בנדום כל המסיבות

נגמרו הטקסים, התפזר העשן, המטס טס, נעלמו הפטישים המתנפחים והספריי-שלג. היום הוא היום שלאחר יום העצמאות, יומיים לאחר יום הזיכרון לחללי צה"ל, שבוע ויממה אחרי יום השואה. עם סיומו של שבוע הלאומיות השנתי מתחילים העיתונים לנער מעליהם את שאריות הממלכתיות, הכחול והלבן נדחקים לצד, ויריעות החאקי מתוצרת דובר צה"ל כבר נערמות בפינת החדר. חוזרים לשגרה. עד הפעם הבאה.

סליחה, תיקון: בעיתון אחד החגיגה (תמיד) נמשכת. "איזו מדינה!", קוראת הכותרת המרכזית בכפולת העמודים הפותחת של "ישראל היום", היומון היחיד שמקדיש גם היום את כותרתו הראשית ("עשינו חג") לחגיגות של אתמול – שהן עוד הזדמנות להציף את הקוראים בסדרה של הצהרות שהשמיע האיש שלמענו הוקם העיתון, ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ראש הממשלה צץ לראשונה בידיעה הראשית על הישראלים שיצאו בהמוניהם לחגוג עצמאות ("אומרים לי בהתפעלות: 'איזו מדינה אדירה יש לכם'"), בין תצלומי המטס ופיצוצי הזיקוקים, חוזר לביקור בידיעה על הטקס בבית-הנשיא ("בואו נחדש את המצעדים הצבאיים"), מגיח בשלישית בידיעה על הטקס בהר הרצל ("יקירינו הנופלים הם שאיפשרו את נס הקוממיות") ולא שוכח להציץ בחיוך אל קוראיו גם מהתצלום הנלווה לדיווח הקצר על חתן חידון התנ"ך המאושר.

מי שיצלח את סיקור הטקסים הנרחב ייתקל בביבי-גאמפ עוד כמה פעמים בהמשך, למשל בידיעה על היוזמה הדיפלומטית הצרפתית (שבה קורא נתניהו למשא-ומתן ישיר עם הפלסטינים), ובידיעה של שלמה צזנה על כך ש"רה"מ השיב לשאלות גולשים בטוויטר" (כצפוי, המבוכה שגרמו לו מטרילים שמאלנים אינה מוזכרת ולו ברמז), שבה הוא מדגיש ("בשיחה עם הסגל הדיפלומטי הזר") כי "ישראל חזקה ויציבה, היא משגשגת ופורחת". בשער, בהפניה לעדכון על המגעים להקמת ממשלת אחדות, מפנקים העורכים את נתניהו בתצלום שבו הוא נראה גבוה בראש מיצחק הרצוג, שנתפס בעדשה כשעל פניו ארשת נעבעכית טיפוסית.

"ישראל היום" הוא כמובן לא העיתון היחיד שאנשיו מצאו לנכון לציין בשער את חגיגות יום העצמאות. בשער "ידיעות אחרונות" מקצים להן משבצת גדולה ("המסיבה של המדינה"), וכך גם ב"מעריב" ("בים, באוויר וביבשה"). אל מול הבוקיוּת התבניתית של "מעריב", שכתביו מדווחים על אירועי החג כעל אירועים חדשותיים ("מנגלים, טקסים ופארקים עמוסים", מסכמת כותרתה הדהויה של הכפולה הפותחת), בולטת גישה שונה שבה נוקטים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ".

ב"ידיעות אחרונות", הנמסיס הגדול של "ישראל היום" ולעתים גם של נתניהו, נמנעים כמעט לגמרי מסיקור עיתונאי של הטקסים. חוץ משלל תצלומים, ידיעה קצרצרה על זהותם של זוכי פרס ישראל, כתבת שער אחורי על אחד ממדליקי המשואות ותמונה קבוצתית של חיילים, התיאור היחיד של רצף האירועים הרשמיים מופיע בטור ביקורת הטלוויזיה של עינב שיף, הנדפס היום בכפולה הפותחת.

