בפעם הראשונה שהוטל עלי לסקר ישיבת ממשלה הייתי כתב צעיר בגלי-צה"ל. נשלחתי להחליף כתב ותיק שיצא לחופשה. אין די בתדרוך שעורך מזכיר הממשלה לאחר הישיבה, הסבירו לי, דבר עם שרים ותשמע מהם. צילצלתי בחשש לאחד השרים הביתה. הופתעתי: השר הנכבד היה מוכן לספר לכתב צעיר שלא פגש מעולם על עניינים שונים שעלו בדיון בממשלה. כך עשו גם שרים אחרים. רק שר אחד, למיטב זכרוני, סירב בתקיפות מנומסת. אני לא מכיר אותך, אמר, וכמעט טרק את הטלפון.
לא נדרש לי זמן רב להבין כיצד העסק עובד. זה כלל לא קשה. העגל רוצה לינוק, אבל הפרה משתוקקת עוד יותר להיניק. תעשיית ההדלפות השתכללה עם השנים. דוברת חרוצה של אחד השרים נהגה לשגר אחרי ישיבות הממשלה פקסים קבוצתיים לכתבים המדיניים, עם מקבץ ציטוטים של השר שלה וגם חילופי דברים שלו עם עמיתים-יריבים ליד שולחן הממשלה.
בתום סבב שיחות עם שרים, דוברים ויועצים, חש בדרך כלל הכתב שהשלים את הפאזל ויש בידיו מידע מספיק לדווח על הישיבה. תמונת המציאות של הדיון בחדר הסגור נארזת בהתאם לכללי המדיום – ידיעה לעיתון, כתבה ברדיו או בטלוויזיה – וצרכן התקשורת מקבל לכאורה דיווח מלא ומפורט על ישיבת הממשלה. רק לכאורה. כי בהמשך השבוע, כאשר בעלי טורים עורכים את סבבי השיחות שלהם עם שרים ועם מקורות אחרים לקראת מוספי השבת, מתברר במקרים רבים שבפאזל המושלם של ראשית השבוע יש עדיין לא מעט חללים לבנים.
ככל שנאסף עוד מידע, כך מקבלת "תמונת המציאות" שהוצגה בתקשורת בראשית השבוע מראה חדש, לעתים שונה לחלוטין. וכאשר יוצא כעבור חודשים אחדים העיתונאי לתחקיר לצורך מוסף חג, שוב מתגלים פרטים חדשים. ועשורים אחר-כך, כאשר ארכיון המדינה משחרר את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אפשר להשוות בין מה שפורסם ובין מה שהתרחש בישיבה. לפעמים עולה מרישומי הקצרניות כי הדיווח התקשורתי היה מדויק להפליא, אבל במקרים רבים מתברר עד כמה היה מקוטע וחסר.
נתחים קטנים של מידע
ישיבות הממשלה הן רק משל. אפשר להביא אינסוף דוגמאות מדיווחים על דיונים פנימיים במוסדות ממלכתיים, מפלגתיים או צבאיים, על עסקאות כלכליות ופוליטיות, ועל כל אירוע שעיתונאים אינם נוכחים בו בגופם. איסוף המידע הוא תהליך הדרגתי, ארוך ומתמשך. בכל שלב אפשר לאתר מקורות נוספים, עדויות חדשות, מסמכים שכוחים, נקודות מבט מקוריות. האמת, אם יש חיה כזו, אינה נגלית במרבית המקרים בהינף יד, אלא טיפין-טיפין ולאחר זמן. העבודה העיתונאית היא תהליך למידה מתמיד. בכל יום מגלה הכתב כמה מעט ידע אתמול, כאשר הקליד בהחלטיות את דיווחו על אירוע מסוים, וכאשר עורכיו העניקו למידע תוקף נוסף באמצעות כותרת נחרצת וחד-משמעית.
העיתונות, מעצם טיבה, מתחמקת מלהודות בכך שמה שהיא מספקת לצרכניה אינם אלא הבזקי רגע, נתחים קטנים של מידע, תחנות ביניים בתהליך המתמשך של צבירת הידע; שהעיתונאי, חרוץ ומנוסה ככל שיהיה, לעולם אינו יכול לראות את היער, אלא רק ללקט גרגרי מידע במקום ובזמן שבהם הוא נמצא, או שאנשים אחרים – "מקורות" בעגה העיתונאית – בוחרים לספק לו בעיתוי מסוים. עיתונאי עם יושרה חייב להודות שיש עוד המון עצים שלא טיפס עליהם. ויש גם הרבה קרחות יער.
אולי ראוי שהעיתונאי יתלה מול שולחן הכתיבה שלו את הציטוט המפורסם של שר ההגנה האמריקאי לשעבר דונאלד רמספלד, שאמר ב-2002: "יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים [...] אנחנו יודעים שיש כמה דברים שאותם איננו יודעים. אבל, יש גם אי-ידיעות בלתי ידועות, דברים שאותם איננו יודעים שאיננו יודעים". והכתב אינו יודע לא משום שלא השקיע מאמץ, אלא מפני שלחץ הזמן, התחרות ומצאי מוגבל של מקורות, ואלכסונים של אינטרסים גלויים וחבויים, מותירים חלקים גדולים מן התמונה בערפל.
זו היתה מאז ומעולם דרכה של התקשורת. "שלח את מה שיש לך כרגע", מצווה העורכת על הכתב, תחת השוט המאיים של הדדליין, שעת האפס של הייצור התקשורתי. גם אם הכתב מבקש עוד רבע שעה לעוד בדיקה או בירור, עוד חמש דקות לאתר עוד מקור, אי-אפשר להיעתר לו: מכונות הדפוס חייבות להתגלגל בזמן, שאם לא כן לא ניתן יהיה להטיל את העיתון על סף ביתו של הקורא עם שחר, ומהדורות החדשות ברדיו או בטלוויזיה חייבות להיפתח בשמונה בדיוק, לא בשמונה ושבע דקות. האינטרנט יכול היה להגמיש את הדדליין, אך בפועל רק הקשיח אותו. כל שנייה חשובה בתחרות עם אתרים אחרים.
המקור הטוב ביותר
הבעיה אינה טמונה באופי התקשורת, בתחרות, בלוח הזמנים הלחוץ והקצר. את המציאות הזו לא ניתן לשנות. הבעיה היא בכמה מרכיבים אופייניים אחרים של אמצעי התקשורת, המתעקשים להסתיר מן הצרכן שמדובר בתהליך למידה מתמשך.
ראשית, בדרך שבה התקשורת משווקת את תוצריה ומציגה אותם לצרכנים, כלשונו של ג'ף ג'רוויז, בלוגר ופרשן המדיה החדשה של ה"גרדיאן",באיצטלה של "מיתוס של מוצר מושלם". הפרופ' ולדימיר דה-סמיר, כתב לענייני מדע שהיה לפרופסור לעיתונות בברצלונה, ערך באחד ממאמריו השוואה בין "האמת המדעית" ובין "האמת התקשורתית". הראשונה מתקיימת תמיד בהקשר הרחב שלה ביחס לגילויים קודמים, למה שטרם נחשף ומתוך ידיעה שהיא עומדת תמיד לבחינה מחודשת. ועל כן גם הלשון הנקוטה בפי מדענים היא בדרך כלל זהירה. "היום, על-פי המידע המצוי, נראה כי...", יאמרו המדען או המדענית כאשר יציגו את ממצאיהם. מתי שמעתם נימת הסתייגות מצטנעת כזו מפי פרשן בוטח בטלוויזיה או כותב נחרץ בעיתון? העיתונות מעדיפה להציג את ממצאיה כמעין "אמת מוחלטת", ברורה וחד-משמעית. תמונת המציאות יצוקה כעופרת. שחורה או לבנה.
יש גופי תקשורת שמאפשרים לצרכנים הצצה לרגע לעולם שמאחורי הקלעים, לתהליך הלמידה העיתונאי. אחת הדרכים שהם עושים זאת היא באמצעות הקפדה על ייחוס המידע למקורות. אם תרצו, אימוץ עיתונאי משופר של הערות השוליים הנהוגות בטקסטים אקדמיים. כמעט כל ידיעה של סוכנות ידיעות בינלאומית כאסושיאייטד פרס (AP), של רויטרס או של ה"ניו-יורק טיימס" משובצת במקורות מידע. לכל ציטוט, עובדה או דעה נלווה שם ו/או תפקיד של המקור שמסר אותם. "המקור הטוב ביותר לעיתון ולקוראיו", קובע ספר ההנחיות של ה"ניו-יורק טיימס", "הוא המקור המזוהה בשמו".
