניים נקראות ככתבי חידה. המופע היחיד של נתניהו בטור, מחוץ לטקסט עצמו, הוא בתצלום משותף לו וליעלון ובני גנץ, מימי מבצע "צוק איתן". התצלום נושא את הכיתוב "מבצע סבוך שניהולו הצריך תבונה עדינה". לא בדיוק ביקורת משתלחת בראש הממשלה, גם לא כרטיס צהוב.

אפרטהייד זו לא בושה

על מינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון, אגב, כותב מרגלית כי מדובר ב"גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה". הכותרת הראשית של "ישראל היום" מלמדת לכאורה אחרת. "רוב בציבור: מעדיפים את ליברמן על פני הרצוג בממשלה", נכתב בה. הכותרת הזו בעייתית מכמה בחינות.

ראשית, לא מדובר ב"רוב". 48% מהמשיבים לסקר אמרו שהם מעדיפים שישראל-ביתנו תצטרף לממשלה ורק 31% העדיפו את המחנה-הציוני. 21% השיבו שאינם יודעים. 48% הם מיעוט, אמנם מיעוט גדול יותר מ-31%, ועדיין מיעוט. במלים אחרות, אין רוב בציבור שמעדיף את ליברמן על פני הרצוג בממשלה. זאת ועוד, שאלה אחת בסקר העלתה ש-46% הביעו התנגדות למינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון, לעומת 40% שתמכו. הנה כי כן, לפי ההיגיון המתמטי של "ישראל היום", ניתן היה לבחור גם בכותרת "רוב בציבור: מתנגדים למינוי ליברמן לשר הביטחון".

אך ההיגיון של "ישראל היום" אינו רק פגום מתמטית, אלא גם דמוקרטית. מה שמביא אותנו לתיבה השנייה בכותרת הראשית – "בציבור". כרגיל ב"ישראל היום", מדובר בהטעיה. הסקר, שנערך על-ידי מכון הגל-החדש, התבצע בקרב מדגם אקראי מייצג של 500 מרואיינים מהאוכלוסייה היהודית דוברת עברית בגילאי 18 ומעלה. במלים אחרות, לא מדובר ב"ציבור" אלא ב"ציבור היהודי".

לזכותו של "ישראל היום" יצוין כי בדיווח על סקר האפרטהייד הנוכחי, כמו גם בדיווח על סקר האפרטהייד הקודם שפרסם, העיתון משתדל לצמצם מעט את היקף ההטעיה. בכותרת המשנה לראשית נכתב כי הסקר בוצע בקרב הציבור היהודי, וגם בטור פרשנות מאת מתי טוכפלד מצוין כי הסקר בוצע בקרב יהודים בלבד. עם זאת, פעמים רבות בטור מתייחס טוכפלד אל הממצאים כאילו הם מייצגים את עמדות הציבור, ובידיעה המרכזית בעיתון, אף היא מאת טוכפלד, הנתון על הממד המפלה של הסקר נשמט.

אך גם אם היה "ישראל היום" יוצא מגדרו ומציין בכל פעם שהוא מזכיר את תוצאות הסקר כי אלו מייצגות את עמדות הציבור היהודי בלבד, הגילוי הנאות היה פותר אך ורק את בעיית ההטעיה. בעיית האפליה נותרת על כנה. כלי תקשורת מרכזי המבקש לבדוק את עמדות הציבור על מהלך פוליטי מכריע פונה רק לקבוצת הרוב באוכלוסייה, ומתעלם מקבוצת המיעוט. כחמישית מאוכלוסיית המדינה מתנדפת, לא קיימת, מבוטלת באחת.

כמה עמודים אחרי הדיווח על סקר האפרטהייד של "ישראל היום", במדור חדשות החוץ של העיתון, מדווח יוני הרש על תוצאות סקרי דעת קהל שנערכו לאחרונה בארצות-הברית ושמהם עולה כי איל ההון הרפובליקני דונלד טראמפ, שנהנה מתמיכת המייסד והמממן של העיתון שלדון אדלסון, "זוכה ל-42 אחוזי תמיכה לעומת 37 בלבד לקלינטון". היעלה על הדעת שמכון הסקרים האמריקאי שבדק את שיעורי התמיכה בשני המועמדים לנשיאות יערוך את הסקר בקרב מדגם מייצג שאינו כולל שחורים או היספנים, יהודים או מוסלמים? התשובה, כמובן, שלילית. אבל בישראל מהלך גזעני ומפלה שכזה לא רק שעולה על הדעת, אלא גם יוצא אל הפועל פעם אחר פעם, ובמשך שנים.

הבחירה של "ישראל היום" להמשיך לערוך סקרים בקרב יהודים בלבד אך להדגיש באופן יחסי את העובדה כי הסקר נערך בקרב קבוצה זו מתאימה לדמותה המתחדשת של מדינת ישראל היום: האפליה נותרת על כנה. החידוש הוא שכבר לא צריך להתבייש בה.

מאויב לאוהב

"ידיעות אחרונות", העיתון שרתום כולו למסע התנגחות בנתניהו אך משרת לעתים את שותפו החדש-ישן ליברמן, חצוי הבוקר. בקונטרס החדשות מתפרסם רק מאמר פרשנות אחד על מינויו של ליברמן. יוסי יהושוע כותב כי הצבא יצא אתמול (במהירות) מההלם, וכי "כעת מתחילים לדבר שם על איך לעבוד נכון עם ליברמן ולרתום אותו לטובת האינטרסים הבטחוניים, וכיצד להפוך אותו מאויב לאוהב בכל הקשור לסולם הערכים הצה"לי".

"סיקור נרחב של המפץ הפוליטי הגדול", מובטח על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", על רקע תצלום של ליברמן מתבונן אל האופק מבעד למשקפת. נחום ברנע, שחלק מטורו פורסם כבר אתמול, טוען כי "בחיים האמיתיים ליברמן הוא איש רעים להתרועע, פחות רציני ממה שחושבים והרבה יותר פרגמטי".

עם זאת, ברנע מונה חמש בעיות במינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון. אחת מהן היא "היצר ההרפתקני שלו", שמזכיר לברנע את כהונתו של אריאל שרון בתפקיד. אף אחת מחמש הבעיות שמונה ברנע במינוי ליברמן לתפקיד שר הביטחון לא נוגעת לחשדות לשחיתות שליוו את השר המיועד במשך שנים ארוכות ושנגנזו לבסוף במהלך שנוי במחלוקת על-ידי היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה וינשטיין.

ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שנהנה מהאפשרות לפרסם רשימה ב"ידיעות אחרונות" בכל פעם שהוא הופך מאזרח לאזרח מודאג, מתנגד נחרצות למינוי ליברמן לתפקיד שר הביטחון. לדעתו, השר המיועד הוא "אדם ציני וחסר מעצורים".

לעומתו, שמעון שיפר ויועז הנדל דווקא תומכים במינוי. שיפר מביא מדברי ידידיו של שר הביטחון המיועד (לא ברור האם הוא כולל את עצמו בחבורה), המדברים בשבחו. כמו ברנע, גם שיפר מזכיר מה קרה כששרון קיבל את התפקיד, אבל הוא מסיים את הטור בטענה כי "הקינה והנהי שמשמיעים רבים מאלה שהפכו, מרצון או מסיבות אחרות, לדוברי מערכת הביטחון, מוגזמת". לדבריו, "עדיף היה אם היו נותנים הזדמנות לחילופי השמות בראשות משרד הביטחון ובקבינט להתוות כיוון חדש".

הנדל קובע חד-משמעית: "בניגוד לדימוי, ליברמן יהיה שר ביטחון רציני". אל שיפר והנדל מצטרף גם הפרשן הצבאי אלכס פישמן, שכותב: "יש בתוך הצבא כאלה שמעריכים שליברמן הוא מספיק פרגמטי ומנוסה כדי לאמץ את אמירתו האלמותית של אריק שרון – דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

בעיתוני המגזר

החינמון "בשבע", הפונה לקהל הדתי-לאומי, תומך באופן מוצהר בכניסת ליברמן לממשלה. הכותרת הראשית "כן, ליברמן" מובילה לטור מאת העורך עמנואל שילה, שנושם לרווחה: "נרשה לעצמנו לשמוח על כך שראש הממשלה התעשת, לפחות לכאורה, הפסיק לאותת שמאלה והדליק את פנס האיתות הימני".

ב"מעריב", העיתון הפונה לקהל שרוצה לקנות עיתון המוני אבל נגעל משתי האפשרויות האחרות, כותב בן כספית בשבחו של ליברמן. בניגוד לעיתונאים אחרים התופסים הבוקר את עמדת כספית, אך מסתפקים בהטיות שונות של המילה "פרגמטי", כספית מחטט במורסה הראשית שצמחה על גבו של ליברמן לאורך השנים, החשדות לשחיתות. "ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים הפיקחים בישראל", כותב הפרשן הבכיר של "מעריב". "השנאה והתיעוב שרוחשים לו במרכז-שמאל מקורה גם בגזענות, בדעות קדומות ובלא מעט בורות. הוא לא מושחת יותר מפוליטיקאים אחרים מהמילייה והדור שלו".

משפט מדהים, חייבים להודות. "לא מושחת יותר מפוליטיקאים אחרים מהמילייה והדור שלו". זה הסטנדרט החדש שאיש ציבור צריך לעמוד בו. כספית לא מציין מיהם אותם מושחתים אחרים, אבל הדמות הראשונה שעולה לראש היא ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הנמצא כעת בכלא בגין עבירות שחיתות סדרתיות. כלא מעשיהו, לשכת שר הביטחון. שתי תוצאות שוות ערך בעולמו הפוליטי של כספית.

ב"הארץ", הפונה לאליטה השמאלנית-ליברלית, מבקש יואל מרקוס להרגיע את חששות הקוראים, באמצעות אזכור, כבר במשפט הראשון של המאמר, לגניטליה של נתניהו. "מי שקובע אצלנו הוא לא שר הביטחון אלא ראש הממשלה והאשכים שלו", כותב מרקוס. "[...] מה הלחץ? מה הפאניקה? זאת דמוקרטיה. על היופי והכיעור שלה. [...] סביר שליברמן לא יסבך אותנו במלחמת דמים כמו מלחמת לבנון הראשונה". נרגעתם?

כותבים אחרים בעיתון שמים דגש על החשדות לשחיתות שליוו את ליברמן, ולא בטון הסלחני שעולה מהטור של כספית ב"מעריב". החשדות בשחיתות עומדים במרכז טור מאת גידי וייץ, הכולל 29 שאלות לשר הביטחון המיועד. בשאלות של וייץ לליברמן נזכרים איי הבתולה ומיכאל צ'רנוי, דוד אפל ומרטין שלאף, ומיליונים רבים שמצאו את דרכם לכיסים שלו, של בני משפחתו ושל מקורביו. אפשר להמר שוייץ יקבל תשובה רק על שאלה אחת, זו החותמת את הטור: "האם כבוד שר הביטחון המיועד מוכן לענות לציבור על כל השאלות האלה, רגע לפני שהוא מתיישב על הכורסא בקומה ה-14 בקריה ודורש מאנשי הצבא תחקירי אמת?".

בפתח "דה מרקר" מצטט גיא רולניק פסקאות נבחרות מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את ליברמן על חשדות לשחיתות בין-לאומית. כאן ניתן להרחיב בקריאת ההחלטה.

אתנחתא קומית

כותרת המשנה לכתבה מאת גיא ליברמן במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", על ביוגרפיה חדשה של גולדה מאיר, מבטיחה גילוי פנים חדשים בדמותה של ראש הממשלה לשעבר, ובהם, בין היתר, הגילוי כי גולדה "החזיקה בדעות מפתיעות לגבי הפליטים הפלסטינים".

ומהן העמדות המפתיעות? שימו לב: גולדה מאיר טענה בתחילת שנות החמישים, על רקע השאלה מדוע לא נותנים לפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם, כי "נוכח מצוקתם של הפליטים עלינו לחפש דרכים שיביאו לפתרון נאות של הבעיה, ולא לבחור בהצעה הפשוטה הראשונה הנקרית בדרכנו, שהיא שיבתם לישראל". לדעת גולדה, "בבעיית הפליטים אשמות מדינות ערב שתקפו את ישראל", ועל כן היא תהתה "האם לא ייטב לפליטים הערבים למצוא את עתידם בין בני עמם במדינה ערבית?".

במילים אחרות, אותן העמדות שההנהגה הישראלית תמיד הביעה, מבן-גוריון ועד נתניהו.

רשומון

"האירועים שהביאו לכניסתו [של ליברמן] לממשלה נראים יותר כמו רשומון", כותבת סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "לכל אחד יש את הסיפור שלו, ששונה בתכלית השינוי מאלה של האחרים".

קדמון מתכוונת לפוליטיקאים הנוגעים בדבר, אך ישנם הבדלים גם בין הפרשנים הפוליטיים שמנתחים את האירועים. קדמון עצמה, למשל, טוענת כי נתניהו אינו גאון פוליטי אלא מי שבסך הכל רודף אחר האינטרס האישי, הרבה לפני האינטרס הלאומי. הגאון, לדבריה, הוא ליברמן.

חברה למוסף, נחום ברנע, טוען כי בין הגורמים לדחיקת הרצוג מממשלת האחדות עם נתניהו גם "חבורה של צייצנים מההתנחלויות, אחד בשם ריקלין ושניים בשם סגל, שמפיצים את בשורתם לאומה בציוצי טוויטר". ריקלין הוא שמעון ריקלין. הצייצן אלדד יניב פירש את הטקסט של ברנע והגיע למסקנה כי אחד משני האחרים העונים לשם סגל הוא עמית סגל, כתב חדשות ערוץ 2. "שמישהו בפרינט יעדכן את ברנע שלצייצן השני 'סגל' יש יותר קוראים בטוויטר ובפייסבוק ממה שיש לו בנייר. תקנה טוויטר, ברנע", צייץ יניב. "אם אתה רוצה שברנע יקרא, שגר אליו טלגרמה", המליץ סגל.

בחלק אחר מטורו מעניק ברנע פתחון פה ליריב לוין, הטוען כי הפעם היתה לתקשורת בישראל השפעה מכרעת על המהלכים הפוליטיים. "הפער האמיתי בינינו לבין מפלגת העבודה היה בלתי ניתן לגישור", מצטט ברנע את לוין. "כאן נכנסה לתמונה התקשורת: מעולם לא שיחקה התקשורת תפקיד חשוב כל כך במהלך פוליטי כמו הפעם. התקשורת בישרה על הסכם. זה לא היה נכון, אבל יצר אווירה. תראה איך זה השפיע על חברות הגז: הן נבהלו ומיהרו לחתום על מתווה חדש. תראה איך זה השפיע על ליברמן: הוא חשש שהוא מאחר את הרכבת".

יוסי ורטר כותב ב"הארץ" כי "נתניהו היה אחוז אובססיה לפתוח את כנס הקיץ של הכנסת ביום שני הקרוב עם קואליציה גדולה יותר" וכי הוא בחר בליברמן בין היתר משום שהוא זקוק ל"איש חזק, עם נבוט, שיעשה סדר, שיקרא לסדר, שיטיל אימה ויזרע פחד בקרב האלופים". התוצאה של פעולה כזו אמורה להיות אחת: "גימוד וריסון המערכת הצבאית, במטרה לשמר את שלטונו".

מנגד, ב"ישראל היום" מדגיש מתי טוכפלד בעיקר את הססנותו של יו"ר האופוזיציה. "הרצוג היסס את עצמו לדעת", כותב טוכפלד. "חברי צוות המו"מ של הליכוד, שכלל את עו"ד דוד שמרון והשר יריב לוין, השתוממו בכל פעם מחדש כשראו עד כמה הרצוג מתקשה לקבל החלטה. כל דבר הוא ביקש לבדוק, להתייעץ ולבחון; כל סעיף הפך למסכת שלמה של שכנועים ולחצים מצד הח"כים, שבסופה אין שורה תחתונה, אין החלטה ואין הסכם".

אבל יש גם קווים זהים. כולם מזכירים את חשיבתו של זאב אלקין בכניסת ליברמן לממשלה. כולם מזכירים גם את חלקו של נתן אשל, עוזרו הוותיק של ראש הממשלה שנבעט החוצה מהשירות הציבורי אחרי שהתגלה כי תיעד את חלקי גופה של עמיתתו ללשכת ראש הממשלה במה שהוגדר כ"צילום לא מקובל".

הסכמה נדירה

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", קורא לשר האוצר משה כחלון לגלות אחריות ולהתנגד לכניסת ליברמן לממשלה.

"סיעת כחלון, כולנו, גדולה מספיק כדי לשים אקדח פוליטי לרקת נתניהו: או שאתה מיישם את ההסכמים הסודיים כביכול שהשגת עם ח"כ הרצוג, או שאנחנו נוטשים את ספינתך. וליתר דיוק, לא נשב בממשלה צרה וחד־גונית שבה בנט שר חינוך וליברמן שר ביטחון. תודה, אבל לא תודה", כותב פלוצקר.

לדעתו, "זו עדיין שעת ההזדמנות של כחלון. עדיין לא מאוחר להוכיח שאינו חיית מחמד מפלגתית אלא מדינאי בעל שיעור קומה לאומי, בעל עמוד שדרה מדיני ומצפון ערכי. [...] אל נא תשתתף בקואליציה חדשה זו, שבלעדיך לא תקום ולא תהיה. לא כשר האוצר ולא כשר אחר. קודם כל מפני שאתה איש מרכז מתון. כשהצטרפת לממשלה הבטחת לבוחריך למתן את הקיצוניות שלה ולעמוד על משמר ערכים ליברליים-דמוקרטיים. אל נא תפר כעת את ההבטחה. אל תעשה שקר בנפשך ואל תיתן את ידך להקמת שלטון שאתה עצמך סבור שבהרכב שלו ובפרופיל הבינלאומי שלו הוא רע לישראל ומסכן גם את הכלכלה הישראלית. אל תשתפן. לא עכשיו".

סמי פרץ, עורך "דה מרקר" ומי שבדרך כלל מביע עמדה שונה מזו של פלוצקר, כותב הבוקר דברים דומים.

"התהפוכות הפוליטיות הדרמטיות של השבוע הזה משאירות כרגע את כחלון כאדם היחיד בממשלת הימין הקיצונית אי פעם שיכול לבלום את ההידרדרות של ישראל – ערכית, מוסרית, בטחונית וכלכלית", כותב פרץ. "לכחלון יש 10 מנדטים בממשלה שעם כניסתו של אביגדור ליברמן תמנה 67 מנדטים. למעשה, לכחלון יש את היכולת למנוע את מינויו של ליברמן לשר הביטחון, מהלך שאותו כינה ח"כ בני בגין 'הזוי'".

מיליון אירו, למי אכפת

רק עיתון "הארץ" חושב שעדות של איש עסקים מפוקפק בשם ארנו מימרן לפיה העביר בשנת 2002 מיליון אירו לקמפיין הבחירות של בנימין נתניהו שווה כותרת בשער העיתון.

"חשוד בהונאת ענק בצרפת העיד בבימ"ש: נתתי לנתניהו מיליון אירו למימון בחירות", נכתב בשער "הארץ", מעל ידיעה מאת דב אלפון. ב"ידיעות אחרונות" בוחרים להסתפק בידיעה קצרה יחסית ובלתי חתומה, המתפרסמת בעמוד 5, מתחת לידיעה שלפיה דו"ח מבקר המדינה על פרשת "ביביטורס" צפוי להתפרסם בשבוע הבא. בראש עמוד 8 של "מעריב" נדפסת ידיעה קצרה עוד יותר, מאת גדעון קוץ, תחת הכותרת "עבריין צרפתי: 'העברתי לנתניהו מיליון יורו'".

בטאון לשכת ראש הממשלה ורעייתו מתעלם כליל מהעדות של מימרן. אפילו אין את ידיעת ההכחשה המסורתית שמבליטה את תגובת נתניהו ("שקר וכזב") ומזכירה בשוליה את הפרטים המביכים הנוגעים לראש הממשלה.

בשולי החדשות

רן לוצקי כותב למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על מצבה הרעוע של ברזיל, על רקע האולימפיאדה המתקרבת. לוצקי מסיים את כתבתו בכמה שורות המוקדשות למצב הבטחוני הקשה במדינה.

"בחודשים האחרונים רמת האלימות בריו עלתה מדרגה, כשכנופיות הפשע הידועות של העיר מפגינות בכל פעם יותר תעוזה", הוא כותב. "במהלך הקיץ האחרון התבצעו כמה פשיטות של פושעים, רובם בגיל העשרה, על חופי הרחצה באזור הדרומי והפופולרי יותר של העיר. הכנופיות פשוט שדדו את כל מי שהיה בחוף, ותגובת המשטרה התעכבה דקות ארוכות. נפגעי ירי תמימים מכדורים תועים הם דבר יומיומי, ועל מעשי שוד מזוין בלי נפגעים כבר לא טורחים לדווח בחדשות.

"סביר להניח שבתקופה שבה יתקיימו המשחקים האולימפיים ירכזו כוחות הביטחון המקומיים מאמץ, בעיקר באזורים המתוירים וסביב אתרי התחרויות, ובכך יבטיחו את בטחונם של התיירים (לפחות כל עוד לא ייצאו מהאזור המוגן). כולם יתרשמו מיופייה של העיר ומהארגון הטוב של המשחקים, כי כשבאים לכמה ימים קשה לראות את הפרטים הקטנים. אבל אחרי חודש של שיכרון חושים החגיגה תיגמר, הפושעים יחזרו לשגרה, התקציבים יפסיקו לזרום והתושבים, שמצליחים לראות את הקמטים גם מעבר לשכבות האיפור שיישפכו על העיר בחודשים הקרובים, ייאלצו להתמודד שוב עם הבעיות המוכרות".

לצד התחזית העגומה הזו מתפרסמת בוקסה הנושאת את הכותרת "חברה ישראלית תאבטח את המטה האולימפי". החברה היא ISDS, חברה שלפי לוצקי הוא עצמו עבד עמה לפני כמה שנים בברזיל. ליאו גלסר, הנשיא והמייסד של ISDS, מספר ללוצקי על הפעילות של החברה בברזיל: "אנחנו עוזרים לאמן את הצוותים המקומיים ומייעצים למחלקת הביטחון של האולימפיאדה. לפי דרישה ובהתאם לתנאי המכרזים אנחנו מספקים גם ציוד וטכנולוגיות ייחודיות". לדבריו, "הברזיאלים הבינו שכדאי להם להיעזר באנשים עם ניסיון בינלאומי כמו שלנו".

איזה ציוד ואילו טכנולוגיות מספקת ISDS למארגני האולימפיאדה? מה ההיקף ההתקשרות? מה ההשלכות? מה עוד עשתה חברת ISDS בברזיל לאורך השנים? כיצד התקבלה שם ההתקשרות של האולימפיאדה עם החברה הישראלית?

במוסף הבולט של העיתון הנקרא ביותר בישראל בסופי שבוע אין כל תשובה לשאלות הללו, שלא לדבר על הקשר רחב לפעילות של חברת ISDS בברזיל. כדי ללמוד על כך יש לפנות לעיתונות הנישה, וליתר דיוק לפוסט שפרסם לפני כמה שבועות עידן לנדו בבלוג שלו "לא למות טיפש". במקום לקרוא את כל עיתוני הסוף השבוע, עדיף להקדיש את הזמן לפוסט אחד, בבלוג אחד.

עושים לביתם

א. במוסף "מעריב" שוב מוקדשת כפולת עמודים למפעל הפיס, חלק ממה שמכונה "שיתוף פעולה" ואינו אלא קניית תוכן (להבדיל ממודעה) חיובי על-ידי ארגון ההימורים הגדול בישראל. הפעם מוקדש התוכן הקנוי (מאת יהונתן פורת), למעלה-אדומים, ולתרומת מפעל הפיס להתנחלות. הכתבה מתמקדת בהיכל התרבות שנחנך בעיר בסיוע מפעל הפיס (12 מיליון שקל תוך עלות של 50 מיליון).

מעלה-אדומים נקייה ממתחמי "פיס פלייס". למי שלא מכיר, זהו מתחם של מכונות מזל, רווחיות במידה בלתי מתקבלת על הדעת, עליהן כתב השבוע שאול אמסטרדמסקי בבלוג שלו (בעקבות סדרת פרסומים שלו ב"כלכליסט" יחד עם רוני זינגר). לפי המפה ששיבץ אמסטרדמסקי בפוסט שפרסם, מתחם מכונות המזל החוקיות הקרוב ביותר למעלה אדומים נמצא בירושלים. ב"דה מרקר" כותב הבוקר חגי עמית על חוויותיו בסניף "פיס פלייס" בקריית עקרון. "מעריב", לעומת זאת, נקי מדיווחים על תעשיית ההימורים שפונה לשכבות החלשות והעניות ביותר בישראל.

ב. השער האחורי של "ידיעות אחרונות" שוב מוקדש לקידום זמר הבית של העיתון, ובעל הטור בו, שלמה ארצי. מהידיעה, מאת רז שכניק, עולה כי הזמר עדיין פעיל. מקליט אלבומים, מוכר אותם בהצלחה גדולה, ומופיע בפני קהלים גדולים.

ענייני תקשורת

עופר אדרת כותב ב"הארץ" על דו"ח חדש של מכון עקבות המאשים את ארכיון המדינה בהסתרה שרירותית ומכוונת של חלק מהמסמכים הגנוזים בו.

קלמן ליבסקינד שוב מקדיש את טורו ב"מעריב" לביקורת התקשורת. לדעתו, העוינות בסיקור המהלך של ליברמן נובעת מהשנאה של עיתונאים רבים לראש הממשלה נתניהו. בחלק אחר של טורו יוצא ליבסקינד נגד הנטיה של דובר צה"ל להעביר מידע בשם "גורמים צבאיים". "משום מה, מערכות העיתונים משתפות פעולה עם המנהג המגונה הזה", הוא כותב. "כתבים מעבירים שאלות מסודרות לדובר צה"ל בעצמו, מקבלים ממנו ומאנשיו את התשובות, ומוכנים לצטט את התגובה מפיהם של גורמים עלומים ולהשאיר את הדובר מחוץ לעסק, אף שהוא עצמו העביר את התגובה".

יאיר ניצני חושף במדורו במוסף "שישבת" של "ישראל היום" כי אחרי שהגיש במשך חודשיים תוכנית בוקר מוקדמת בגלי צה"ל הותקנה בביתו מערכת שידור ביתית, כך שלא נאלץ להגיע לתחנה. עמיתו למוסף, ג'קי לוי, טוען כי על סמך העיתונים ברור כי הנושא היחיד שמעניין את הציבור הוא פטרת הציפורניים. לוי בוודאי ישמח אם כך יהיה המצב גם בימים הקרובים.

עוד במוסף "שישבת", ראיון שערכה מיכל יעקב יצחקי עם הצלם משה שי, לרגל צאת ספר המלקט את 220 התצלומים הנבחרים מהקריירה העשירה שלו. "שנים של עבודה לימדו אותי לחבר את השנייה הנכונה לתמונה שאני מצלם", אומר שי.

מודעה בעמוד 19 של "מוסף הארץ" מפנה את הקוראים לכתבה המתפרסמת הבוקר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

טל אמיר מדווחת במוסף "מעריב" כי לפי נתוני חברת ויגו מקבוצת יפעת, שנאספו לבקשת קרן ברל כצנלסון, בדיקה שנערכה בחודש מרץ האחרון העלתה כי ארגון להב"ה הוא "מחולל השנאה הגדול ביותר ברשת נגד אוכלוסייה ערבית".

יגאל סרנה, הנתבע על-ידי בני הזוג נתניהו בגין הוצאת דיבה, מכנה אותם הבוקר בטורו שב"ידיעות אחרונות" בשם רמא"שתו, משל היו יצור אחד, ראש-הממשלה-ואשתו.

יצחק בן-נר כותב במוסף "מעריב" על ימיו בגלי-צה"ל. הוא חותם את הטקסט בקביעה כי התחנה "סיימה את תפקידה והופכת במהירות ל'ישראבלוף היום' ומה שהיה כבר לא יהיה אלא זיכרון ואשליה".