"טקס הדלקת המשואות ייצג היטב את פניה השונים של ישראל", פותח שיף בעדינות דיפלומטית. "מצד אחד היו בו רגעים יפים ועוצמתיים כמו ההופעות של כנסיית-השכל ורמי דנוך ויהודה קיסר, והדלקת המשואה הנרגשת של הרצל ביטון. מצד שני היו בו רגעים שהריחו מחנופה בוטה (כמות הקלוז-אפים על שרת התרבות והספורט) ומכוחנות ומבערות (אם לא רוצים השוואות לתקופות וזיהוי תהליכים, כדאי לוותר על הכתובת 'עם אחד, מדינה אחת', שיצרו הדגלנים)".

"עם אחד, מדינה אחת", מתוך טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, 11.5.16 (צילום מסך)

בהמשך הטור מתייחס שיף גם לזהותן של מנחות שלושת הטקסים הממלכתיים, על רקע המעמד "הכי קרוב לראיון עיתונאי בעברית עם בנימין נתניהו מאז בחירות 2015", בטקס שהנחתה מגישת חדשות 10 טלי מורנו. "זהו הסבר אפשרי לדינמיקה הפסיבית-אגרסיבית ביניהם: היא רצתה לשאול שאלות שאינה יכולה לשאול במעמד כה פלסטיקי, והסתפקה בעקיצות ('בוא נבדוק קודם שיש לנו תקציב לזה', אמרה על רצונו לחדש את המצעד הצבאי ביום העצמאות). הוא היה חייב להגיב ועדיין לשמור על פאסון", הוא כותב.

"הסיטואציה המביכה הזאת – באירוע שגם כך נוטה לביזאר – מדגימה את הבעייתיות של ליהוק עיתונאים ומגישים בכירים להובלת אירועים שכאלה, עניין שכיח לאחרונה. רק ביום העצמאות הזה טקסי הדלקת המשואות (סיון רהב-מאיר), 'כל ישראל מירושלים' (מורנו) ופרסי ישראל (תמר איש-שלום) הוגשו על-ידי מי שאמורות להקשות על ראש הממשלה, שר החינוך או הרמטכ"ל, ולא להזמין אותם לבמה".

עבור "ידיעות אחרונות", טבלואיד שאינו יכול להרשות לעצמו להפסיק להיצמד לקונצנזוס הישראלי (האמיתי או המדומיין), טור כמו זה שעליו חתום הבוקר שיף נמצא על הקצה הרחוק של מנעד הדעות שניתן להביע מעל דפי העיתון. קיומו אפשרי משום שהפורמט שבו הוא מתפרסם הוא ביקורת על שיקוף המציאות (בטלוויזיה, ברשת), ולא על המציאות עצמה.

ב"הארץ" לא נזקקים לפילטרים ממין זה. בעיתון זה נמסרה מלאכת סיקור יום העצמאות לסמן השמאלי של היומון האולטרה-שמאלי, גדעון לוי, שצפה במטס חיל האוויר וחלק עם הקוראים את רשמיו ממה שהוא מכנה "יריד ההבלים".

"מרבית האנשים שהגיעו היום לחוף ימה המרהיב של תל-אביב היו הלומי מנות יתר", כותב לוי. "אחרי כמעט שבוע של משדרי תעמולה ועיתוני תעמולה, שכמותם לא זכורים מזה שנים, עם מנות יתר של מיליטריזם מחליא ואובר-דוז של לאומנות והתקרבנות מחליאות לא פחות; עם עיתוני חג ומועד ש'במחנה' הוא עיתונות אזרחית משובחת מולם ומשדרי קיטש, גבורה ומוות שספק אם בצפון קוריאה היו מעזים לשדר דוגמתם, הם באו לחגוג את יום עצמאותם עם הגיבורים שבשמיים".

ישראלים צופים במטס חיל האוויר בחוף הים של תל-אביב, 12.5.16 (צילום: מרים אלסטר)

מטוסי הקרב, מזכיר לוי, הם לא רק סמל לעוצמתו של הצבא הישראלי, אלא מכשירים משוכללים שנועדו, בעת הצורך, להמיט הרס והרג על בני אדם אחרים. "איש מהטסים למעלה לא השתתף בקרב אווירי בחייו, הוא כנראה גם לא ישתתף עוד", הוא כותב. "הם גם כנראה הטייסים האחרונים: עוד מעט ועל שמי ההפצצות ישתלטו כליל המטוסים ללא טייס ובמקום האדם שבקוקפיט יהיה לנו האדם שבג'וי-סטיק, כמה משעשע, שיזרע את ההרג וההרס הבאים בעזה ובלבנון מחדרו הממוזג מול מסכו המרצד".

בהמשך הרפורטז'ה מחוף הים נדרש לוי לישראלי עטוף דגל שאסף גללים של כלב, וחולק גם רשמים ממפגש אקראי עם האחר. "'הולך להיות פה איזה טקס היום', שאל חרדי שהזדמן לכאן במקרה, 'מישהו צריך להגיע?'. אבל הקהל כאן היה כמעט כולו כמיטב הסטטיסטיקה הישראלית: בלי ערבים ובלי חרדים".

ב"ישראל היום" התרשמו אחרת. "עם שלם יצא לחגוג 68 שנות עצמאות – ועשה זאת בדרך הכי ישראלית שיש", נכתב בכותרת המשנה של הידיעה המרכזית בחינמון, שחרף קוצרה נושאת את חתימותיהם של לא פחות מעשרה כתבים. בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ומקורבו של הבעלים, חוזר על המסר הזה בטור פרשנות חגיגי ועתיר מליצות הנושא את הכותרת "ביחד ניצחנו, ביחד חגגנו".

פוליטיקה

בכל העיתונים שאינם "ישראל היום" עוסקת הכותרת הראשית בנסיונות לצרף את מפלגת העבודה לממשלת הליכוד. בהמשך לאג'נדה שהופגנה בעיתוני ערב יום העצמאות, בכל העיתונים שאינם "ישראל היום" מנסים להסביר להרצוג ולקוראים שמדובר ביוזמה נפסדת.

"הרצוג: אני לא ועדת קישוט", מלעיגה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המבוססת על הצהרה מפי הרצוג שפורסמה אתמול בעמוד הפייסבוק שלו. "בכירים בעבודה: נתניהו דחה כמעט את כל התנאים של הרצוג", נכתב בכותרת המשנה. גורם המכונה "בכירים בליכוד" מספק הערכה דומה.

כותבי הטורים הנלווים, בן-דרור ימיני וסימה קדמון, מציגים את הרצוג כשקרן נטול הישגים ואג'נדה (ימיני) וכפנטזיונר אלסטי שהרוויח ביושר את רגשי המשטמה כלפיו (קדמון). "הרצוג הוא חולשה מהלכת", חובט בו גם בן כספית בשער "מעריב". ב"ישראל היום" מדפיסים טור מאת דן מרגלית. הכותרת: "המציאות מצדיקה לנהל משא-ומתן".

חופש הביטוי של הקצינים

במדורים הפוליטיים ממשיכים בעלי הטורים לעסוק בהתבטאותו של סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן, בטקס יום השואה בשבוע שעבר. "במטה הכללי הנוכחי, המטכ"ל של איזנקוט, יושבים אנשים רציניים מאוד, אנשים טובים", כותב נחום ברנע בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות". "האלוף יאיר גולן הוא אחד הקצינים הבולטים בחבורה האיכותית הזאת. יש לו ידע רב ועניין רב בהיסטוריה. הנאום שנשא בטקס יום השואה במשואה, אתר ההנצחה בקיבוץ תל-יצחק, היה ניסיון רציני, מרשים, אמיץ מאוד, להתמודד עם לקחי השואה".

ובכל זאת, גורס ברנע, גולן היה צריך להימנע מכך. "בעיני, המקום והעיתוי היו בסדר גמור. הבעיה היתה במדים. אני לא מבין מדוע אלוף בצה"ל צריך לנאום בטקס שאין לו שום שייכות לצבא. צה"ל צריך לעסוק בביטחון, במובן העמוק ביותר והרחב ביותר. בחברה הישראלית זה נושא שאין חשוב ממנו, נושא דומיננטי. הוא משתרע מהקיטבג בחמ"ל בעין-זיתים עד מפעל הטקסטיל בדימונה, מהחייל היורה בחברון עד מערכת היחסית הבטחונית עם ארצות-הברית, מהמנהרות בעזה ועד הדקירות בצומת הגוש, מהמאחזים הבלתי חוקיים בעמק שילה ועד דאע"ש ואיראן. כל מה שיש לרמטכ"ל או לסגנו לומר על הנושאים האלה, חשב וראוי ומעניין. את תקנתה של החברה הישראלית, את ערכי הדת והמוסר שלה, בכלל זה גם את לקחיה מהשואה, מוטב שישאירו לאזרחים".

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לוחץ את ידו של סג"ן הרמטכ"ל, יאיר גולן. בית הנשיא, 12.5.16 (צילום: יונתן זינדל)

קרולין גליק, ב"מעריב", חולקת את אותה עמדה עקרונית עם ברנע ומותחת אותה לפי צרכיה. לטענתה, סגן הרמטכ"ל ערך השוואה בין עם ישראל לנאצים, ובכך הזדהה עם "שונאי ישראל". ההתבטאות של גולן – כמו הראיון של "עובדה" עם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שפעל לסיכול המתקפה הישראלית באיראן – היא לדבריה מקרה קיצוני של "ההתנהלות העצמאית של בכירים במערכת הביטחון, שיש בה ביטוי מובהק של סלידה ובוז למנהיגי המדינה הנבחרים. זאת אומרת, סלידה ובוז לדמוקרטיה. שהרי הבוחרים הצביעו למנהיגים שיקדמו את מדיניות החוץ של ישראל באופן העולה בקנה אחד עם רצונם".

בהמשך המאמר משבחת גליק את ראש הממשלה נתניהו (שבשנה שעברה שקל לרגע לשבצה ברשימתו לכנסת), וקובעת כי "אין הבדל מהותי בין התנהגותם של דגן ושל אלופי המטכ"ל להתנהגותו של נוער הגבעות. גם פורעי החוק בשומרון לא מכירים בסמכות הדרג הנבחר; גם הם חושבים שהם יודעים טוב יותר מההנהגה הנבחרת איך לטפל בבעיות הביטחון של ישראל; גם נוער הגבעות מתעלם מהוראות החוק כאשר הוא חותך צמיגים וכותב דברי נאצה על מבנים פלסטיניים או עושה מעשים חמורים מאלו".

ב"הארץ" כותב עמוס הראל על המסרים האחידים של נאומי טקסי יום הזיכרון והעצמאות ("נדמה שבנאומי הבכירים ביומיים האחרונים רווחו הקריאות לאחדות העם אף יותר מאשר בשנים עברו"), ומציין כי "משברי האמון שהתחוללו בשבועות האחרונים בצמרת, בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון משה יעלון ולאלופי המטה הכללי, אינם פרי המצאה עיתונאית. שלא כנהוג, במפגש המסורתי של נתניהו עם פורום מטכ"ל לקראת יום העצמאות לא הותרה לאלופים התבטאות חופשית, אולי מחשש שיהיה להם מה לומר על האופן שבו התייחס לאלוף יאיר גולן".

אלון בן-דוד, הכותב על אותו מעמד ב"מעריב", בוחר לתאר את הסיטואציה במלים נחרצות יותר: "ביום שני הושלמה הפארסה: נתניהו הגיע לפורום מטכ"ל, הודיע שהנושא 'מאחורינו', ושממשיכים הלאה. את הלייקים שלו הוא כבר קיבל. איש מחברי המטה הכללי לא העז לומר לו מלה על מה שנעשה לחברם".

שומרים על ישראל נקייה

"יותר מ-70% מהציבור בישראל: אין כיבוש ביו"ש", משקר עורכו האנונימי של מדור הוויצים ב"ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום". הנתון המוזכר מבוסס על עמדתם של נשאלים יהודים שנסקרו במסגרת "מדד השלום" שפורסם בחודש שעבר (הנתון המדויק יותר, הכולל את עמדותיהם של נשאלים שאינם יהודים, הוא 62%). הגישה זאת, המתעלמת במופגן ובכוונת מכוון מעמדותיהם של ישראלים לא-יהודים, חוזרת על עצמה גם מפי האלוף במילואים יעקב עמידרור, המפרסם באותו מוסף טור העוסק ביחסים המדממים בין ישראל לפלסטינים.

אחרי שהוא מסביר מדוע עדיף להימנע ממשא-ומתן וגם ממהלכים חד-צדדיים, מסכם עמידרור כי "אין זה מצב פשוט ואין פתרונות קלים, אבל יש עיקרון חיוני שצריך להנחות כל מהלך: יש לבחור דרך שעליה יהיה קונצנזוס רחב ככל הניתן בתוך החברה היהודית בישראל".

בעיני האלוף עמידרור, מתברר, למי שאינו יהודי לא צריכה להיות השפעה על הכרעותיה הגורליות של מדינת ישראל. "היקפו של הקונצנזוס חשוב יותר מפרטי ההצעה, וזאת כדי לשמור על עמידותה של ישראל ויכולתה להתמודד עם אתגרים קשים בעתיד. הסכנה הגדולה ביותר במימושה של הצעה שלא תביא בחשבון את הבדלי הגישה הלגיטימיים בקרב הציבור, היא יצירת קרע בעם ישראל", הוא מפרט.

ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר הוציא תחת מקלדתו שרוך מילולי שבקצהו יושבת, ממתינה לפרשנים, המסקנה שיש לשלול את זכות ההצבעה של ערביי ישראל, או לפחות להגביל אותה כשזה מגיע ל"אתגרים הקשים" שעומדים בפני המדינה. שהרי הסכמים מדיניים מאשררים בכנסת, ובכנסת, כידוע, יושבים כמה וכמה נבחרי ציבור לא-יהודים, שאם וכאשר תגיע השעה עלולים לחרוץ גורלות בניגוד ל"קונצנזוס הרחב" של החברה היהודית בישראל.

היישום הקבוע של הגישה הגזענית הזאת מעל דפי "ישראל היום", שופר בלתי מתוחכם של הפוליטיקאי שמינה את עמידרור לתפקידו הממלכתי האחרון, מציע כי בעיני נתניהו אין זו בהכרח גישה מגונה.

קלוגהפט והשיבוטים

יובל קרני, הכתב הפוליטי של "ידיעות אחרונות", מגיש לקוראי "המוסף לשבת" את ממצאיו של "דו"ח" ("ספק רציני ספק היתולי") המוקדש להתבטאויותיו המקוונות של ח"כ אראל מרגלית מאז שכר את שירותיו של הספינולוג משה קלוגהפט. "ח"כ מרגלית הפך פתאום לחיית פייסבוק וטוויטר וניהל ויכוחים, שיחות ומריבות מול גולשים. חדי העין שעקבו אחרי הקמפיין שלו, בעיקר זה הווירטואלי, הבחינו שהוא דומה לקמפיין שניהל קלוגהפט עם בנט בפריימריז על ראשות הבית-היהודי", כותב קרני.

"כך, לדוגמה, בקמפיין ההתפקדות של בנט הוא כתב בפייסבוק: 'שתפו: אנחנו מפסיקים להתנצל. התפקדו עכשיו'. וח"כ מרגלית כתב: 'שתפו: אנחנו מתחילים לשאוג ומפסיקים ליילל. התפקדו עכשיו'. כשאחד הגולשים החמיא לבנט וכתב לו: 'מחמאות? חתיך!', השיב בנט: 'די... תמשיך...'. כשאחד הגולשים כתב לח"כ מרגלית מחמאה וכינה אותו 'מנהיג', השיב לו מרגלית: 'די... תמשיך'", הוא מפרט.

חברי-הכנסת אראל מרגלית ויצחק הרצוג. ירושלים, 17.11.15 (צילום: הדס פרוש)

"אצל שני הפוליטיקאים חוזר הנרטיב של 'מעשים ולא דיבורים'", ממשיך קרני. "כשח"כ מרגלית מציג לציבור את אחת התוכניות שלו לפיתוח כלכלי של הארץ, הוא כותב: 'התוכנית היא לא דיבורים על פריפריה, היא מעשים'. ובנט כותב: 'לא דיבורים. מעשים... במעשים, לא בדיבורים...'. בנט ומרגלית יודעים גם לפרגן באותה מלה. כשאחד הגולשים מספר לח"כ מרגלית שהוא התייאש מהרצוג והחליט להצטרף למרגלית ולהתפקד, השיב לו מרגלית: 'מלך'. כשגולש אחר מפרגן לבנט, הוא משיב לו: 'מלך'.

"הגולש אייל כתב לח"כ מרגלית שהוא החליט להתפקד למפלגת העבודה בזכותו. 'תביא חברים', משיב לו מרגלית. ומה השיב בנט לגולש שכתב לו 'כל הכבוד בנט... הייתי לפיד עברתי לבנט'? נכון, 'תביא חברים'. ובחגים? גם בנט וגם מרגלית נצמדים לאותה ברכה בדיוק: 'חג שמח ישראל!'".

"האם מדובר במקריות, או שסימני ידיו של היועץ קלוגהפט ניכרים בכל?", תוהה הכתב. "גורם במערכת הפוליטית מצא בשני הקמפיינים דפוסים זהים לחלוטין. 'יש דמיון בסגנון הצועק, במעבר למשפטים דומים או זהים', סיפר. גם השימוש בשני מקפים (מרגלית) ושתי כוכביות (בנט) כדי להפריד בין פסקאות, השימוש בטיזרים בתחילת הסטטוס ('תחזירו לנו את המדינה. שתפו') והמעבר למשפטים קצרים, שמאוד בולט אצל אראל בהשוואה לסטטוסים ישנים. קמפיין 'תחזירו לנו את המדינה' של מרגלית זהה בבסיסו לקמפיין ה'לא מתנצלים' של בנט. אותו קונספט, אותו סנטימנט כועס ואפילו אותן מניירות".

וואו, קדושה

"קניתי לשרה ליומולדת בושם, נדמה לי שגוצ'י, וכתבתי לה ברכה מהממת. היא קנתה לי שעון עם ברכת הבית וחמסה בשחור, שנתתי לאמא שלי. הגברת נעלבה שלא שמרתי את זה אצלי, אבל אמרתי לה שכאן זה לא מתאים עם האמנות והדברים שאני אוהב. אז היא קנתה לי מתנה חדשה, ספר תנ"ך מכסף. אמרתי: וואו, זה קדושה, בדיוק מה שאני אוהב" (ז'אן כהן, הספר של שרה נתניהו, בראיון לדורון חלוץ מ"מוסף הארץ").

ההפיכה הצבאית של צבי בראל

מתי טוכפלד ו"ישראל היום" מקדישים ידיעה לא קצרה למאמר שפרסם השבוע צבי בראל במדור הדעות של "הארץ", ובו מה שניתן לפרש ככמיהה לפוטש צבאי שישים קץ אחת ולתמיד לשלטון הימין. "זה עוד לא היה: האם 'הארץ' קורא להפיכה צבאית?", תוהה הכותרת. התשובה שנותן טוכפלד לשאלה הזאת מורכבת: לפי כתב "ישראל היום", בראל "טען כי השלטון מעודד תהליך של מהפכה צבאית בישראל".

"המאמר עורר כאמור סערה גדולה", מציין טוכפלד בידיעה עצמה, אך לא מפרט בקרב מי התעוררה הסערה, ככל שהיתה כזאת, ומדוע. האדם היחיד המוזכר בתיאור ה"סערה" הוא ח"כ ניסן סלומינסקי, שמאשים את בראל בניסיון "לפצל את העם".

חיים שיין, הברומטר המקולקל של המערכת, נוטל את הידיעה המהוססת של טוכפלד ואת הטור המבולבל של בראל ומעקם אותם לפי צרכיו: את סימן השאלה מהכותרת הוא מחליף בקביעה החד-משמעית שלפיה "העיתון קרא למהפכה שאינה אלא הפיכה", וקורא לעצור את האחראים ולהעמידם לדין.

עושים לביתם

מושיק עפיה (צילום: משה שי)

1. כתבת השער של "7 לילות" היא ראיון שערך רז שכניק עם אחת ממשתתפות "היחידה", תוכנית ריאליטי צבאית מתוצרת בית-ההפקות של משפחת מוזס, שמופקת "בשיתוף פעולה" עם דובר צה"ל. משתתפת אחרת בתוכנית כבשה רק שלשום את שערו של מוסף אחר מבית "ידיעות אחרונות", המשך טבעי של סדרת ידיעות קד"מ שנדפסו בעיתון בשבועות האחרונים.

מי שימשיך לדפדף במוסף יקבל המחשה למידה שבה צה"ל מעורב בהפקת התוכנית. בראיון שערך יהודה נוריאל עם מושיק עפיה נזכר הזמר בעונה הקודמת של "היחידה", שבה אמור היה להשתתף. "הייתי חתום על חוזה להופיע. חצי מיליון שקל! ופתאום צה"ל לא מאשר את השתתפותי בפני חיילים", הוא מספר. השתתפותו בוטלה בהוראת גורם צבאי ששמו אינו מצוין.

2. במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" מראיינת נחמה דואק את דני עטר, יו"ר קק"ל, שעם כניסתו לתפקיד "נחרד ממה שגילה". "הארגון הרוויח בצדק את תדמית הנהנתנות שדבקה בו. התנהלו כאן בדרך לא מבוקרת ומנקרת עיניים, התייחסו לכסף כאילו זה שלהם", הוא מצוטט בכותרת המשנה. בראיון לא מוזכר כי כמה מיליונים טובים מקופת המיליארדים של קק"ל הוקצו בשנים האחרונות לרכישת תוכן מערכתי בעיתון שבו מלינים כעת על הבזבוזים, "ידיעות אחרונות".

3. ב"מעריב" מתפרסם טור מיוחד מאת יאיר סרוסי, יו"ר בנק הפועלים, ששילם לעיתון עבור רכישת תכנים מערכתיים במסגרת אחד הקמפיינים העכשוויים שלו. סרוסי מוסר לקוראים כי "צריך לתת אמון בהנהלות ובדירקטוריונים של הארגונים העסקיים, שרמת האחריות והמחויבות שלהם בדרך כלל גבוהה מאוד, ולא לצאת מההנחה השגויה שהגברת הפיקוח היא המרשם הנכון לתחרות ולהתייעלות".

ענייני תקשורת

"ישראל היום", 11.5.16

"ישראל היום". בן כספית מקדיש את החטיבה הרביעית בטורו השבועי לעיתון "ישראל היום" ולקשריו עם לשכת ראש ממשלת ישראל. "השבוע הקדיש 'ישראל היום', שופרו האישי של נתניהו, כפולת עמודים לסקנדל תקשורתי אמריקאי שפרץ בעקבות פרופיל נרחב ב'ניו-יורק טיימס מגזין' על אודות יועץ התקשורת של הבית-הלבן והנשיא אובמה, בן רודס. בפרופיל נכתב ונרמז שהבית-הלבן עשה שימוש בעיתונאים להפצת משנתו בנושא הסכם הגרעין עם איראן, וניצל עיתונאים שטחיים וחסרי ניסיון שאימצו את הנרטיב השקרי של אובמה על מנת להפיצו ברשת (בעיקר באמצעות טוויטר)", כותב כספית.

"עכשיו בואו נחשוב על הפסקה הזאת שוב: השתמש בעיתונאים לצרכיו. תודו שזה ענק. הרי עצם מהותו, קיומו והווייתו של אותו ביביתון הוא לעשות שימוש בעיתונות לגיטימית לכאורה, הממומנת במאות מיליונים, על מנת להפיץ את המסרים המנוסחים בבלפור. והנה הם מתפלצים כשמתברר שבן רודס עשה (לכאורה) מניפולציות על עיתונאים כדי שיפיצו את דף המסרים של הבית-הלבן. פנטסטי". בהמשך הטור מתעכב כספית על טבלה שנדפסה שלשום בחינמון, ולפיה טקס הדלקת המשואות בהר הרצל יתקיים "במעמד יו"ר הכנסת ואשת ראש הממשלה".

טראמפ ומרדוק. "מי הפך את דונלד טראמפ למועמד הרפובליקאי לנשיאות?", שואלת כותרת טורו של גיא רולניק במהדורת סוף השבוע של "דה-מרקר". במרכז העמוד נדפסת בגדול התשובה: תצלום של איל התקשורת רופרט מרדוק, ש"נהפך לממליך מלכים בארה"ב בכלל ובמפלגה הרפובליקאית בפרט".

תוך כדי עבודה. המדור "אחרי מות" ב"הארץ" מוקדש השבוע לשושנה צחור, גננת, מורה וממקימי המחלקה לגיל הרך בטלוויזיה החינוכית בשנות השישים של המאה הקודמת. "לא היה לי מושג מה זאת טלוויזיה, כי נכון לאותה תקופה מעולם לא ראיתי טלוויזיה. אבל למדנו הכל תוך כדי עבודה", מצטט אותה כותב הטור, עופר אדרת.

מכתב למערכת. במדור המכתבים למערכת של "מוסף הארץ" מתלונן ד"ר מרדכי נאור על כמה "שיבושים שראוי לתקנם" במאמר שחיבר אורי משגב על "מגש הכסף" של נתן אלתרמן. בין היתר מאשים נאור את משגב (בעדינות, ובלי לנקוב במונח המפורש) במעין פלגיאט: "במאמר מצאתי עקבות לא מעטים לפרק בספרי 'הטור השמיני', 'הולדתה של אגדה', על נסיבות הולדתו של השיר 'מגש הכסף', ללא שום אזכור", הוא מלין. על כך משיב משגב: "את ספרו של נאור לצערי לא קראתי, וממילא לא יכולתי להטמיע את עקבותיו בטקסט".