לכאורה יש בכך כדי לפגוע בשמו הטוב של כתב, המבקש לנכס לעצמו את המידע, אך למעשה יש בכך מתן שקיפות ראויה לתהליך העבודה העיתונאית, לדרך שבה לומד העיתונאי את הנושא שעליו הוא כותב ואוסף את המידע. וגם דיווח נאמן על ה"אמת": אם הכתב לא ראה במו עיניו את האירוע, הרי ה"אמת" היא רק העובדות שעד ראייה או גורם רשמי אמרו (או טענו) שהיו. "חדשות אינן מה שקורה", כתב חוקר מדע המדינה האמריקאי ליאון סגל (המצוטט על-ידי מייקל שודסון בספרו "הסוציולוגיה של החדשות"), "אלא מה שמישהו אמר שקרה או שיקרה".
לגבי סוכנויות הידיעות, גם לחץ הזמן אינו מתיר להן להתעלם מכלל זה. הרבה לפני עידן האינטרנט כבר התחרו סוכנויות הידיעות זו בזו מי הקדימה בדקה או שתיים בהפצת ידיעה דרמטית, כמו תוצאה של מערכת בחירות או רצח פוליטי. אבל זה לא מנע מהן להקפיד על הצגת המקור. כשנודע בנובמבר 1995 שראש הממשלה יצחק רבין מת מפצעיו, העבירה סוכנות הידיעות AP לכל לקוחותיה בעולם מבזק בדחיפות עליונה בן ארבע מלים "רבין מת – אמר עוזרו". שימו לב: מחצית מן הטקסט הוקדשה לייחוס למקור, ללמדנו ששום מידע אינו מעשה כשפים או אות משמים, אלא חלק מתהליך שבו לומדים עיתונאים על המתרחש בעולם מפי מקורות.
אבל מי שקורא בדקדקנות את מרבית הטקסטים בעיתונות הישראלית (וגם בלא מעט מדינות אחרות בעולם) יתקשה למצוא יחס דומה למקורות. העדרו של ייחוס שיטתי למקורות לא רק מונע מן הקוראים אפשרות להעריך טוב יותר את משמעות המידע המתפרסם, אלא יש בו כדי לחזק, כביכול, את הרושם כאילו מדובר בסוג מסוים של "אמת מוחלטת", ולא בתוצר חלקי וזמני של תהליך הלמידה.
בעיה אחרת נוגעת למידת נכונותם של מרבית אמצעי התקשורת לבחון את עצמם לאחר מעשה, להודות בטעויות ולתקן אותן. בלחץ העבודה העיתונאית נופלות שגיאות, ממש כמו בכל תהליך של למידה. לעתים מישהו מטעה את העיתונאים בזדון, לפעמים – במקרים חריגים שהופכים אחר-כך לשערורייה ואולי גם לסרט – העיתונאי עצמו ממציא סיפור. בדרך כלל מדובר בשגגה: בחוסר הבנה, בהשמטה, בטעות. כיוון שה"עובדות" מוצגות לרוב בנחרצות ובפסקנות, מתקשים אמצעי תקשורת רבים לשוב לצרכניהם ולהודות שמשהו השתבש. יש אמנם עיתונים בעולם שיש להם מדיניות עקבית של תיקון טעויות. ב"ניו-יורק טיימס", למשל, משובץ מדי יום בעמ' 2 מדור התיקונים, הכולל בדרך כלל בין שניים לעשרה פריטי תיקון, החל מטעות באיות שמו של הרוג בתאונת דרכים ועד להתנצלות מביכה על פרסום מפה שבה נכתב בטעות "איראן" על שטחה של עיראק. בישראל, לעומת זאת, נוהגים רוב העיתונים לפרסם תיקון רק אם עולה דרישה כזו מפי מי שנפגע מן הטעות, או כניסיון להגן על העיתון למקרה שתוגש נגדו תביעה משפטית בשל הטעות.
בלחץ הדדליין
אך אין מדובר רק בתיקוני טעויות, מביכות ככל שיהיו, אלא בבעיה נרחבת יותר. במרבית ארגוני התקשורת מתקיים אמנם הליך של פוסט-מורטם: בחינת המוצר שכבר יצא לאור או שודר לפני שמתחילים לתכנן את המוצר הבא. בדרך כלל מתקיים הפוסט-מורטם בעיקר מתוך השוואת המוצר "שלנו" למוצר המקביל "שלהם" – אנחנו מול המתחרים. כאן הצלחנו, שם פיספסנו. להם היה תצלום בלעדי שלנו אין ("הצלם כבר קיבל על הראש?"), אבל לנו יש ראיון בלעדי עם אביו של המטייל הנעדר.
זה הנוהל המקובל. מנגד, נדיר מאוד לשמוע על מערכת של ארגון תקשורת שעורכת פוסט-מורטם על ציר הזמן, בוחנת את הצלחותיה ואת כשלונותיה בדיעבד, לאחר שהצטבר בידיה מידע רב יותר על הנושאים שסוקרו. הכוונה, לדוגמה, לישיבת מערכת חודשית שבה בוחנים בכירי המערכת את כל העמודים הראשונים של החודש שחלף, את הכותרות הראשיות, את דרך הסיקור של נושא מסוים, ומסיקים מכך מסקנות: כאן הצלחנו להיות הראשונים והעלינו נושא חשוב על סדר היום, אבל כאן החמצנו את העיקר, נחפזנו להסיק מסקנות, פיספסנו זווית חשובה או סתם נפלנו בפח בשל ספין של יועץ תקשורת. ובעיקר, מה ניתן ללמוד על דרך העבודה שלנו וכיצד ניתן לשפר אותה.
העדרו של נוהל קבוע כזה משקף את האופי של מרבית אמצעי התקשורת: ההחלטות מתקבלות בלחץ הדדליין, תוך הסתמכות על מצאי הידיעות והתצלומים ברגע נתון, ותוך התחשבות בנסיבות סביבתיות, בעיקר התחרות עם ארגוני תקשורת אחרים. אבל גם מציאות זו אינה צריכה למנוע בחינה מקצועית בדיעבד. ההימנעות מכך כדפוס פעולה קבוע חושפת גם את אי-הנכונות של מרבית יצרני החדשות להודות בכך שמדובר בתהליך למידה, שבו על כל ארגון כזה לבדוק את עצמו מפעם לפעם ולהסיק את המסקנות הנדרשות.
העיתונות, מטבעה, אינה מתפנה להביט לאחור, אל מעשיה שלה. אלא אם כן היו אלה הבזקים של הצלחה, של תחזית שהתממשה, או ידיעה בלעדית שהקדימה את המתחרים. "שים צריבה", יאמר אז העורך לגרפיקאי: הוא יתכוון לתצלום של קטע הכותרת המוצלחת ושילובה כעדות גרפית להצלחה מקצועית, אבל זהו גם ניסיון לצרוב את ההישג, האמיתי או המדומה, בתודעתם של הקוראים והמתחרים.
כתבים ועורכים מתעקשים לבחון לאחור רק כיצד התממשו התחזיות/התקוות/האמירות של פוליטיקאים, כלכלנים וחוזי עתידות. ברדיו, למשל, התמחו השדרים רזי ברקאי וירון דקל ב"שליפת אינסרטים", קטעי הקלטות ישנים, בעיקר של פוליטיקאים, להשמעה חוזרת כדי להציג כיצד שגו שרים וחברי-כנסת בהערכותיהם, או נהגו בדיוק ההפך ממה שהבטיחו. זו טכניקה ראויה, שמאפשרת להזכיר לפוליטיקאים שמלים אינן פורחות כך סתם באוויר, ויש מי שיכול לבוא איתם חשבון בבוא העת על הצהרות העבר. זכרונו של הציבור קצר, אבל השימוש בארכיון יכול לכפר על כך. חבל, מנגד, שאין עושים שימוש בטכניקה כזו כדי להציג טעויות ומשגים גם של כתבים ושדרים, ולהודות בטעויות: פישלנו, למדנו, תיקנו.
עיתונות של תהליך
האם עידן האינטרנט בתקשורת מבשר פתיחתה של תקופה חדשה בכל הקשור לשקיפותו של תהליך הלמידה העיתונאי? על-פי ג'ף ג'רוויז, בניגוד למיתוס "המוצר המושלם" שהעיתונים מנסים לשווק, הבלוגרים מציגים מה שבאמת קורה; "עיתונות של תהליך", כהגדרתו, שבה הסיפור, המידע, הידע, הולכים ומתפתחים.
"עיתונאים רואים במאמרים שלהם את המוצר הסופי של עבודתם", כתב ג'רוויז, "בלוגרים רואים את הפוסטים שלהם כחלק מתהליך של למידה". לדבריו, העובדה שבלוגר יודע שלעולם הפוסט שלו לא יהיה מושלם, אלא ימשיך להתעדכן ולהתפתח ברב-שיח עם גולשים ומקורות, אינה מצביעה על כך שהכותב נטול ערכים מקצועיים. יש לנו הסטנדרטים שלנו, הכוללים אימות, שקיפות ופתיחות לקוראים, ונכונות להודות בכך שלא הכל ידוע לנו עדיין, מדגיש ג'רוויז.
זו גישה אחת, שניתן לברך עליה, בעיקר על גילוי הלב בדבר העובדה שהכותב נמצא בעיצומו של תהליך למידה בעת שהוא כותב, ולא כביכול בסיומו. אבל המציאות הטכנולוגית מאפשרת לנהוג גם באופן הפוך, ולנסות לטשטש את המהות האמיתית של התהליך העיתונאי. בקיץ האחרון ניצת ויכוח מקצועי בקהילה העיתונאית בישראל לאחר שהתברר כי העיתון הכלכלי "גלובס" מחק מן המהדורה המקוונת שלו את הידיעה הראשונית שפירסם על עסקה למכירת "מדבקת הפלא", שמסוגלת כביכול להתריע על התקף לב מתקרב. הידיעה נמחקה לאחר שהתרבו הסימנים כי מדובר היה לא בתגלית רפואית מדהימה, אלא בתרמית. מישהו במערכת העיתון בחר להעלים את הדיווח, ואף למתוח במקביל ביקורת על העיתונים הכלכליים המתחרים, "דה-מרקר" ו"כלכליסט", על שנפלו בפח ולא בדקו את אמיתות הידיעה. אלא שהעיתון לא יצא נקי: הידיעה המקורית נמצאה בזיכרון המטמון של גוגל והצביעה על כך שגם "גלובס" כשל כמו כולם.
בעקבות הפרשה התריע עמיתי, עורך "העין השביעית" עוזי בנזימן, על הסכנות הטמונות ביכולת למחיקת טקסטים שגויים או מביכים, כדי להעלימם לא רק משבבי הזיכרון של המחשב, אלא גם מהזיכרון הציבורי. השימוש בטכניקה כזו, הזהיר בנזימן, נותן אור ירוק לעיתונאים להקל ראש במלים שהם כותבים, וכמו מחנך אותם שלא להתייחס בחרדת הקודש הראויה למשפטים שיוצאים מן המקלדת שלהם. או במלים אחרות: לזייף את ההיסטוריה.
זו אזהרה ראויה, ואיננו רוצים גם שבהעדר מנגנון הבקרה הקרוי עריכה יציפו אותנו בשמועות וברבעי אמיתות. אבל אסור לשכוח שגם העיתונות הוותיקה, זו שעליה אמר מו"ל ה"וושינגטון פוסט" בעבר, פיליפ גרהם, שהיא מפיקה את ה"טיוטה הראשונה של ההיסטוריה", לא תמיד זוכרת את מגבלותיה. הטיוטה הראשונה אינה המוצר המושלם, היא רק טיוטה. ויש צורך בטיוטה שנייה, אולי גם שלישית ורביעית.
היום, כך כתב העיתונאי ואיש האינטרנט האמריקאי דן גילמור, מחבר הספר "אנחנו המדיה", הטיוטה הראשונה אינה נכתבת עוד כהרצאה של אדם אחד, העיתונאי. היא באה לעולם כמו מתוך סמינר, שבו משתתפים לא רק עיתונאים מקצועיים, אלא גם מי שהיו בעבר צרכנים סבילים של התקשורת.
אבל אל תעצרו את נשימתכם: העיתונות החדשה לא תהיה טובה מקודמתה. שהרי העולם הווירטואלי מאמץ לעצמו לא מעט מדפוסי העבודה והערכים המקצועיים של העיתונות הממוסדת, לטוב וגם לרע. צריך לקוות שהיא לפחות תהיה שקופה יותר ומודעת למגבלותיה.
רפי מן, חבר מערכת "העין השביעית", הוא עורך בכיר לשעבר ב"מעריב", חוקר ומרצה לעיתונאות; פירסם כמה ספרים בנושאי תקשורת ובהם "איסוף מידע, כתיבה ועריכה" (עם יחיאל לימור) ו"לקסיקון לתקשורת" (עם יחיאל לימור וחנה אדוני).
המאמר "מה אנחנו לא יודעים" הוא חלק מסדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות במקביל באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב-העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל