אני מבקש את סליחתכם על שאני טורד, שוב, את דעתכם בעניין דודו טופז. אבל הפרשה שהסתיימה בהתאבדותו היא רגע חשוב בתרבות הישראלית העכשווית. בעצם, זה הדבר הראשון שיש לומר על הפרשה – שהיא מזכירה לנו כמה רציני הוא בעצם העניין הזה של הטלוויזיה, ויותר מכך, כמה הוא רציני דווקא ברגעים הקלים לכאורה, הבידוריים, שלו. ואולי באמת צריך תזכורת לזה, כי בנקל אפשר שלא להבחין ברצינות הזאת מבעד לגעיות של הצחוק המוקלט, ושל הצחוק של הקהל באולפן ושל הבדרנים שצוחקים זה מהבדיחות של זה. דודו טופז הזכיר לנו שכל זה הוא עניין גדוש ביצרים ובכוח, ולפעמים גם באלימות ובטירוף. השאלה החשובה היא עד היכן מגיע הטירוף.

זאת טעות לחשוב שטופז השתגע משום שאיבד את אהדת הקהל – הרי הרבה יותר חשוב להבין את הטירוף שהיה כרוך דווקא בהצלחה שלו, שהיה חלק מהעבודה הטלוויזיונית שלו. זאת תמימות לחשוב שרק טופז האיש היה כאן מטורף – הטירוף שלו היה מגויס לחלוטין לשירותה של המערכת, ובמובן מסוים לא היה אלא טירופה של המערכת עצמה.

זאת תמימות לחשוב שהטירוף נגמר במסך או נשאר מאחורי הקלעים – הטירוף היה תמיד חלק מהמופע, חלק מוצהר אפילו, וצריך משום כך לחשוב באיזה אופן הוא היה גם חלק מהסלון. צריך לחשוב באיזה מובן היה לו אופי של טירוף קולקטיבי. וזאת תמימות לחשוב שהטירוף הזה הוא נחלת העבר, מאפיין של הפרה-היסטוריה הפרועה של הטלוויזיה המסחרית הישראלית, שמאז התבגרה והפכה למקצועית ורצינית.

נכון, במחשבה עליהן, או בצפייה בקטעים מהן, התוכניות של דודו טופז נראות מרוחקות מאוד, עידן ועידנים, מימינו. אבל המרחק הזה אינו תוצאה של מהפכה שעברה הטלוויזיה. הן נראות מרוחקות כמו שכל סוג של טירוף שאנחנו גולשים לתוכו נראה לנו מרוחק מיד ברגע שאנחנו משתחררים ממנו. ובכל אופן, את הטירוף של טופז צריך להבין היום גם כטירופו של חוזה: הטירוף שלו היה חלק מחזון של טלוויזיה טוטאלית, שהיום, בתוכניות הריאליטי, הטלוויזיה מגשימה אותו בצורה שפויה, מתוכננת וקרת רוח.

בכל אופן, הטירוף הוא העוקץ של הסיפור. פתאום התברר בצורה גלויה לחלוטין שהאיש, שהיה בשלב מסוים הדמות הדומיננטית ביותר בתרבות הפופולרית בישראל, הוא סוג של מטורף. היכן היה הטירוף שלו אז? היכן הוא היה אצלנו? היכן הוא היום? והאם לא הגיע הזמן שנמצא דרכים יעילות יותר להגן על עצמנו מפני הטירוף הזה?

שותפות לדבר עבירה

תמונה אחת חזרה כנראה בכל הכתבות והתוכניות המיוחדות על טופז, לאחר מותו: מתחרה בתוכנית של טופז מנסה לקלוע כדורי שוקולד לפיה הפתוח של חלי, אשה שמנה מאוד שטופז צירף אליו באחת העונות. היא יושבת על הכיסא, הבחור עומד במרחק כמה מטרים וזורק את כדורי השוקולד. הם פוגעים לה בפנים, אבל לא נכנסים לפיה. געיות של צחוק. החזרה הזאת שוב ושוב אל אותו רגע טלוויזיוני, רגע קצר אחד מתוך מיליונים, שנצרב בתודעה – את החזרה הזאת אפשר להבין כחזרה אל רגע של חטא ראשוני, רגע של חציית גבול ושל שותפות לדבר עבירה.

כולנו היינו שם. כולנו נהנינו. נהנינו גם אם ציקצקנו בלשוננו והבענו שאט נפש. היום אפשר לומר: אם צפינו – סימן שנהנינו. והיום אפשר גם לומר שכולנו צפינו. ואולי, סלחו לי על הפתוס, משהו קטן בעולם השתנה באותו רגע. הרי מאותו רגע ידענו: גם את זה אפשר לעשות בטלוויזיה, גם את זה הטלוויזיה יכולה לעשות. וידיעה היא הרי אחד הדברים שאי-אפשר להחזיר לאחור.

מה היה בו ברגע הזה שגרם לו להיחרת בעוצמה כזאת בזכרוננו? זאת לא רק עוצמתה של הגסות. ללא ספק היה זה גם המערך שנפרש שם: האשה השמנה – קורבן כפול, גם אשה וגם שמנה להחריד, לגמרי לא נשית – מול קבוצת הגברים ומול הקהל. והיתה זאת ההצהרה: כאן אפשר לעשות הכל, גם את הביזוי הגדול ביותר של הקורבן. למען השעשוע שלנו אפשר לעשות כאן הכל, גם את מה שלא יעלה על הדעת לעשות. כלומר, הצחוק לא היה תגובה לאופי קומי מיוחד של הסצינה. הצחוק היה תגובה לתעוזה, לחוצפה שבעצם ביצוע הסצינה.

במובן הזה, הצחוק היה אישור, או יותר נכון תעודת השתתפות בחגיגה. כל מי שצחק בביתו בסלון השתתף באותו רגע במעשה הזה של זריקת כדורי שוקולד אל פניה של אשה שמנה מאוד. ובדיעבד נאמר: גם מי שלא צחק אלא ציקצק בלשונו והביע שאט נפש – גם הוא השתתף (הרי לטלוויזיה לא באמת משנה אם אתה צופה וצוחק או אם אתה צופה ומביע שאט נפש. מסקנה: אם כבר צפית – עדיף מכל בחינה שתגיד שנהנית).

הנושא של הרגע הזה, כמו של הרבה רגעים שיצר דודו טופז, היה, בין השאר, הטלוויזיה עצמה. כלומר, הנושא לא היה רק נשים וגברים ומעשים אסורים, אלא גם הדרך שבה הטלוויזיה מאפשרת לעשות הכל. הטלוויזיה יכולה להגשים את הסצינה הגסה ביותר שעולה על דעתכם.

כמובן, בעיסוק הזה של הטלוויזיה בעצמה אנחנו רואים את טופז כמטרים את זמננו. ז'אנר הריאליטי כולו עומד על אותו סוג של רפלקסיביות. גם בריאליטי עוּבְדַת הטלוויזיה, העובדה שהכל קורה מול מצלמות הטלוויזיה או בגללן, היא תמיד חלק מהנושא. למה, למשל, ה"משימות" ב"הישרדות" כל-כך מופרכות ומלאכותיות? הן נועדו להזכיר לנו שכל מה שקורה שם, קורה בגלל הטלוויזיה – שזה משהו שהטלוויזיה עושה. המלאכותיות נועדה להזכיר לנו שיש שם מצלמות אף על פי שלעולם לא נראה אותן, כלומר, אף על פי שהן מסוגלות להעלים את עצמן. הן נועדו להזכיר שהרעב בזירה הזאת – רעב בלתי אפשרי בתקופתנו המפוטמת – הוא תוצר מלאכותי שמוחזק על-ידי המצלמה.

אבל אם אני מנסה לחשוב על הד ברור יותר לסצינה של חלי, זוהי מן הסתם סדרת הווידיאו שיצרה חברת סלקום, "מגודלים" שמה, שעל-פי הפרסומות היתה "ריאליטי השליטה הגדול בישראל". לא צפיתי בסדרה הזאת. יש, לטעמי, דברים שבן תרבות לא יכול להרשות לעצמו לראות. כלומר, אם אומרים לי שמבטי הוא זה שיגרום לאיזו אשה עטויה בבגד גוף חייזרי לאכול איזו איכסה או לעשות איזה מעשה מגעיל או מכאיב – אז אני בוחר שלא להביט וגם לא להציץ כדי לראות מהו הדבר הזה שאחרים רואים.

את פיסת הכיעור הזאת לא יצר מטורף הוזה ובעל השראה הזקוק באופן פתולוגי לאהבת הקהל, אלא צוות אנונימי של אנשי שיווק, שהובילו עד הקצה כמה הגיונות שטבועים היום בשוק הטלוויזיה. אבל במבט לאחור אפשר לומר גם שהעקרונות שהם פיתחו החלו לבצבץ עוד אצל טופז, אלא שאז הם הופיעו בצורה של שיגעון. מה שהם פיתחו הוא הרעיון המטורף הזה שמבטו של הצופה יכול לפעול במציאות דרך הטלוויזיה: שהמבט שלנו, כמו מבט של חוקר או שוטר, יכול למצוא לו קורבן, להשפיל אותו, להכאיב לו.

הטלוויזיה הטוטאלית

השיגעון של טופז היה השיגעון של המערכת. הרי השיגעון שלו היה הניסיון להגשים את מה שהיום, בדיעבד, אפשר לכנות "טלוויזיה טוטאלית": טלוויזיה ששואפת לבלוע הכל, לחדור לכל מקום, לחצות כל גבול. תוכנית "האח הגדול" מגשימה היום את החזון הזה במרחב מוגבל של מיקרוקוסמוס חברתי שבו הכל ניתן לצפייה, מרחב שפועל בו חוק קפריזי ושאפשר לעשות לתושביו הכל – להציק, להטיל דרישות משונות, לשלוט דרך התקציב והתזונה. דודו טופז ניסה להגשים רעיון דומה במרחב הממשי, בתוכניות שבהן חצה בהמון דרכים את גבול המסך: הוא הפתיע משפחות בסלון הבית שלהן, יחד עם צוות צילום, בדיוק בשעה שהן צופות בתוכנית שלו; הוא צילם במצלמה נסתרת, ושידר בשידור חי, בחורה בשעה שהחבר שלה מציע לה נישואים מתוך מסך הטלוויזיה; הוא שלח אנשים לצלם אסקימואי שאומר, "אני רואה את התוכנית של דודו טופז".

אבל מה שמדגים הכי טוב את שגעון הטלוויזיה הטוטאלית של טופז הוא דווקא קטע משלהי הקריירה הטלוויזיונית שלו, שנפוץ באינטרנט מיד לאחר התאבדותו. בתוכניות שלו בערוץ 10 ניהל טופז דיאלוג תוקפני עם מבקר הטלוויזיה רענן שקד, שכתב על תיעובו את התוכנית. בשיא התהליך הוא בא ללא התראה עם צלם אל ביתו של שקד, זימזם באינטרקום והזמין אותו לרדת למטה לשיחה. שקד כמובן סירב. טופז הבטיח שלא ירביץ לו, וזימזם שוב ושוב. בסוף פנה למצלמה ואמר משהו מזלזל על פחדנותו של שקד. צריך לראות את הרגע המסוים הזה כדי להבין כיצד חיוך יכול להיות מתקתק ואלים בו בזמן.

דודו טופז באולפן, 1993 (צילום: פלאש 90)

דודו טופז באולפן, 1993 (צילום: פלאש 90)

שוב חציית הגבול, הפלישה אל הסלון ושבירת המוסכמות של הטלוויזיה הטוטאלית. אבל מה שהתגלה כאן בצורה נואשת נוסף לכל אלה הוא הדחף של הטלוויזיה לבלוע גם את הצופה: להקיף את החלל של הצופים ולא להשאיר אף פתח להתנגדות או לביקורת. זה היה השיגעון של טופז. אבל האין זה ברור שזה גם השיגעון של הטלוויזיה עצמה? טופז רק אמר כאן, בדרכו הגסה והמכוערת, את מה שהטלוויזיה מנסה לומר כל הזמן: כאן חייבים ליהנות, תצחקו או שתחטפו מכות, תצחקו או שתושפלו, תיהנו או שתישארו לבדכם, נצורים בבית שלכם. עניין משונה: עם כל עוצמתה של הטלוויזיה היום, היא אינה מסוגלת לסבול את המחשבה שמישהו לא נהנה.

האם אפשר לראות את אחד ממפגעי הצחוק הטלוויזיוניים הרווחים כיום בלי להיזכר ברגע העקום הזה של טופז? הבדחנות האובססיבית, הקולות הצווחניים והמטרידים, געיות הצחוק, וגם האלימות הסמלית שמקופלת בחיקויים הלעגניים (הפרחה המטומטמת, הערבי הדביל, הפקידה האנטיפטית, וגם איזו דמות נשית שמסיבה כלשהי מתרוממת שוב ושוב, מפתלת את גופה וצועקת "כנס בי... כנס בי" – כל-כך הרבה שנאת נשים שמופעלת על-ידי נשים) – האין כל אלה דרכה של הטלוויזיה היום לומר: "תצחקו או שתחטפו"?

הקולניות המטרידה של ההומור הזה מעידה לבדה על אותה אימה של הטלוויזיה שמא מישהו מהצופים אינו רוצה להשתתף בחגיגה. והאין זאת גם הסצינה שעומדת ביסוד תוכנית כמו "כוכב נולד"? הריגוש האינסופי של השופטים בתוכנית – "התרגשתי", "היום לא התרגשתי כמו שהתרגשתי אתמול", ואפילו שמעתי את מרגול אומרת, "לא נשארו לי איברים בגוף מרוב ריגוש", בחיי ששמעתי – הרי גם הריגוש הזה הוא סוג של מעשה תוקפני כלפי הצופה, שלכל היותר רואה בביתו שירים נחמדים יותר או פחות.

מה צריך לעשות

הפיקוח על הטלוויזיה המסחרית בישראל מתנהל היום בעיקר סביב כסף וסביב איכות. אלה לפחות ההקשרים ששומעים עליהם כאשר הנושא מגיע לתודעה הציבורית: כך וכך השקעה שהרשות השנייה דורשת בז'אנרים איכותיים. מה רגולציה כזאת יכולה להשיג? היא יכולה להבטיח את מה שקשור לכסף ולאיכות. כלומר, להגן על תעשיית טלוויזיה – להבטיח שאנשים מקצועיים שלמדו ויודעים לעשות, נאמר, דרמות טלוויזיה יוכלו לעשות אותן ולהתפרנס מזה. זה כמובן לא מעט. אבל האם זה מה שעורר, ומוסיף לעורר, את החשש מפני הטלוויזיה?

במבט לאחור, אל רגעי השיא של דודו טופז, נדמה שהסכנה החברתית שטמונה בטלוויזיה אדישה לחלוטין לשאלה של האיכות. מה שבאמת נראה מסוכן הוא אותם רגעים שאי-אפשר אלא לחשוב עליהם כרגעים של טירוף קולקטיבי. מה שנראה מסוכן הוא האופי האלים שהתגלה בהם ל"כולם" ול"יחד" הטלוויזיוניים: "כולם" ו"יחד" שקשורים באופן פנימי לאלימות, שמתאחדים סביב אלימות.

המחשבה במונחים של איכות אינה יכולה להשיג את הסכנה הזאת. היא לא יכולה משום ששיפוטי "איכות", אם בכלל יש בהם טעם, מתייחסים למוצר המוגמר, כאילו הוא באמת נמצא שם על המסך, ונפרד מאיתנו שעל הספה. ואילו הטירוף הטלוויזיוני נמצא בכורח לחצות את המרחק הזה, לצמצם אותו: בכורח של הטלוויזיה לגייס את הצופה, להכליל אותו בתהליך. במלים אחרות, הטירוף בכלל לא נמצא בתוכן שעל המסך, אלא בצורת הפנייה של המסך אלינו.

למעשה, הטירוף הזה הוא כמעט הכרחי: מצד אחד, יש כאן מערכת מורכבת עם כסף גדול שעומד על הכף; מצד שני, זאת מערכת שמדידת התוצאה שלה, הרייטינג, היא מיידית. כיצד בכלל אפשר לעמוד במצב כזה ולהישאר שפוי? בוודאי אי-אפשר לעמוד בו על-ידי התמקדות ב"תוכן" – נעשה תוכן כזה או תוכן אחר (מעניין, סנסציוני, חשוב, ירוד) ונסמוך על זה ש"כולם" יגיעו.

כולם לא יגיעו בלי שיכריחו אותם, בלי שיפנו אליהם ישירות, ואולי, אם נסתמך על טופז, גם בלי שיפנו אליהם ויכריחו אותם בצורה אלימה. אולי משום כך תוכניות התחקירים היום שואפות להפוך את הצופה למציצן: אתה תראה כיצד נראה בית-זונות, כיצד נראה הפשע, כיצד נראית הטרדה מינית. המציצן הוא הרי מי שמוכרע על-ידי המראה, מי שניצב חסר אונים מול המראה. הטירוף של הטלוויזיה טמון כבר בהתמודדות הישירה והמיידית עם הרייטינג.

אם נרצה שהפיקוח על הטלוויזיה יגיע לאיום האמיתי שיש בה לחברה, הוא חייב לפנות אל הקשר הזה, אל המיידיות של הרייטינג. כמובן, אי-אפשר לעשות היום טלוויזיה בלי שיקולי רייטינג. יש שיאמרו שאי-אפשר לעשות שום דבר היום, אפילו לא מחקר אקדמי, בלי שיקולי רייטינג – אבל זה אולי רק סימן לשליטתה של הטלוויזיה על חיינו ועל עולם הדימויים שלנו. אולי מה שצריך לשאוף אליו הם עקרונות מבניים שיאפשרו איזו הרפיה חלקית של הקשר בין רייטינג לבין יצירה, איזו הגדלה עקבית של המרחק ביניהם.

נועם יורן הוא ד"ר לפילוסופיה ומבקר טלוויזיה

המאמר "החוזה" הוא חלק מסדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב-העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל