כשל מדיני וצבאי

"הסתירו מהקבינט, טעו בניהול הקרב" היא הכותרת הראשית הבוקר ב"ידיעות אחרונות", העיתון שבימי שישי לפחות עודנו בעל שיעורי החשיפה הגבוהים ביותר בישראל. הכותרת, שמופיעה מעל תצלומים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון, היא ציטוט מתוך "דו"ח חמור על צוק איתן", ובעצם מתוך טיוטת דו"ח שהגיש מבקר המדינה על המבצע הצבאי האחרון בעזה.

אף שהכותרת הראשית נתונה בין מרכאות, לא מדובר בציטוט ישיר. בכפולה הפותחת מדווחים איתמר אייכנר ויובל קרני על הממצאים העיקריים בטיוטת הדו"ח, כפי שנאמר להם על-ידי "גורמים בכירים" שקראו אותה. "מדובר ביום כיפור 2", אומרים להם הבכירים, שבוודאי שכחו לרגע את מצבה של מדינת ישראל בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור.

לפי אייכנר וקרני, מבקר המדינה יוסף שפירא מותח בטיוטת הדו"ח ביקורת חריפה על נתניהו, יעלון והרמטכ"ל דאז בני גנץ (תצלומו של האחרון נעדר מעמוד השער של העיתון), בין היתר משום ששני הראשונים לא עדכנו את הקבינט בהתרעת השב"כ מפני עימות צבאי עם החמאס, ומשום שהערכותיו של השב"כ לא היו קשורות למה שקרה בשטח. "חשיפת טיוטת דו"ח מבקר המדינה צריכה לעורר פלצות", כותב שמעון שיפר בטור פרשנות נלווה.

גם ב"ישראל היום", העיתון בעל שיעורי החשיפה הגבוהים בישראל בימי חול, מדווחים על ממצאי מבקר המדינה, אבל מנקודת מבטו של אחד המבוקרים: ראש הממשלה בנימין נתניהו. "גורמים בסביבת נתניהו ויעלון על הטיוטה החריפה של דו"ח המבקר על 'צוק איתן': 'דו"ח לא רציני, לא מדויק, מדיף ריח פוליטי'" היא הכותרת שמופיעה בשער "ישראל היום", שמודפס הבוקר ב-550 אלף עותקי חינם.

כמו בכל הזדמנות אחרת שבה המציאות מזמנת לראש הממשלה נתניהו מקרה שעלול להביך אותו או להאירו באור שלילי, השופר הפרטי של לשכת ראש הממשלה ורעייתו אינו מתמקד במציאות, אלא בתגובה לה. "דו"ח לא רציני שמדיף ריח פוליטי" היא הכותרת הגדולה בכפולה הפותחת של "ישראל היום". בגופן קטן בהרבה נכתב על "ביקורת קשה" שכלולה בטיוטת המבקר. בכותרת לא כתוב אפילו על מי מוטחת הביקורת שבדו"ח.

גם גוף הידיעה, מאת מתי טוכפלד, לילך שובל ואפרת פורשר, מתחיל בתגובה, ורק אחר-כך מגיע לממצאים שבטיוטת הדו"ח (ואז שוב תגובות). בעומק הטקסט מוזכר כי "גורם שנחשף לטיוטת הדו"ח אמר לערוץ 2 כי הוא חמור יותר מדו"ח וינוגרד לאחר מלחמת לבנון השנייה". זו הערה מעניינת, משום שבתקופה שיצא לאור דו"ח וינוגרד הבליט "ישראל היום" את הביקורת.

הנה כך דיווח "ישראל היום" על ממצאי דו"ח וינוגרד, ב"גיליון מיוחד" ששערו הודפס על כפולת עמודים לרוחב, בתקופה שאהוד אולמרט היה ראש הממשלה ו"ישראל היום" היה עיתון אופוזיציוני לוחם (הסקר שמוזכר מעל הכותרת הראשית, לא תיפלו מהכיסא אם נגלה, היה סקר אפרטהייד).

