ההתנהלות המקצועית של "הארץ", אורי בלאו, ויתר הגורמים שעסקו בעיתון בפרסום הכתבות שהתבססו על המסמכים המודלפים של ענת קם, היתה "אחראית וסבירה לחלוטין, ועומדת בקנה אחד עם הפרקטיקה העיתונאית הנוהגת", כך קובעת העיתונאית ענת סרגוסטי בחוות דעת שהוגשה לבית-המשפט על-ידי "הארץ".

חוות הדעת הוגשה יחד עם תצהירים מטעם העיתון, בלאו עצמו ועובדים נוספים, וזאת בתשובה לתביעה שהגישה קם בטענה כי התרשלותם של העיתון ועובדיו הביאו לחשיפתה כמקור. קם דורשת, באמצעות עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, פיצוי בסך 2.6 מיליון שקל. ב"הארץ" טוענים כי כלל לא התרשלו בעבודתם וכי אין לקם אלא להאשים את עצמה.

בחוות דעתה משיבה סרגוסטי לטענות שונות שהעלה העיתונאי מתי גולן, שהגיש חוות דעת מומחה מטעמה של קם. כך, למשל, גולן טען כי ניתן היה להביא לפרסום את המידע שהעבירה קם לבלאו על אודות חיסולים ממוקדים של צה"ל בניגוד להוראות בג"ץ, וזאת מבלי להציג את המסמכים המודלפים או אפילו לציין בפני הקוראים כי בידי "הארץ" מסמכים שכאלה. סרגוסטי מחזיקה בדעה אחרת.

ענת סרגוסטי (צילום מסך)

"פרקטיקה עיתונאית נהוגה היא כי עיתון מפרסם ברבים כי הגיעו לידיו מסמכים שונים, שעל בסיסם נעשה הפרסום (הדבר נפוץ גם בעיתון 'גלובס', שבו כותב מתי גולן)", כותבת סרגוסטי, "ואף מוסיף לפרסום, לעתים, גם צילום של המסמכים שהגיעו לידיו, בין כאילוסטרציה חלקית, ובין באופן מלא".

לפי סרגוסטי, "לא ניתן היה לספר את הסיפור הזה, לפיו קצינים בכירים בצה"ל החליטו להמשיך במדיניות החיסולים למרות איסור בג"ץ, ולתת לו את המשקל הציבורי הראוי, בלי להביא את הדברים בשם אומרם, ובלי להציג בפני הציבור את העובדה שהטענה הזאת עולה מתוך מסמכים צבאיים, ואינה בגדר 'עדות שמיעה' בלבד". לדעתה, "הבאת הדברים בשם אומרם היא הסיפור עצמו, סיפור שבו נמסרים פרטים מדויקים על פגישות, מי השתתף בהן, מה נאמר בהן, הם הסיפור. הם מספרים בציטוטים ישירים כיצד קצינים בכירים מחליטים, ביודעין, להמרות הוראה מפורשת של בג"ץ, כאילו הם אינם כפופים לחוק, ולכן יש לדברים חשיבות ראשונה במעלה, מבחינת חומרת הדברים".

לא זו אף זו, לטעמה של סרגוסטי, לאפשרות שמציע גולן, שלפיה הסיפור יפורסם באופן כזה שבמערכת הצבאית איש לא יבין כי בלאו או מקורותיו עיינו במסמכים המוכיחים את הטענה המרכזית בכתבה, יש רק משמעות אחת: "'לקבור' את הסיפור החשוב הזה, כך שהוא לא יעלה על סדר היום הציבורי – ההפך הגמור ממה שקם רצתה להשיג". לפי סרגוסטי, "כל עיתונאי מתחיל יודע שיש הבדל של שמיים וארץ בין סיפור עיתונאי שבצדו מסמך לבין סיפור שהוא עדות שמיעה בלבד. כל זה מתעצם כאשר מדובר בסיפורים מהשדה הבטחוני, שבהם הרבה יותר קשה לשכנע את הקורא/ת הממוצע/ת באמינותם ללא הוכחות חד-משמעיות".

כמו בתצהיר בלאו, גם סרגוסטי עומדת על כך שקם עצמה רצתה בפרסום המסמכים, וזאת על סמך תגובותיה בחקירתה במשטרה ובשב"כ, שבהן הביעה שביעות רצון מהפרסום. סרגוסטי גם שוללת את הטענה של קם וגולן, שלפיה פרסום המסמכים תרם לחשיפתה של קם כמקור. לדברי סרגוסטי, המסמכים הללו היו נגישים לכ-300 איש במפקדת פיקוד מרכז, ועל כן, לטענתה, "ברור לחלוטין שפרסום המסמכים כפי שנעשה ב'הארץ' לא היה בו כדי להצביע על המקור שהעביר את המסמכים לעיתונאי, משום שיכלו להיות למסמכים האלה מאות מקורות שיכלו להעבירם לאלפי מקורות נוספים".

ענת קם. 10.3.10 (צילום: אורן פרסיקו)

טענה נוספת שהעלה גולן בחוות דעתו נגעה לשימוש שעשה בלאו בטלפון הפרטי שלו, ובזה של קם, לצורך התקשורת ביניהם לפני ואחרי פרסום הכתבה. סרגוסטי מזכירה כי בית-המשפט כבר קבע בפרשת ליאורה גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ" כי עיתונאי אינו מרגל ואינו סוכן ביון, ועל כן אין לצפות ממנו לנהוג כמותם ולהשתמש בתקשורת בלתי ניתנת לאיתור. "זוהי גם הפרקטיקה העיתונאית המוכרת לי, וכך גם פעלתי אני בעצמי במשך השנים", מציינת סרגוסטי. לדבריה, מתוקף תפקידה של קם כתבת ברנז'ה באתר "וואלה", היא שוחחה עם עשרות ומאות עיתונאים שהיו מקורות שלה, ועשתה זאת מהטלפון הרגיל שלה. "אם הנורמה הזו היתה מספיק טובה עבור קם", תוהה סרגוסטי, "מדוע היא לפתע לא טובה, כביכול, עבור בלאו?!".

סרגוסטי מזכירה עוד כי בחקירתה בשב"כ העידה קם כי העבירה את המידע לבלאו במועד שבו העבירה מפני שחשבה ש"עבר מספיק זמן מאז השירות שלי בשביל שלא יקשרו את זה אלי". לטענת סרגוסטי, הערכת הסיכון של ענת קם "היתה סבירה". אלא שקם לא חזתה ש"המדינה, באופן חריג ותקדימי, תפעל במאמצים נרחבים, בכל הערוצים האפשריים (שב"כ, משטרה, צה"ל), ועם כל הכלים והעוצמה שברשותה (כולל באמצעים מתוחכמים, תחת תעודות חיסיון), במשך חודשים רבים וללא לאות, לאיתור המדליף, ותפרוץ את החיסיון העיתונאי, היחסי ממילא". לטענת סרגוסטי, אם קם לא חזתה שזה מה שיקרה, "לא ניתן לבוא בטענות אל הנתבעים על כך".

"בלאו פעל מעל ומעבר למה שמחייבת אותו נורמה עיתונאית של שמירה על חיסיון עיתונאי, תוך סיכון עצמי. לא מצאתי בהתנהגותו שמץ רשלנות כלפי קם, אלא מסירות יוצאת דופן לשמירה על החיסיון העיתונאי, שעלתה לו ביוקר"

גולן טען עוד בחוות דעתו כי ברגע שנודע לבלאו כי נפתחה חקירה בפרשה, היה עליו להשמיד את המסמכים שהעבירה לו, ובוודאי שלא למוסרם לידי השב"כ. "לא מוכרת לי שום נורמה עיתונאית המתירה לבלאו לנהוג כך, ב'סתם' חקירה משטרתית, ומקל וחומר, בנסיבות כה קיצוניות, כאשר מדובר בחקירה המתנהלת על-ידי השב"כ, לאיתור מדליף, אשר ביצע עבירת פשע של ריגול חמור כנגד המדינה (כפי שקם הודתה והורשעה)", כותבת סרגוסטי בחוות דעתה. לדבריה, "בלאו פעל באופן נכון כאשר הגיע להסכם עם השב"כ, במטרה להציל את מה שניתן להציל, ולשפר את מצבו של המדליף, אם וככל שיאותר על-ידי השב"כ. ההסכמות עם השב"כ נועדו למזער נזקים אפשריים, ובוודאי לא חשפו את המקור".

"למיטב הבנתי המקצועית", מוסיפה סרגוסטי, "בלאו פעל מעל ומעבר למה שמחייבת אותו נורמה עיתונאית של שמירה על חיסיון עיתונאי, תוך סיכון עצמי של הפרת ההסכם עם השב"כ, וכתוצאה מכך הוא הועמד לדין פלילי ואף הורשע. לא מצאתי בהתנהגות של בלאו שמץ רשלנות כלפי קם, אלא מסירות יוצאת דופן לשמירה על החיסיון העיתונאי, שעלתה לו ביוקר (הרשעה פלילית בעבירת פשע חמורה ומאסר שרוצה בעבודות שירות)".

לדברי סרגוסטי, "ענת קם הביאה, במו ידיה, לחשיפתה כמקור עיתונאי". בחוות דעתה מסבירה סרגוסטי כי קם היא זו שנטלה את המסמכים מהצבא בלא רשות, והיא זו שהעבירה אותם לבלאו בלי לנקוט באמצעי זהירות כדי לשמור על עצמה כמקור. היא זו שרצתה בפרסום התצלומים של המסמכים, היא זו שהתקשרה עם בלאו בהתקשרות טלפונית רגילה, והיא זו שהודתה בחקירתה בפני השב"כ כי היא המקור, ובכך הפלילה את עצמה.

6373-04-13

להורדת הקובץ (PDF, 2.78MB)