"ישראל היום", 31.1.2008

הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת אף היא לתגובה לדו"ח ולא לממצאים ("מקורביו של נתניהו מאשימים את המבקר ברדיפה פוליטית"), אך בשונה מ"ישראל היום" ל"הארץ" יש סיבה טובה להיפוך סדרי המציאות והתגובה לה. על המציאות דיווח העיתון כבר אתמול, בכותרת הראשית שהביא ברק רביד. הבוקר ממשיך רביד ומדווח על התגובות של נתניהו ויעלון, אך מזכיר כי המבקר שפירא מונה לתפקידו "תוך שהוא נהנה מתמיכה רבה של נתניהו".

"מבקר המדינה השופט יוסף שפירא, שלוהק לתפקידו בתום אודישן גורלי בבלפור, צימח כנפיים וציפורניים והוציא מתחת ידיו מסמך מטלטל", קובע בן כספית ב"מעריב". לטענת כספית, "מי שמכיר את השתלשלות המערכה ההיא, לא מופתע. ההפתעה היחידה היא עצם ההעזה של המבקר ללכת על כל הקופה ולא לעשות הנחות לאיש, לאחר שעשה לעצמו שם של רמי לוי של הביקורת: מטפל בכל, והכל בזול".

פוליטיקה

הפנמת מסרים. יוסי ורטר מסיים את טורו השבועי ב"הארץ" בסיפור על מפגש בין חברות שדולת הנשים בישראל לראש הממשלה בנימין נתניהו. לרגל שלושים שנות פעילות ביקשה השדולה, בראשות יפה ויגודסקי, להיפגש עם נתניהו. המענה התמהמה, אבל בסוף הסכים נתניהו.

"נתניהו הקשיב רוב קשב, ובהגיע תורו פנה אל האורחות: 'איך ייתכן', אמר להן, 'שיש אשה אחת שמותקפת ללא הרף, נרדפת ללא הרף שנים על גבי שנים, סופגת השמצות והכפשות בלי סוף, ואתן לא מצאתן לנכון לצאת אפילו פעם אחת להגנתה?'", מדווח ורטר.

שרה נתניהו וניצולי שואה, 3.5.2016 (צילום: לע"מ)

לדבריו, "הפגישה נמשכה באווירה קודרת משהו. הן המשיכו בסקירות ונקטעו שוב על-ידי נתניהו: 'אבל איך ייתכן', הוא רטן, 'שיש אשה אחת שמותקפת וסופגת ומושמצת, ומעולם לא טרחתן לומר מלה להגנתה? מלה לא אמרתן!'".

ורטר ממשיך וכותב כך: "הריטואל הביזארי הזה נמשך. ראשות השדולה מתארות את מגוון פעילות ארגונן למען נשים חד-הוריות, נשים המופלות לרעה בעבודה ובבתי-דין רבניים, נשים המוטרדות במקומות עבודתן, נשים המבקשות סיוע משפטי וידן אינן משגת – לא בדיוק הפרופיל הסוציו-אקונומי התואם את מעמדה של רעיית ראש הממשלה עתירת הפריבילגיות – אך נתניהו בשלו. בשלה. [...] עד שבפעם השלישית או הרביעית החליטה אחת הנשים לחתוך ואמרה לו: 'אדוני ראש הממשלה, המסר הופנם'".

היפוך תפקידים. מחזה נפוץ יחסית הוא עיתונאי או כלי תקשורת המתחנף לפוליטיקאי רם דרג, בתקווה להשיג את קרבתו, את אהדתו, את אמונו. מחזה נדיר יותר הוא פוליטיקאי המתחנף לעיתונאי רם דרג. אך זה המחזה שניתן לראות היום במוסף "ספרים" של "הארץ".

ח"כ יצחק הרצוג, ראש האופוזיציה ויו"ר המחנה הציוני ומפלגת העבודה, חתום על סקירת ספרו החדש של גדי בלום, עורך מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", "החייל מס' 2". הטקסט, המכונה באתר "הארץ" "ביקורת", נפתח במלים "החיבור שלי לספר 'החייל מס' 2' היה מיידי. הוא זרם בקצב מסחרר ולא הנחתיו מידי. מאחר שזה לא ממש מאפיין את סגנון הקריאה שלי, ניסיתי לחשוב מה משך אותי כל-כך לספר". המשך הטקסט מוקדש לתשובה לתהיה שעלתה בראשו של המועמד לשעבר לראשות הממשלה.

שואה וגבורה

טורו של אמיר אורן ב"הארץ" מוקדש הבוקר לסגן הרמטכ"ל, יאיר גולן, שאמר השבוע, בנאום שנשא לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה:

השואה חייבת להוביל אותנו לחשיבה אודות חיינו הציבוריים, ועוד
יותר מכך, היא חייבת להוביל את כל מי שיכול – ולא רק את מי שרוצה – לשאת באחריות ציבורית. כי אם יש משהו שמפחיד אותי בזכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז – לפני 70, 80 ו–90 שנה – ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב-2016"

יאיר גולן, 2010 (צילום: מרים אלסטר)

אורן חוזר בטורו למאמר שחיבר גולן לפני תריסר שנים, בעקבות קריאתו בספרו של ז'אן-ז'אק סרוואן-שרייבר, "סגן באלג'יריה".

גולן כתב כי נושאי הספר, שעוסק בסיפורו של קצין צבא צרפת באלג'יריה בתקופה שהיתה תחת שלטונה של המדינה האירופית, "מוכרים היטב, לחם חוקנו". בין היתר הזכיר גולן את הדמיון גם בחלקה של התקשורת הצרפתית של אז לזו הישראלית של ימינו. גולן כתב, ואורן מצטט, כי "התקשורת יוצרת מין שטיפת מוח שבסופה הקורא הוא הקורבן".

"יאיר גולן צודק", כותב ב"מעריב" בן כספית. "אני הייתי מנסח את זה אחרת, אבל השורה התחתונה שלו מדויקת". עמיתו לעיתון, קלמן ליבסקינד, מחזיק בדעה הפוכה. "כל רגע שעובר כשיאיר גולן ממשיך ללבוש מדים, אחרי הנאום שבו השווה את מה שקורה אצלנו למה שקרה בגרמניה הנאצית, מטיל כתם מכוער על כולנו", הוא כותב.

ב"ישראל היום" מתאחדים מאחורי עמדה אחת, הזהה לזו של בנימין נתניהו. "ישראל של 2016 אינה דומה בשום דבר לגרמניה ההיא. נקודה", קובע דרור אידר (ובמאמר מורחב במוסף "ישראל השבוע" קובע כי דווקא הערבים הם הדומים לנאצים). "אין דמיון", מחרה מחזיק אחריו דן מרגלית. גם חיים שיין מחזיק בדעה דומה, ואינו מהסס לתת לה ביטוי.

מ"ידיעות אחרונות" זוכה סגן הרמטכ"ל לחיזוק. עמוד שלם מוקדש למה שמכונה בצהובון "הנאום והסערה", כשבתחתיתו משבצת מאת רותם אליזרע המספקת פרופיל קצר של האלוף יאיר גולן. הכותרת: "אינטליגנט, דעתן ודוחף לחתור למגע". בראש העמוד טור קצר מאת אתגר קרת, התומך בעמדת האלוף ובזכותו להביעה.

חלום ביעותים

שלמה שמיר וניסן צור מדווחים ב"מעריב" כי דונלד טראמפ, המועמד הכמעט רשמי של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות-הברית, צפוי להגיע לביקור בישראל זמן קצר לאחר אישור מועמדותו בוועידת המפלגה שתתקיים בסוף חודש יולי. לדברי "בכיר יהודי, המקורב לחוג יועציו של המיליארדר", טראמפ רוצה "לחדור למגזר המצביעים היהודים".

ב"ישראל היום", שמייסדו ומממנו הצהיר אתמול על תמיכתו בטראמפ ("הוא יהיה טוב לישראל"), ניכרת מזה זמן החיבה למיליארדר השוביניסט הבוטה, המתלהם והפופוליסטי. התארים הללו, אגב, הוצמדו לטראמפ ב"ישראל היום" על-ידי פרופ' אברהם בן-צבי, הכותב לעיתון טורי פרשנות קבועים על ארצות-הברית. דן מרגלית, הפרשן הבכיר של העיתון, כינה את טראמפ "ריק ופוחז" וטען אף כי "האפשרות שדונלד טראמפ יהיה הנשיא הבא של ארה"ב אינה פחות מחלום ביעותים".

דונלד טראמפ, 2013 (צילום: Gage Skidmore, רישיון CC BY-SA 2.0)

אבל כל זה היה מזמן, בעידן אחר, שבו אדלסון גילה סימני חיבה למועמד מרקו רוביו ו"ישראל היום" יצא מגדרו כדי להפוך את הפוליטיקאי הצעיר לתקווה הגדולה של המפלגה הרפובליקנית. מאז שהמיליארדר בעל בתי-הקזינו והעיתונים נפגש עם המיליארדר המועמד לנשיאות ארצות-הברית, כבר לא כל-כך נפוץ למצוא מאמרים של פרופ' בן-צבי התוקפים את טראמפ. גם לא טקסטים בולטים של מרגלית על חלום הביעותים, על אף שהחלום הולך ומתקרב.

הבוקר לועג "ישראל היום" לעיתוני ארצות-הברית שביטלו בבוז את האפשרות שטראמפ יהפוך למועמד המפלגה הרפובליקנית. כבונוס מקבל הקורא את "תוכנית 100 הימים של טראמפ": "חומה בגבול עם מקסיקו וביטול ה'אובמה-קר'". בטור נרחב המתפרסם במוסף "ישראל השבוע" מסביר בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" ומי שהצטלם ליד דונלד טראמפ יותר מפעם אחת, את ההצלחה של המיליארדר השוביניסט והפופוליסטי באכזבה של הציבור האמריקאי מנשיאות אובמה.

אצל יריבו העסקי המר של "ישראל היום", "ידיעות אחרונות", תופסים במה שנראה כחדווה את עמדת מתנגדי טראמפ. בשער קונטרס החדשות, כמו גם על פני כל שער "המוסף לשבת", מתפרסם איור (ירמי פינקוס) המשלב את פניו של בנימין נתניהו עם שיערו של דולנד טראמפ. הכותרת: "דונלד נתניהו".

"'הם מאוד דומים', אמר לי אמריקאי שקנה התמחות לא מבוטלת בקריירה של שניהם", כותב ברנע ב"מוסף לשבת". "אמרתי לו שאני לא בטוח שהוא צודק, אבל ההשוואה מעניינת. הסוגיה הראשונה שעלתה על דעתי לגמרי שולית, אבל בולטת בשטח: שיער. שניהם מגלים רגישות מופלגת להידלדלות השיער על ראשם. האחד מתמודד עם הבעיה בעזרת רעמה בלונדינית שמרחפת מעל ראשו, נוגעת ולא נוגעת, כמו כיפה זהובה שנותנים לאורחים בבר-מצווה; האחר מושח את שערותיו בסגול. אם וכאשר טראמפ יארח את נתניהו בחדר הסגלגל, יהיה להם נושא טוב לסמול-טוק".

מיני סדרה

"בתוך הראש של רוצח סדרתי", קראה לפני שבוע כותרת בשער "ידיעות אחרונות". מעל הכותרת הודפס תצלום גדול של פיודור בז'רני. "מסע בין ארבע זירות הרצח והאונס", הובטח לקוראי העיתון.

הבוקר, בעומק קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות", בעמוד האחרון לפני ידיעות הספורט, תחת כותרת הגג "כתב האישום צומצם", מדווח ליאור אל-חי כי פרקליטות מחוז חיפה תגיש בשבוע הבא כתב אישום נגד בז'רני בביצוע שני מעשי רצח, ולא ארבעה. בכותרת הידיעה מופיע אותו כינוי בין מרכאות כפולות. מי שהיה רק לפני שבוע רוצח סדרתי הוא מהבוקר "רוצח סדרתי".

בגוף הידיעה של אל-חי מתואר בז'רני כ"מי שזכה לכינוי 'הרוצח הסדרתי'". כך. מי זיכה אותו בכינוי? משטרת ישראל. אך מי היה זה שהעניק לו את הכינוי אישית, הדביק לו אותו והפך את ההגדרה לשמו השני? "ידיעות אחרונות", כמובן.

עושים לביתם

א. "שבוע העובדים של ישראל", מועד מומצא שצוין השנה לראשונה במסגרת התקשרות עסקית בין ההסתדרות ל"ידיעות אחרונות", מגיע הבוקר לסיומו החגיגי עם הפצת מוסף מיוחד מטעם ההסתדרות לכל קוראי העיתון (כתב "דה-מרקר" נתי טוקר דיווח כי ההסתדרות שילמה כ-2 מיליון שקל מכספי עמיתיה עבור התענוג).

שער מוסף שבוע העובדים של ישראל 2016

המוסף מחזיק 16 עמודים ועיצובו הגרפי מזכיר את מוסף הדגל של העיתון, "המוסף לשבת". מלבד הביטוי "מוסף בשיתוף ההסתדרות" אין כל רמז לכך שהמוסף ותוכנו ממומנים על-ידי הארגון. בשום מקום לא נכתב מי ערך את המוסף, אך בין כותביו עיתונאים מן המניין ממערכת "ידיעות אחרונות" כגון איריס ליפשיץ-קליגר, המלווה את המיזם הפרסומי מראשיתו, ראובן וייס ומאיר תורג'מן.

שיאו של המוסף, ואולי בעצם נקודת השפל שלו, היא "ראיון" שערך מאיר תורג'מן עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. למה "ראיון" ולא ראיון? משום שעיתונאי לא יכול כמעט אף פעם לראיין את מי שמוציא לאור את העיתון שבו מתפרסם הראיון ולצאת מהסיטואציה הזו בשלום. כך נראה בעבר ה"ראיון" של שלדון אדלסון לבועז ביסמוט ועמוס רגב, כך נראה הבוקר הראיון של תורג'מן את ניסנקורן.

"ראיון" שמתחיל במשפט "בשנתיים האחרונות הצליחה ההסתדרות להביא להישגים חסרי תקדים עבור ציבור העובדים, בעיקר במגזרים המוחלשים, ובכך תרמה רבות לצמצום הפערים החברתיים"; "ראיון" שהשאלה הקשה ביותר בו היא "איזה חלק מזמנך תופס הטיפול בקבוצות העובדים המוחלשות?"; "ראיון" שמסתיים בתהיה "מה אתה עוד חולם להשיג?".

ה"ראיון" הזה מדגים היטב את הבעייתיות בהתקשרויות העסקיות של "ידיעות אחרונות" עם גורמים אינטרסנטים חיצוניים. המוסף החגיגי לרגל "שבוע העובדים של ישראל" צורם לקריאה גם עבור מי שתומך בהתארגנות עובדים, משום שהמסר העולה ממנו הוא קודם כל שיר הלל להסתדרות ורק אחר-כך לזכויות עובדים, קודם כל לפועלו של היו"ר ניסנקורן ורק אחר-כך לפועלם של הפועלים.

ב. כפולת עמודים שלמה בקונטרס החדשות הענק של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לקידום מיזם "המורה של המדינה", שממומן גם הוא על-ידי גורמים חיצוניים, ובהם מפעל הפיס, הסתדרות המורים, חברת טבע, בנק מסד ותלמ"א, כך לפי הסמלילים שמתפרסמים ליד התוכן הנראה כמערכתי.

אור לגויים

עורך "דה-מרקר" סמי פרץ מקדיש את טורו השבוע לאפשרות שתקציב מדינת ישראל יהיה שוב תקציב דו-שנתי. הממונה על אגף התקציבים במשרד האוצר, אמיר לוי, מתנגד נחרצות, כותב פרץ. את שר האוצר משה כחלון הוא מגדיר "אמביוולנטי". לדבריו, כדי ליהנות מהיציבות שמבטיח התקציב הדו-שנתי יהיה מוכן להימנע מגיבוי לאנשי משרדו.

"אנסה לשכנע עד הרגע האחרון שאין צורך בתקציב דו-שנתי" היא האמירה התבוסתנית למדי שיוצאת מפי שר האוצר כחלון בראיון שהוא מעניק ליהודה שרוני ב"מעריב". לדבריו, ההתנגדות שלו לתקציב דו-שנתי היא "עקרונית".

שר האוצר משה כחלון (צילום: יונתן זינדל)

"קשה למצוא תומכים נלהבים לתקציב הדו-שנתי, למעט שר האנרגיה, יובל שטייניץ, שחתום על ההמצאה הזאת, שיושמה ב-2011–2012 כשכיהן כשר האוצר", כותב פרץ ב"דה-מרקר". "לעתים נדמה כי שטייניץ מצפה לקבל פרס נובל לכלכלה על המצאתו. אין בעולם תקדים או ניסיון לניהול תקציב דו-שנתי, וגם הניסיון החד-פעמי שלנו לא סיפק עדויות לכך שזו המצאה גאונית. להפך".

קשה למצוא תומכים נלהבים, אך לא בלתי אפשרי. לרוחב ראש עמוד 23 של "ישראל היום" נדפסת הבוקר הכותרת "פרופ' אומן בעד תקציב דו-שנתי: 'ייחודי, מעשי ומקנה יציבות'". חזי שטרנליכט וזאב קליין מדווחים על "תמיכה לא צפויה בתקציב הדו-שנתי", שהגיעה מצדו של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ישראל אומן.

כתבי הכלכלה של "ישראל היום" מצטטים את המחמאות של פרופ' אומן לרעיון התקציב, ובהמשך את התייחסותו לכך שמדובר בתופעה ישראלית ייחודית. "כל עם ישראל ומדינת ישראל הם משהו ייחודי", הוא מסביר, "אנחנו מצליחים בגלל הייחודיות שלנו. אני לא חושב שאנחנו צריכים להיות כמו כל העמים האחרים. אנחנו צריכים להיות אור לגויים. בכל מיני דברים רוחניים, אבל גם במדיניות, בתוכניות ובהיי-טק. בכל הדברים האלה".

ב"גלובס" מציע אלי ציפורי נקודת מבט פחות נחרצת. "השיח הפשטני הזה על התקציב הוא חלק מהשיח הפשטני על כל תופעה כלכלית שלא מוצאת חן בעיני פוליטיקאי כזה או אחר: כל דיון הופך מיד לשחור או לבן, נגד או בעד דמוקרטיה, נגד או בעד הציבור, נגד או בעד האינטרס הציבורי", הוא כותב. "חלוקה אוטומטית לטובים ולרעים, לאבירי הדמוקרטיה ולמחריביה, לאלו שלבם יוצא אל הציבור ולאלו שרומסים את זכויותיו. החיים הם קצת יותר מורכבים, וכך גם הכלכלה".

גוף האשה הנהנה

ארי ליבסקר מראיין במוסף "כלכליסט" את עורך-הדין ליאור אפשטיין, שמתמחה בייצוג גברים שהואשמו באונס או הטרדה מינית. הוא מגדיר את לקוחותיו, ובהם עמנואל רוזן, ירון ברלד, בעלי הבר "אלנבי 40" ומיקי גורביץ', כאנשים ש"הופכים פתאום לחשודים כחלק מהג'יהאד הפמיניסטי ומזה שאנחנו נכנסים לתקופה של בערות והחְשכה".

"מדובר במהפכה פמיניסטית אלימה, ממש כמו ג'יהאד אסלאמי", אומר עו"ד אפשטיין, "ברגע שנקודת ההנחה היא שכל קיום יחסי מין בין גבר לאשה הוא למעשה השפלה ואונס, אין עם מי להתווכח. מדובר בתפיסה פונדמנטליסטית".

במדור "תרבות וספרות" של "הארץ" כותב יצחק לאור, שגם נגדו נטען כי הטריד מינית ואף אנס, על הספר "דרך הייסורים של הגוף" מאת קלאריס ליספקטור. בסיפורים הקצרים שבספר, כותב לאור, ניכרת אירוניה כלפי המיניות עצמה, "ועל התפקיד הפעיל של הנשים, גיבורות הסיפורים, בחיי המין שלהן ובדרך כלל במהפך שהן עוברות מהינזרות לחיי מין סוערים". על הספר, הוא כותב בהמשך, "שורה אותה תחושת עליונות של גוף האשה הנהנה".

הפסקה האחרונה בטקסט, אחרי מחמאות לספר ולתרגום, מוקדשת לנוסטלגיה. "זה ספר שנכתב בזמן קצר באמצע שנות השבעים", מציין לאור. "ככל שאנחנו מתרחקים מהעשור ההוא, לא רק שמתגלָה לנו הסגרת הכלכלה ממש באותו עשור לידי מה שנקרא אחר-כך ניאו-קפיטליזם, אלא שבמקביל, ולא בלי קשר, חזרה לשלוט בתרבות המערבית הפוריטניות. תחילה נדמה היה לנו שהיאפים של שנות התשעים לא רצו להתלכלך בסקס שהפריע להם לשתות יין טוב; אחר-כך התברר שמשהו חמור מזה מתרחש, כך שהוויקטוריאניות חזרה וזהו. ספר הסיפורים הזה הוא תזכורת שאי-אז, בשנות השבעים, הפציעה קרן שמש מבעד לעננים, ומי שהיה שם – חגג. גם נשים. עובדה, קלאריס ליספקטור".

בשולי החדשות

VIP. הילה אלפרט מראיינת למוסף "שישבת" של "ישראל היום" את אחד ממדליקי המשואות ביום העצמאות, הכומר גבריאל נדאף. לדברי נדאף, המממנים העיקריים של הפורום שהקים לגיוס בני הקהילה הנוצרית לצה"ל הם הכומר האמריקני האוונגליסטי ג'ון הייגי והקרן לידידות, בראשותו של הרב יחיאל אקשטיין. למרות שהוא מתנער ממי שדורש ממנו להתגייס למאבק הערבי בכובש הישראלי, במהלך הראיון משווה את עצמו נדאף לארכיבישוף הקפריסאי מקאריוס השלישי, שנלחם בכיבוש הטורקי, ובאופן מסויג גם לישוע, שנלחם בכובש הרומאי. על הזכות להדליק משואה אומר האב נדאף: "זה הכבוד הכי סופר VIP טופ שאתה יכול לקבל מהמדינה".

עניין בפועלי בניין. ב"הארץ" וב"הפלס" מדווח על פועל שנפל אתמול למותו באתר בנייה במעגן-מיכאל. מג'די חאלד סלאם, סטודנט לרפואה שעשה את יומו הראשון בעבודה.

ענייני תקשורת

בכפולה הפותחת של "מעריב" מתפרסמת ידיעה מאת מור שמעוני ולפיה בג"ץ פסק כי ההדלפה מהקבינט במהלך מבצע "צוק איתן" לא תיחקר. בעבר האשים הפרשן הבכיר של העיתון, בן כספית, כי האחראי להדלפה היה ראש הממשלה בנימין נתניהו.

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מראיין יהודה שלזינגר את מירי פירסטנברג, ניצולת הטבח במעלה-עקרבים משנת 1954, לרגל צאת ספר זכרונות פרי עטה. לראיון במהדורה המודפסת נלווה תצלום של שער עיתון ובו הכותרת "הזוועה במעלה-העקרבים. תיאור מלא של הרצח המתועב". מהתצלום נראה כי מדובר בכותרת ראשית של עיתון צהבהב, אך שמו של העיתון נחתך. חיפוש מקוון מעלה כי זהו שער העיתון "ידיעות אחרונות" מהבוקר שלאחר האירוע הנורא. תצלום הכותרת מהשער מופיע בלי קרדיט. אפשר להניח שגם בלי אישור.

יוסי מלמן מדווח בטורו ב"מעריב", בעקבות טיפ שקיבל מעו"ד אביגדור פלדמן, כי במהלך שיחה שנערכה בין הנשיא לשעבר שמעון פרס לשר החינוך לשעבר שי פירון, ושודרה בערוץ 2 לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התייחס פרס לעובדה כי לישראל מצבור נשק אטומי. "הצנזורה מונעת שוב ושוב מעיתונאים ישראלים לכתוב על תוכנית הגרעין הישראלית", כותב מלמן. "עבור מערכת הביטחון סוגיית הגרעין היא טאבו שמוטב לא לדון בו. אך פעם אחר פעם מנהיגים ישראלים, כולל הנשיא אפרים קציר, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, וכעת פרס, מדברים בגלוי על הנושא, כולל על נשק גרעיני שמיוחס, לפי פרסומים זרים, לישראל. ובכך הם סודקים עוד סדק בטאבו".

מי שעוד סודק סדק בטאבו הוא יחיעם ויץ, שאת ביקורתו הבוקר במוסף "ספרים" של "הארץ" על הספר "בכוח הידע: פרקים בתולדות חיל המדע (חמ"ד)", פותח בהתייחסות מפורשת ל"נשק הגרעיני והביולוגי של ישראל" כעובדה קיימת.

המדור של ניר גונטז' במוסף "הארץ" מוקדש לשיחה עם יעל אדמוני, העורכת האחראית החדשה של "וסטי", העיתון ברוסית מבית "ידיעות אחרונות", שאינה יודעת רוסית.

במוסף "הארץ" מתפרסמת כתבה נרחבת מאת נטע אחיטוב ועידו אפרתי על פעילותה של מועצת החלב. בין היתר מוזכרת פעילות הפרסום הסמוי של המועצה באתר ynet, שעליה דווח בהרחבה ב"העין השביעית".

אבי סגל מקדיש חלק מטורו ב"בשבע" לעיתונאי שארל אנדרלן, שטען לאחרונה כי "העיתונות בישראל מאוד פרובינציאלית, אגו-צנטריזם מוחלט". לטענת סגל, לעומת העיתונות של אנדרלן, "להיות פרובינציאלי ואגוצנטרי לא נשמע רע כל-כך".

קובי ניב כותב במדור הדעות של "הארץ" על סקר האפרטהייד האחרון של "ישראל היום". "למה רק יהודים? הערבים, 20% מאזרחי ישראל, הם אוויר?", שואל ניב. "ואם הפרדה, אז בבקשה – תעשו גם סקר על יהודים וגם סקר על ערבים. אבל לא. הסקר הוא רק על יהודים. והערבים מה אתם? מה בעצם אומר בכך 'ישראל היום', העיתון הנקרא ביותר בישראל? הוא אומר דבר מאוד ברור – שהערבים הם לא באמת אזרחים, אלא רק כאילו, אזרחים בקריצה, יעני אזרחים".

נמרוד ניר, בנה של ג'ודי שלום-ניר-מוזס, מעניק ראיון מעניין לקריאה לכתב "הארץ" רועי צ'יקי ארד. בין היתר מתייחס ניר לתקופה הקצרה שבה משרד הפרסום שלו שירת את "מעריב", ואת בעליו דאז זקי רכיב. ניר מתאר כיצד רכיב ניסה לבצע שינויים לטובת עתידו הדיגיטלי של העיתון, ואיך הכיוון התהפך עם רכישת "מעריב" על-ידי נוחי דנקנר.

"כשישבתי מול האנשים החדשים שדנקנר מינה הייתי בהלם", מספר ניר. "כל התפיסה שלהם היתה של עיתונות ישנה. לאט-לאט הבנתי שהמוטיבציה העיקרית של רכישת העיתון היתה לייצר אלטרנטיבה ל'דה-מרקר', לפגוע בעיתון שלא היטיב בזמנו עם אי.די.בי. וכך, מאסטרטגיה של חדשנות וצמצום עברו לדבר על פיתוח עיתון כלכלי נפוח שייתן את הפייט. והודעתי על הפסקת פעילותי".